אורות התשובה הרצאה לחילוניים

א

 

 

הרב יובל שרלו:    קודם שאתחיל - שתי הקדמות בתחום מסגרת דברי. מעשה באדמו"ר שהזמין את תלמידיו לשיעור בשעה שתיים בלילה. אמרו לו תלמידיו: רבינו, אנחנו נרדם ולא נלמד דבר! אמר להם: מעלה גדולה היא זו. הרי אנו מאמינים שבשעת השינה עולה הנשמה למסור דין וחשבון לפני בורא עולם. בדרך כלל, שאלתו הראשונה של הקב"ה היא: 'מאיפה באת', והיא עונה 'מהמיטה'. היום תוכל נשמתנו לענות לשאלה 'אני באה משיעור תורני', וזה נשמע טוב יותר... הקדמה זו באה לומר, שעקב השעה נצטרך לעסוק בכמה נושאים במקביל כדי שלא נשתבח בכך שאנו לנים בעומקה של הלכה, כלומר, ישנים טוב בתוך הדברים.

 

הקדמה השניה - אני מלמד בישיבה. ייחוד תלמוד תורה בישיבה, בניגוד לאקדמיה, הוא בדו שיח ובהתפרצויות הדדיות. תרגישו נוח אחרי עשר דקות של פתיחה, לאחר הצגת הנושא, להתפרץ, לשאול, לחלוק ולעורר פולמוס כדרך הסוגיה התלמודית הקדומה.

 

אנו נפתח במודל להתמודדותו של הרב קוק, שנפטר למעלה מששים שנה, בנושא שהטרידו מאוד. בחרתי לעסוק דווקא בנושא שהוא מהטעונים ביותר היום, והוא 'החזרה בתשובה'. מה הטריד את הרב קוק? כנגד מה ביקש לצאת? מה חידש? נפתח בסוגיה עצמה, אך נשתמש בה כמודל להתמודדות רחבה יותר. בהמשך יוצגו סוגיות נוספות הקשורות במודל זה, כשהמטרה היא לבחון האם יכולה משנתו של הרב קוק להוות בסיס להתחדשות דתית, יהודית, רוחנית וחופשית לדו שיח מחודש עם המקורות היהודיים.

 

 

ב

 

בדף המקורות שלפנינו מצוי מה פגש האדם הישראלי, הדתי, החילוני, החופשי, כל אחד בענייניו הוא, כשביקש למצוא את דרכה של היהדות לחזרה בתשובה. לא שאלת 'למה', מהן הסיבות, המוטיבציה ולאן רוצים להגיע אלא השאלה המעשית - כיצד על אדם, שקיבל החלטה לשוב, לעשות זאת. ספר ההלכה המרכזי של היהדות הוא ה'יד החזקה' שחיברו הרמב"ם, וכך הוא פוסק: "מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד בפני השם בבכי ובתחנונים ועושה צדקה כפי כוחו ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו. ומשנה שמו, כלומר, אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותם המעשים. ומשנה מעשיו כולם לטובה ולדרך ישרה, וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עוון, מפני שגורמת לו להכנע ולהיות עניו ושפל רוח".

 

זהו הדגם המעשי של חזרה בתשובה במישור הטכני שפגש הרב קוק לפני כמאה שנה. הרב קוק בחן דגם זה, תוך כדי ניתוח מדוייק של דורו ושאל האם דגם זה יפעל בדור הזה? התשובה שהרב קוק נתן היא, שזה לא יפעל וזאת משתי סיבות: ראשונה בהן היא שאף לא אדם אחד יסכים לנהוג כך ככל שמדובר באדם נורמלי שהגיע לארץ, התערה בחייה וביצירתה (הרב קוק היה מאד מחובר לעליה השניה) ושואף למיצוי מלא של חייו. הסיכוי שמישהו ישמע להדרכה זאת, אף אם מקורה בדברי הרמב"ם ואף שהיא יונקת ממקורות בני מאות שנים, הוא אפסי. לכן, השארת הדרכת הרמב"ם כפי שהיא היא בלתי אפשרית.

 

 הרב קוק היה אמיץ דיו כדי לטעון טענה שניה: לא די שאין להדרכה זו סיכוי להצליח אלא שנזק כבד ייגרם אם היא כן תצליח. שכן, ההדרכה זו עשויה להתאים ליהודי הנמצא בגלות אירופה או מרוקו, המבקש את תיקון עולמו האישי והפרטי. אולם בעת הזאת יש לכתוב הלכות תשובה לרמטכ"ל, לשר, לחקלאי, למנהל, לאדם עובד, לאמן, למתפרנס מעמל כפיו. דבר מה קרה לעם היהודי. העם היהודי חזר מחיי גלות, חזר מהגיטואיות, אל החיים. אם חס וחלילה תתממש הלכה זו תתמוטט משמעות התחיה המחודשת של עם ישראל בארץ ישראל. שכן אין הדרכה זו יכולה להתאים לעם שחזר לחיות חיים נורמליים, בתוך המציאות.

 

שוו בנפשכם מורה בכיתה ישראלית המבקש לחזור בתשובה ומחליט לתקן ולשנות את דרכו. הוא בא לפני תלמידיו, צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים, מתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו (זה כשלעצמו אינו דבר רע כלל ועיקר), משנה שמו, גולה ממקומו, עניו, שפל רוח וכדומה. שלא לדבר על אמן, על מי שצריך להוביל מהלך מדיני, על דמויות חיות ותוססות כחלק מן המציאות. מעבר לכך, איזו פגיעה יש בהלכות אלו בבשורת היהודי המתחדש בארץ ישראל. דברים אלה אינם יכולים להוות הדרכה של תשובה היום. זה חלק מהויכוח עם מושגי התשובה ותנועתה ביהדות החרדית.  אולם עיסוקנו כעת הוא בסוגיה שעמדה על הפרק לפני כמאה שנה, כדי לאפשר התמודדות נקיה ממטענים רגשיים.

 

כיוון שכך, כתב הרב קוק כדברים האלה. הפסקה שלפנינו לקוחה מאגרת שכתב על הצורך בחיבור ספר תשובה חדש: "ואם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה ואל דברת קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט", עכשיו שימו לב, "לא יוכל לכוון שום דבר לאמיתתה של תורת אמת". מדוע? "כי כל זמן מאיר בתכונתו". אלה הם דברים נועזים מאוד מנקודת השקפה דתית.

 

בעברית מדוברת הדברים נשמעים כך: אדם המבקש להיות מורה לדור,  לא ליחידים המחפשים את דרכם האיזוטרית האישית המיוחדת, המתייסרת, המסתגפת, אלא להיות מורה לדור כולו, ואינו מבחין שדבר מה  השתנה; אינו מיחס משקל לעובדה שלפנינו עם נגאל, עם בתהליך תחייה (למרות החילון ועזיבת תורה ומצוות - אנו מכירים היטב את הדור שהוא עוסק בו) - לא יוכל לכוון שום דבר לאמיתתה של תורת אמת. מה שיאמר לא יהיה רלוונטי. סיבת הדברים היא "כי כל זמן מאיר בתכונתו". הטיעון המרכזי המצוי במשנת הרב קוק, לדרישת התחדשות רוחנית דתית אורתודוכסית, הוא ההנחה שאינו דומה עם ישראל במדבר לעם ישראל בארץ ישראל, אינו דומה עם ישראל בימי בית ראשון לעיירה בפולניה או לכפר במרוקו ואינו דומה היהודי המתחדש בארץ ישראל לדמות היהדות לפני מאות שנים. שינוי זה טוען בחינה מחודשת של דרכי התשובה.

 

קשה להפריז בחשיבות, באומץ ובתביעה, המצויים בדברים. יש לזכור כי מדובר ברב הראשי הראשון של ארץ ישראל, לא מדובר במשהו רפורמי, קונסרבטיבי או ריקונסטרקשן, אלא ברב במובנו הקלאסי. ש"י עגנון מתאר את המפגש הראשון אתו. הוא  כותב שציפה לראות (לפי מה שנודע בחו"ל) רב נאור, אדם לבוש חליפה קצרה ומודרנית, כמעט עם כיפה סרוגה...  . כשראה את הרב קוק נדהם - מבחינת תדמיתו ותבניתו החיצונית נראה כרב מהסוג הישן, עם קפוטה, עם שטריימל, עם מעיל רבני, עם הנהגה רבנית אורתודוכסית ואף מחמירה בתחום ההלכתי. דבריו בעניין התשובה הם מהפכה של ממש, המציבה אתגר עצום בפני היהדות האורתודוכסית.

 

 

ג

 

מהי התשתית הרעיונית תיאולוגית לטיעון זה? היהדות הדתית עוסקת בתורה שממשיכה מהר סיני, במסורת, היא דבקה בה ושומרת בקפדנות על טהרתה. יחד עם זאת הרב קוק כותב דברים אלה ועומד מאחריהם.

 

קודם לתשובה נעמיד שתי דוגמאות נוספות לסוגיה זו.  ראשונה בהן - תגובתו של הרב קוק להקמת בית ספר 'בצלאל'. בית הספר הוקם לפני כשבעים וחמש שנה. הימים ימי מלחמת העולם הראשונה, פרעות ברוסיה וכל הכרוך בכך. בימים אלה הוקם בית ספר בצלאל שהיה לצנינים בעיני היהדות הדתית החרדית. ניתן להבין את ההתנגדות: עצם העובדה שלירושלים עיר הקודש מכניסים בית ספר לאומנות חול, עצם העובדה שבשורת אומנות חופשית מגיעה בימים שיהודים נהרגים על יהדותם, הקמת מוסד לאומנות בעת מלחמה על פת הלחם היא מהרעות הקשות הנופלות על ירושלים. העיתונות החרדית מאותה תקופה, פומפלטים ופשקווילים על הקיר מלמדים על עוצמת ההתנגדות שברובה ממשיכה עד היום.

 

הפיסקה שלפנינו לקוחה ממכתבו של הרב קוק להנהלת בית ספר בצלאל, עם הקמתו: "אחד מסימני התחיה המובהקים היא הפעולה הנכבדה העומדת לצאת מאגודתכם הנכבדה. ז"א, 'תחיית האמנות והיופי העברי בא"י' (כך בצלאל קראו לעצמם)". יחסו של הרב קוק ניכר כבר מהמשפט הראשון.  בראש ובראשונה הוא רואה בהקמת בית הספר סימני תחיה. המטרה של לקיחת הכוחות המצויים באדם והפרחתם חשובה מאוד בעיניו. הוא מדבר על בית הספר במינוחי קודש - תחית האומה. "מלבב המחזה ומרהיב לראות את אחינו רבי הכשרון, גאוני היופי והאמנות, המוצאים מקום הגון בשדרות הרחבות והגבוהות של החיים הכלליים ורוח מרום נשא אותם להביאם ירושלימה". הוא רואה התגלות אלוקית בהקמת בית הספר. "לעטר את עירנו הקדושה שהיא כחותם על לבנו בפרחיהם הנחמדים, להיות בקרבה לכבוד ולתפארת, גם לברכה ולתועלת". הוא מדגיש כי להקמת בית הספר יש גם השלכות כלכליות, ומסקנתו היא: "וסימן טוב כזה נכון שהכל יהיו שמחים בו, הצעירים וגם הזקנים. גם היותר קרים והיותר טרודים בשאלת הקיום החמורה מאד". הכל צריכים לשמוח בו, הישוב החדש (הצעירים) כמו גם הישוב הישן (הזקנים)!

 

 ניתן לקבוע שהמהפכה התפיסתית ניכרת כאן אף למי שלא בקיא בספרות התקופה, מהפכה שאף הציונות הדתית עדיין לא עברה את כולה. עזריאל קרליבך כתב שהרב קוק הקדים את דורו, הקדים את דורו בצורה משמעותית, ודברים שכתב לא היו רלוונטיים לדורו (דבריו מופיעים בספרו 'דמויות'). נראה שהוא הקדים לא רק דור אחד אלא שמלוא השינוי הדתי עוד לא הגיע גם כיום, שני דורות לאחר הרב קוק.

 

אמנם הרב קוק אינו מסתיר מצד שני את חששו הדתי האמוני שבבית ספר בצלאל מצויה סכנה רוחנית של ממש, והוא עשוי לקחת את עם ישראל לסוף העולם. לאחר דברי פתיחה מרוממים אלה ממשיך הרב במשל של השתפכות הנפש. קריאה מדוקדקת במשל תלמד על ההסתייגויות.

 

 "הילדה הנעימה והאהובה, הבת הנחמדה, שאחרי מחלה ארוכה וממושכת, גם נואשת, אחרי מראה של פנים חיוורים כסיד, שפתיים כמראה התכלת, חום בוער כתנור", ילדה זו היא האומה הישראלית בגלותה. "סימור ופרפור צמרמורי, הנה פקחה עיניה ותפתח את שפתיה הסגורות חותם צר. הידיים הקטנות מתנועעות בתנועה של חיים, האצבעות הדקות והצחות הולכות אנה ואנה. הן מבקשות את תפקידן. השפתיים נעות, כמעט שוות למראה בשר. וקול כאוב מהן נשמע: אמא, אמא, הבובה, תני לי הבובה. הבובה החביבה שזה זמן כביר לא ראיתיה. קול ששון וקול שמחה, הכל שמחים, האב והאם, האחים והאחיות, גם הזקן והזקנה, שכבר שכחו מרוב שנים גם את משחקי הילדות של בניהם. שושנה הקטנה מבקשת את הבובה. ברוך השם, אות לטובה. ודאי כבר חלצתה חמה. גם הרופא הקרוב כאהוב הבית במשפחה לקחת חלק בשמחתה, תחת אשר השתתף בצערה, הנה גם הוא מסכים, אות לטובה. הקריזיס עבר בשלום".

 

הביקורת המצויה במשל מתמקדת בדימוי המשמש לבית ספר בצלאל - זו הבובה ! מצד אחד שמחים האב והאם בבקשת הבובה, אך יש לזכור כי זו בובה בלבד. בצלאל הוא רק בובה. "עתה התקוה משחקת כי תחיה שושנה, תגדל ותיף ותהי לגברת בבנות. הבובה אמנם היא השאלה הראשונה, אבל עוד תשאל ותשאל, רוחה וגווייתה ילכו הלוך וחזק, תדרוש עוד גם מרפא גם מרק, גם בשר ולחם, גם שלמה, גם שביסים וסהרונים, גם מורה ועט, גם ספר ועבודה ועוד ועוד".

 

 אנו פוגשים שמחה אמיתית, שאינה מזוייפת, בנצני תחיה. מצד שני מצוי נסיון לחבר את נצני התחיה עם תפיסה יהדותית, מצוותית, הלכתית ואורתודוכסית, מוצקה ובלתי ניתנת לערעור. המפגש בין שני התחומים הוא אתגר הדור.

 

סוגיה נוספת, הנבחנת בכלים דומים, היא יחסו של הרב קוק להקמת האוניברסיטה העברית. נאומו של הרב קוק נפתח בציטוט "ופחד ורחב לבבך", בו מצויה הדיאלקטיקה בהתגלמותה.  מצד אחד, פחד, מצד שני, רחב.  שני דברים העומדים בסתירה פנימית.

 

הרב קוק מתאר את הדיאלקטיקה: "נסיונות היו לנו בימים מקדם, שנעשתה פעולת הוצאה מרשותנו לרשות הרבים ביחס למושגים הכי נערצים וקדושים שלנו. זהו המאורע של העתקת התורה ליוונית, שאז נתגלו ביהדות שני מהלכים כלפי המפעל הזה. היהדות הארץ ישראלית פחדה אז ועולמה חשך בעדה והיהדות היוונית רחב לבה מזה וקיבלה את העבודה בשמחה רבה. היתה לנו גם כן עובדה של הכנסה. זרמי התרבויות השונות, החוכמה היוונית ויתר התרבויות של עמי התבל אשר נפגשו עמם במשך זמני תולדותינו השונים, חדרו אל קרבנו פנימה וגם המהלך הזה של ההכנסה נפגש מחוגים רבים בפחד ומחוגים אחרים ברוחב לב".

 

התשתית ההיסטורית לדרשת הרב קוק בפתיחת האוניברסיטה העברית הינה מאורע היסטורי שלא נתברר כל צרכו - תרגום התורה ליוונית, אולי תרגום השבעים. מה היתה עמדת חכמי ישראל ביחס לתרגום זה (המשמש משל לדרישת התורה בכלים מחקריים ופילוסופיים), הטוב הוא אם רע ? שני סוגי מקורות בסוגיה זו. ברוב המקורות הארץ ישראליים מדובר בגזירת תענית עם סיום כתיבת התרגום, דבר המלמד על אבל וצער עמוקים. מנגד,  במקורות בבליים מדובר בשמחה גדולה על תרגום התורה ופתיחת שעריה. הסברו של הרב קוק מודני מאוד: מדובר בדיאלקטיקה. התהליך משמח ומעציב כאחד. השמחה היא בשל המפגש, היהדות מוציאה מתוכה גילוי עצום,  והדבר גם מהווה פתח להכנסה רוחנית - ההפריה היכולה להווצר משתי תרבויות וממפגשן היא עצומה. מנגד, הדבר מדאיג ביותר כיוון שההפריה אינה מובטחת. מפגש כזה יכול לגרום את ההיפך המוחלט - היסחפות, איבוד עצמי, אסימילציה, הטמעה והתבוללות רוחנית.

 

(באחד מגליונות פרשת השבוע המחולקים בבתי כנסיות הופיע השבוע מכתב שהתייחס לנעשה כאן ברגע זה. הכותב עסק בתרגום 'חילוני' של התורה, והקביל זאת ליחס לתרגום התורה ליוונית. טענתו היתה כי התחדשות דרישה חילונית של התורה משמחת ומדאיגה כאחד. משמחת מצד עצם המפגש ומדאיגה מצד הסכנה הטמונה למסורת תורה שבעל פה. זו הסתכלות מעניינת מאוד).

 

 המכנה המשותף של שלושת הנושאים שעסקנו בהם (התשובה, האומנות והאוניברסיטה) הוא ההכרה שדבר מה השתנה במציאות היהודית הישראלית. לא ניתן לעצום את העיניים, והמבקש לעשות זאת ייאלץ לשים את ידיו על עיניו, לקושרן בתחבושות ולטעון כי דבר לא השתנה. המציאות מלמדת על ההיפך - אין תחום בו לא חל שינוי באופי הבסיסי של היהודי המצוי -  בבקשת החופש, ביצירה, בהגנה העצמית, במערכת ערכים הכרוכה במגע עם העולם, בשיבה אל חיים לאומיים נורמליים -  מה נשאר זהה?

 

הרב קוק הכיר עובדות אלה על בוריין, ואף שמח בהן. ישנן שלוש אפשרויות תגובה לשינוי הגדול. אפשרות אחת היא לא להכיר בשינוי. זהו פתרונה של היהדות החרדית. היהדות החרדית מסרבת להכיר בכך שחל שינוי מהותי מעבר לשינוי המסגרתי של המעבר לארץ ישראל. כשם היצר הרע היה קיים בעבר כך הוא מצוי היום, והוא מקור תהליך הכפירה והחילון. אנשים עזבו תורה ומצוות לפני מאתיים שנה וכאלה ישנם גם היום. אין בכך כל חידוש. לדעתם, ישנם  כאלה שהם באמצע, כמו היהדות הדתית הלאומית שנתפסת בעיניהם כ'חצי חצי'. הרב שך  התבטא שהציונות הדתית היא סיר שכולו טרף עם כיפה, עם מכסה כשר. חבל.

 

היהדות החרדית מנסה להתעלם משני המאורעות העיקריים שעברו על עם ישראל, השואה והקמת מדינת ישראל. קוריוז המלמד על עובדה זו הוא ספר הלכה, עבה מאוד,  הקרוי 'בין פסח לשבועות'. הספר מביא את כל ההלכות הנוהגות בפרק זמן זה, שהוא ימי ספירת העומר המולידים מנהגי אבילות. אחד מהפרקים דן ב'פורים דקושטא'. יהודי קושטא, לפני מאות שנים, ניצלו מצרה שריחפה מעל ראשם, והספר דן בשאלה האם מותר להם לציין יום זה כיום שמחה והודאה, למרות מנהגי האבילות בספירת העומר.  על רקע דיון זה, בולטת מאוד העובדה ששני ימים לא מוזכרים שמה כלל ועיקר - יום העצמאות ויום שחרור ירושלים. פורים דקושטא כן ויום העצמאות לא. מעטים ביהדות החרדית מתענים ביום העצמאות, יש להדגיש שזהו סוג של התיחסות. רוב רובם מתעלמים, לא מתענים ולא מתפללים תפילת הלל, אלא נוהגים כבכל יום. דבר זה מלמד לא רק על היחס למדינת ישראל אלא על טיב ההתיחסות לשינוי הגדול.

 

אפשרות שניה היא לתבוע את שינוי התורה כולה. זהו פתרון שנקטו אנשים רבים, חלקם חילוניים (קשה לבחור ביטוי מתאים, האם לומר 'חילוניים', 'חופשיים', 'לא דתיים'? הגדרה המעלה חיוך היא 'משפחות חד כיוריות'. זהו ביטוי שאיננו טעון. לפעמים אנשים מוחים על השימוש במילה 'חילוני' ולעתים מוחים על ההיפך. השימוש במינוח 'חילוני' הינו במשמעותו הסוציולוגית, ללא אמירה ערכית מכל סוג שהיא. זכות ההגדרה העצמית היא מזכויות היסוד של כל אדם....),  חלקם קונסרבטיביים או רפורמים וכדומה. אלו הם פתרונות התובעים שינוי כולל.

 

 ואילו הרב קוק היה היחיד (מבחינה היסטורית ישנם עוד, דוגמת הרב הירשזון, שהביטוי 'חיבור התורה והחיים' לקוח ממנו, אולם משנתו אינה מוכרת ולכן לא השפיעה. על כן השימוש במינוח יחיד הינו מוצדק) שלימד שמציאות של סתירה היא קריאה להוליד משהו חדש שהוא תוצאה של חיבור. עובדה היא שהישראליות השתנתה, מנגד מצויה בידינו מסורת הלכתית קבועה.  שתי אלה אמת הן, וכל דרך חייבת להתייחס אל השתיים.

 

(רבים כמוני מכנים את הרב קוק בתואר 'הרב', אף שלא פגשו בו ולא למדו ממנו דבר באופן ישיר. לא זכיתי. הכינוי 'הרב' נובע מכך שהוא שהציג את שאלות הדור ואת דרכי ההתמודדות בשאלות אלו באורן הנכון והעוצמתי. משנתו פרושה על פני שטחי החיים כולם והיא מהווה מעיין מים חיים להולכים באורו. בהמשך תיבחן השאלה כמה רחוק הוא הלך במתן התשובות).

 

מפגש שתי אלה הוא אתגר, לא אילוץ.   התיחסות כאל אילוץ טוענת כי לצערה ישנם חילוניים, ישנם אנשים שלא זכו עדיין לראות את אורה הגדול של התורה ועל כן יש למצוא דרך להסביר להם את התורה בנעימות ובדבקות. היחס הבסיסי הוא כאל מועמדים פוטנצייאלים לחזרה בתשובה, ומציאות הכפירה מחייבת להתאמץ ולהביא אותם לחיק היהדות הדתית.

 

הרב קוק לא ראה זאת כך, למרות שאף הוא ציפה וייחל לכך שכולם יקבלו עליהם עול מלכות שמים. הנחתו הבסיסית היתה כי האמת אינה מצויה במקום אחד: צדקה עשה הקב"ה עם עולמו, מה שלא נתן כל הכשרונות במקום אחד, לא באיש אחד ולא בעם אחד, לא בארץ אחת, לא בדור אחד ולא בעולם אחד, כי אם מפוזרים הם הכשרונות...". (בעקבות הערה) יש לבחון האם הוא ראה אף את עצמו כחלקיות האמת או כאיחוד ההפכים השונים, וחלק מבחינה זאת ייעשה בהמשך.

 

עמדתו בולטת בקוריוז היסטורי מימי הוויכוח בין 'ציוני ציון' ל'אוגנדאים'. בן יהודה פרסם כדרכו כתב חמור מאוד כנגד הרבנים. כדרכו כתב בסגנון ציני, גס ולעגני. הרב קוק, שלא כדרכו,  ענה ב'קול קורא', פשקוויל, שנוסח בעוצמה רבה. (אגב, מאז אותו מעשה חדל הרב קוק לברך את בן יהודה בברכת 'שלום'. מכתבים ששלח לאחר הויכוח אינם פותחים בברכה כלשהי אלא ניגשים ישר לעניין. הוא המשיך להיפגש עימו ולענות על שאלותיו אך לא ברכו בשלום !). באותה תשובה, שפורסמה על גבי לוחות המודעות בירושלים, כתב הרב קוק "סימן רע הוא למפלגה אם היא חושבת שרק עמה הוא מקור חיים, של כל החכמה וכל היושר, וכל זולתה הכל הבל ורעות רוח".  משפט מיוחד זה שימש ביד בן יהודה בסיס לטיעונו הנגדי. בן יהודה טען כי העובדה שהרב קוק הינו הרב היחיד החושב כך, היחיד שטוען שלא כל האמת מצויה אצלו, מעידה כי התקפותיו על הרבנים האחרים צודקות.

 

 הרב קוק התייחס למציאות החדשה כאתגר, כחלק מתהליך תחיית האומה. מתוך ההנחה שהיהדות האורתודוכסית יכולה להתברך מהמפגש עם החילוניות, מתוך ההנחה שהאמת כולה אינה מצויה במקום אחד, הרי שמפגש עם אמיתות המצויות במקום אחר הוא הכרחי. אף חז"ל הזהירו מפני הנזקים היכולים לצאת דווקא מדבקות בתורה. את הפסוק "כי ישרים דרכי ד', צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" הם דרשו באופן מיוחד. לא כתוב כי פושעים יכשלו אם הם לא ילכו בדרכי ד', להיפך - ניתן ללכת בדרכי ד' ולהיכשל בם. נבואות הנביאים עסקו בעניין זה בהיקפים נרחבים. על כן,  תחת ראיית מפגש זה כאילוץ, במקום להתייחס אליו כאל אסון, יש לראות את המפגש ואת המאבק בין המסורת והיהדות האורתודוכסית לבין תהליך החילון והחופשיות כאתגר. הברכה העשויה להיוולד ממפגש זה גדולה מאוד -  תשובה אותנטית ארץ ישראלית מתחדשת,  ערכי אמנות וספרות והתחדשותם, קישור העולם האמוני והמדעי - כל מה שלא יצמח בעולם הישיבות כפי שהוא. ברכה מרובה תצמח גם לצד השני - התנערות מחיי חולין, יצירת אומנות ערכית ומרוממת, עולם אמוני עשיר וכדו'. הסכנות גדולות, אולם אין הן יכולות להסתיר את העשוי לצמוח מתהליך זה.

 

למעלה מכך, הרב קוק הכיר כי התנועה הציונית לא היתה צומחת בתוך היהדות האורתודוכסית. הוא ביקש להקים תנועה ציונית מקבילה, בשם 'דגל ירושלים'. הוא תבע מהמזרחי לפרוש מהתנועה הציונית על רקע 'שאלת הקולטורה' והעדיף שתי תנועות ציוניות, אחת חילונית ואחת אורתודוכסית. ככל תכניותיו הדבר לא עלה בידו. עובדה זו היוותה לגביו ראיה נוספת בדבר חשיבות מפגש העולמות.

 

 

ד

 

 

חידושים מרחיקי לכת אלה מחייבים מקור, בסיס תיאולוגי. דבריו נראו בעיני חלק מהיהדות האורתודוכסית ככפירה. אחת הפסקאות שהביאו להתרעמות הגדולה ביותר נגדו היו דבריו בשבח ההתעמלות הפיזית: "ההתעמלות שצעירי ישראל עוסקים בה בא"י לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כוח לאומה היא משכללת את הכוח הרוחני של הצדיקים העליונים העוסקים ביחודים של שמות הקדושים להרבות הבלטת האור האלוקי בעולם". בדברים בולטת נאיביות מסויימת, אולם יש לשים לב לרוחב היריעה של תפיסתו, השונה במובהק מהמקובל עד כה. הדברים הביאו אף מלחמה נגדו. בספריה הלאומית ישנו אוסף מודעות קיר, פשקווילים, נגד הרב קוק.  מדפיסי המודעות בירושלים הרוויחו די הרבה ממודעות נגד הרב קוק.  דבריו על בצלאל, האוניברסיטה, ההתעמלות, התחיה הביאו רבים לחשוב כי מתחת לדמות הרב מסתתרת סכנה עצומה של קעקוע יסודות היהדות ואורח החיים המקובל שלה. לפיכך מחוייב הרב קוק בתשובה על שאלת המקור  - היכן מופיעה התיחסות חיובית לכל אלה במקורות היהדות. בלשונו של בחור ישיבה השאלה נשמעת כך: "היכן זה כתוב בתורה? בתורה מופיע האיסור 'לא תעשו לך פסל וכל תמונה' ואין בה רמז לפיקאסו; הנביאים ציוו  'והגית בו יומם ולילה' ולא אמרו דבר על אריסטו ואפלטון; מדוע רואה הרב קוק בהתיחסות לכל אלה חלק בלתי נפרד מקיום מלא של תורה כאשר, לכאורה, אין לכך רמז במקורות המובהקים של היהדות המסורתית ?

 

אחת הסיבות שלא 'תלו' את הרב קוק היתה העובדה כי ביסודו של דבר הוא היה רב מן הסוג המקובל. הוא פסק פסקי הלכה על קורקבנים של עופות, עסק בכשרות וביסוד מערכת הפרשת תרומות ומעשרות, השיא זוגות וטיפל בבעיית העגונות. פסקיו ההלכתיים נוטים לחומרא באופן יחסי. השוואת פסקיו עם פסקי החזון אי"ש, גדול הפוסקים החרדיים, מלמדת שברוב מקרי המחלוקת בינהם דווקא הרב קוק היה זה שהחמיר. כל זה לא מנע התקפה חריפה מאוד כלפיו, שבמבט ראשון נראית מוצדקת מאוד, שכן הוא הכניס לתוך עולמה של היהדות דברים שזרותם החיצונית ניכרת מאוד.

 

(בעקבות הערה): ההצעה שנאמרה היא לראות בצווי ד' לאדם וחווה "ורדו בדגת הים ובאור השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ" או בהנחתם בגן עדן "לעובדה ולשומרה" מקור לדמות האדם. האדם הוא המפתח את העולם כולו בכל תחומי היצירה. אמנם, בהצעה זו יש הנחה מוקדמת שהיא עצמה זקוקה להוכחה. ההנחה היא שסיפורי גן עדן וספר בראשית הינם מקור מחייב. כנגד הנחה זו ניתן לטעון כי הדבר היחיד המחייב הוא מה שנאמר ממעמד הר סיני והלאה. רק משניתנו מצוות לעם ישראל הפך הוא למחוייב לקיימן. ספורי הבריאה נושאים מסר ערכי אולם אין בהם כדי לקבוע מה מותר ומה אסור. דליה (רביקוביץ) הזכירה את אברהם אבינו, אולם כדי לראות באבות מקור לכל זה יש להוכיח כי לא רק  תרי"ג מצוות הן הקובעות את דמות האדם המאמין.

 

תפיסתו של הרב קוק מקופלת באימרה "דרך ארץ קדמה לתורה". כדי להבינו על בוריו יש לברר את משמעותו המדוייקת של הביטוי. המשתמש במילה 'דרך ארץ' בזמן הזה רואה מול עיניו את המורה 'הייקה' העומד במסדרון בית הספר וצועק לתלמידים לא לדחוף תוך כדי ריצתם לכיתה כיוון ש'דרך ארץ קדמה לתורה'. זו טעות לשונית קלאסית, אנאכרוניזים, כיוון שיש לברר את הוראת המונח בלשון חז"ל, לא בשפה המדוברת היום. לביטוי 'דרך ארץ' בלשון חז"ל משמעות שונה, ויש להבינו כמשמעו - דרך הארץ, כלומר 'נורמליות החיים וטבעיותם'. כמוהו הביטוי 'עם הארץ' -  העם של הארץ,  בעלי הקרקעות. בלשון שלנו זהו שם נרדף לשוטה אולם אין לכך קשר ללשון המקרא. בימי המקרא 'עם הארץ' הוא המוסד המכובד ביותר, הממליך מלכים וקובע את דרך העם. הדבר נבע ממעמדם הגבוה של בעלי הקרקעות, שהם השכבה העליונה של העם. עם הכיבוש הרומאי ירדו בעלי הקרקעות ממעמדם והפכו לאריסי השלטון הרומאי ולמחלבת המיסים העיקרית. דבר זה הביא לשינוי משמעות הביטוי 'עם הארץ'.

 

לפיכך יש להבין את משמעות הביטוי 'דרך ארץ קדמה לתורה' כביטוי העוסק ביחס בין מתן תורה לבין טבעיות החיים שקדמה לו. לפני מתן תורה חיו אדם הראשון, אברהם, יצחק ויעקב במסגרת עולם אנושי רחב. חייהם היו נורמליים, יצירתיים, עשירים מאד, אמוניים ובעלי כל מרכיבי האנושיות. המילה 'קדמה' מבוארת בלשונו כקובעת יחס כרונולוגי, "הקדמה זמנית", לא במובן של זמניות, טמפוררלי, אלא במובן כרונולוגי. אולם החידוש העיקרי מופיע בסוף הסברו: לקדימה היסטורית זו משמעות לדורות, "מוכרחת לדורות".

 

"המוסר בטבעיותו בכל עומק הודו וכוחו האיתן מוכרח להקבע בנפש ויהיה מצע לאותן ההשפעות הגדולות הבאות מכוחה של תורה". זהו הבסיס התיאולוגי של משנתו. ערכי מוסר, לדוגמה, היו קיימים קודם למתן תורה.  אברהם אבינו שואל את הקב"ה "האף תספה צדיק עם רשע?", אבימלך שואל: "הגוי גם צדיק תהרוג?". ישנם עקרונות מוסריים שאפילו רבונו של עולם צריך לעמוד בהם, והם קיימים לפני מתן תורה.

 

למעלה מזאת, אברהם אבינו התיישב בארץ לפני התורה. אברהם אבינו יצר, התעשר ונעשה איש גדול לפני מתן תורה. יצחק  זרע וקצר מאה שערים, יעקב נפגש עם אנשים מסביב, היה להם שיג ושיח עם העולם, יוסף היה מלך במצרים לפני מתן תורה וכו'. ללמדך, שהתשתית היסודית  של אדם יהודי איננה זה  שהתורה החליפה אצלו את החיים, אלא מפגש התורה והחיים.  התורה אינה משמשת כעיר מקלט בפני המציאות אלא קומה שניה מעל גביה. זהו חידוש של ממש, המהווה בסיס ראשוני להתיחסות החיובית לכל תחומי החיים.

 

 

ה

 

ההצליח הרב קוק בעיצוב משנה חדשה ? ספק אם ניתן להשיב על כך. ראשית דבר יש להגדיר מה זו הצלחה וכיצד היא נמדדת.  האם התנועה הקיבוצית הצליחה? כיצד ניתן למדוד זאת ? יש צורך להגדיר מדדים, אך קודם שנגיע להסכמה בשאלה זו יגיעו תלמידינו ויאמרו "הגיע זמן קריאת שמע של שחרית" או ליתר דיוק "קריאת שמע שעל המיטה"....

 

למרות זאת ניתן להצביע על שלוש נקודות: ראשית, הרב קוק לא הצליח בשום דבר מעשי שתכנן לעשות. הרב קוק תכנן להקים ישיבה גדולה, שכונתה על ידו 'הישיבה המרכזית העולמית', והיא מנתה בזמנים מסוימים חמשה עשר תלמידים בקושי. הרב קוק רצה להקים תנועה ציונית מקבילה, לכפות את המזרחי, כלומר את הציונות הדתית, לעזוב את התנועה הציונית ולהקים תנועה ציונית מקבילה. דבר זה לא עלה בידו. הרב קוק רצה להקים רבנות למושבות ולקיבוצים, כדי שהקיבוצים והמושבות יהיו מחוברים אל הרבנות - אתם מהווים עדות לאי הצלחתו. הכשלון המעשי ניכר אם הבדיקה מתייחסת לתקופה שעד יום מותו (תרצ"ה, 1935).

 

מנגד, בדיקה במובן רחב יותר מגלה שהצלחתו היא בהיקף שלא יאומן. ישיבת מרכז הרב לא הגיעה לעמדת השפעה בימיו, אולם בימי בנו היא הפכה להיות המזינה המרכזית (היום היא קצת ירדה מגדולתה) של תהליך ההתחדשות, לטוב ולרע, שעבר על הציונות הדתית. משנתו הפכה להיות אבן שואבת ובסיס לכל הדיונים הפנימיים בעולם הציונות הדתית. התגובות למלחמת ששת הימים נוסדו על גבי משנתו, ומאז התגברה המעורבות של הציונות הדתית בחיי מדינה נורמליים (ואז גם התחילו הבעיות). מבחינה זו הרב קוק הצליח מאד והפך להיות 'הרב'. רוחב יריעת משנתו ועומקה הם בהיקף לא יאומן, וכוללים עולמות מלאים חיות המקרינה התחדשות רוחנית.

 

הנקודה השלישית היא שעדיין דרך ארוכה לפנינו כדי לממש את חזונו של הרב קוק. הציונות הדתית מצאה את הדרך להתחבר למדינת ישראל, חיבור שבחלקו הגדול בנוי היום על משנתו, דבר שלא היה ברור לפני חמישים שנה. גם עם כל הבעיות של דמוקרטיה ויהדות, יגאל עמיר נועם פרידמן ודומיהם, הזרם המרכזי של היהדות הדתית מצא את הדרך, והוא חלק אורגני ממדינת ישראל לטוב ולרע. הציונות הדתית עדיין רחוקה מאד מלהתחבר אל חיי התרבות, הספרות והאמנות, במדינת ישראל. לחלק מאתגרים אלה אין מענות, ונראה שאף משנתו של הרב קוק לא הקיפה את כולם.

 

דוגמה לדבר היא היחס לספרות, שהיא החלק הקל יחסית לחיבור האמונה והחיים. הרב קוק כתב הרבה על ספרות ותבע לכתוב ספרות ולעסוק בה. אין איש בעולם היודע למה הרב קוק התכוון. למי הוא התכוון בספרות - לש"י עגנון? לחיים פוטוק? לפישל שניאורסון (סופר מבית חב"ד שכתב רומן מדהים בשם 'חיים גרוויצר' על הזרמים היהודיים במאה התשע עשרה)?  לזאב שרון (סופר מבית אל) ? אולי לעמוס עוז ולדליה רביקוביץ'? למי  התכוון כשדיבר על אומנות - מה היתה תגובתו למראה בצלאל של היום ? בהמשך האגרת מנסה הרב קוק לשכנע את בצלאל לקבוע תקנה בית ספרית שאין לפסל דמות אדם, כדרישת ההלכה. זה נשמע נאיבי לחלוטין, אך מן האגרת עולה כי הוא היה משוכנע שיצליח לשכנע את הנהלת בית הספר לאסור פיסול פרצוף אדם מלא.

 

באופן טבעי, כיוון ששאלת ארץ ישראל היא זו שעמדה על הפרק בעשורים האחרונים, עסקה הציונות הדתית בשאלה זו ולא התפנתה דיה לעסוק בשאלות אלו.  ניתן להעריך ששאלת ארץ ישראל תרד מעל הפרק, לטוב או לרע. הדבר יקח חמש שנים או חמישים שנה אולם השאלה תרד מעל סדר היום הציבורי, ויהיו הסכמים מדיניים עם שכיננו, או לפחות סטטוס קוו. אז תתפנה הציונות הדתית לעסוק בשאלות אלו ותברר את רוחב היקף משנת חיבור התורה והחיים.

 

 ש"י עגנון מספר שהוא נתן לרב קוק את ספריו. על פי דבריו, אמר לו הרב קוק כי ספריו נפלאים, ואפילו טיפת האיסור שבהם בטלה בששים. קשה להאמין לדברי ש"י עגנון בעניין זה. מנקודת ראות אורתודוכסית, לא טיפת איסור יש בספריו אלא הרבה ממנו - קשה לומר על 'האדונית והרוכל' שזו טיפת איסור, אפילו לא על 'שירה'. למעלה מזאת, ש"י עגנון מספר כי הרב קוק ביקש את 'והיה העקוב למישור' עוד בכתב יד, וכשהשיב את הספר אמר שזה ספר היונק מן העולמות העליונים ללא מחיצות.  אם אכן נתן הרב קוק הכשר ל'והיה העקוב למישור' זו מהפכה. הסיפור עוסק באדם שנסע מביתו ואשתו סברה שהוא מת, התחתנה עם אדם אחר, נולדו להם ילדים, ואז הוא חזר לעיירה. מבחינה הלכתית הילדים ממזרים, והאשה צריכה להתגרש מבעלה הנוכחי ולא להינשא שוב לבעלה הראשון.  כדי שלא לפגוע באשתו לשעבר הלך בעלה הראשון וגר בבית קברות עד יום מותו.

 

 זה סיפור של התנגשות מובהקת בין מוסר לבין הלכה, כמעט אנטי הלכתי. ש"י עגנון הכריע בסיפור הזה שהפתרון הוא הפתרון המוסרי. יש ויכוח אם היה ש"י עגנון אפיקורוס בלבוש דתי או דתי בלבוש אפיקורסי, ונכתבו על כך דברים רבים. אם אכן אימץ הרב קוק סיפור זה כדגם לגיטימי לספרות זו מהפכה בתפיסת העולם, אלא שקשה לדעת  כמה רחוק הלך הרב קוק.

 

לכאורה הנושא בו עסקנו אינו קשור ביחסי דתיים וחילוניים, ואינו דן באחדות או בשוני. למרות זאת יש לו השלכה רבת משמעות על המפגש ועל הדיאלוג. מטרת הדיאלוג איננה לשכנע את השני. הרי אני כבן  ארבעים שנה ולא זכיתי לחזות בויכוח בעל רמה שאחד הצדדים השתכנע מטיעוני השני. מן הויכוח הקלאסי בין הילדים - 'הוא התחיל' דרך הויכוח העמוק ביותר.  הרב קוק יצר ליהדות הדתית תיאולוגיה המחפשת בדיאלוג משהו שונה. הוא לא המציא  זאת, הדברים מצויים כבר בדברי סוקרטס, אולם הוא כלל בתוך הדיאלוג גם את התנועות שרואות עצמן מחוץ לעולם התורני. על שני דברים עומד הדיאלוג. ראשון בהם הוא נושא בו לא עסקנו - הבאת הצד שכנגד לידי סתירה פנימית שתפיל את משנתו. אולם המטרה המרכזית בדיאלוג היא אגואיסטית, אפילו אגוצנטרית. המצוי בדיאלוג מבקש להכיל בתוכו את נקודות האמת המצויות בתפיסת העולם של השני, ולבצר את עמדותיו מול טענות השני.

 

הרב קוק היה מורה דרך לתפיסת עולם זאת. הוא זה שלימד כי החיים המתגלים לנגד עינינו בדור התחייה, הרעננות, הנורמליות, החופשיות ודומיהם, הם דברים שיש בהם נקודות אמת, המהווים אתגר ליהדות הדתית. מטרת היהדות איננה להכניע אותם, אלא להתברך מכוחם. השאלה איננה איך לשים לכל אלה כיפה על הראש, אלא איך להיות מופרית מהמפגש בהתעמלות, באוניברסיטה, בבצלאל, בתשובה המתחדשת - דברים שלא נוצרו בתוך העולם התורני אך המפגש בהם עשוי ליהפך להכללה גדולה יותר, לשאיבה הדדית, לעוצמות גדולות, שיתברכו בהם כל אלה שאינם סבורים שהאמת מצויה אצלם בלבד.

 

מי שכתב שסימן רע הוא למפלגה אם היא חושבת שכל האמת נמצא רק אצלה, מי שכתב שחסד עשה הקב"ה שלא שם את כל הכשרונות במקום אחד, הוא היכול לשמש מורה דרך לחיבור בין התורה והמסורת אל החיים. למי שחש עצמו מחובר אל הישראליות, הטבעיות, הנורמליות והחופש, כמו גם אל המסורת וההלכה, ואינו קרוע נפשית בין שניהם אלא עוסק בחיבור מתמיד, משנת הרב קוק היא מקור ומעיין רוחני.

 

גישת עולם זו יכולה לגרום הרבה טוב. היא לא תסתיר מחלוקות. מחלוקות זה דבר טוב. אנחנו אוהבים מחלוקת, כיוון שמחלוקת עוזרת לנו לברר את כל תחומי האמת המצויים בכל מקום. התנאי הוא שהמחלוקת תהיה לשם שמיים. מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים  ככל שתעשה מתוך רצון להבין את נקודת האמת כך תתקיים לזמן ארוך.

 

דומה כי אכן משנתו של הרב קוק עשויה לשמש  כאחד ממורי הדרך למפגש שבין התורה לבין החיים.

 

 

דיון

 

שאלה:   כמה כמוך יש שחושבים בגישה הזאת?

 

הרב יובל שרלו:    זו שאלה קשה. למעשה לא ניתן לענות על השאלה. כל אדם מכיר את מעט האנשים הסובבים אותו וקורא את המציאות דרכם, דבר שהוא בוודאי לא נכון.  משנת הרב קוק היתה המזינה המרכזית של גוש אמונים בשל התגייסותה של הציונות הדתית לעניין החשוב של ההתנחלות ביהודה ושומרון. כיון שכך, העיסוק הציבורי במשנתו של הרב קוק התחלק בעיקר בין שני מוקדים. מוקד אחד הוא ישיבת מרכז הרב וכל אלה שהונעו מכוחה. בישיבה עצמה עסקו בהבטים רבים ומגוונים של משנתו אולם באופן ציבורי עיקר הדיון היה במקומה של ארץ ישראל וההתיישבות בה בעולמה של היהדות.  מוקד שני מצוי באקדמיה, שעסקה בתפיסתו הפילוסופית של הרב קוק - האם היה הרב קוק מיסטיקן או ראציונליסט, תפיסת האלוקות של הרב קוק וכדומה.

 

בשנים האחרונות ישנה התחדשות של העיסוק במשנת הרב קוק בתחום שאני מדבר עליו, במקומות רבים. ספר שכתבתי בנושא זה, מאמרים שונים, ובעיקר התחבטויות מעשיות בשאלות אלו. בציונות הדתית קם בית ספר לתקשורת, המתחבט בשאלות האלה, בי"ס 'מעלה' העוסק לא רק בתקשורת פובלציסטית אלא באומנות הקולנוע. בעלוני ישיבות ההסדר מופיעה שירה -  בחורי ישיבה שכותבים שירה זהו חידוש של ממש. אני חושב שדליה מכירה את 'משיב הרוח' (במה לשירה בעלת גוון דתי),  יש סטנד אפ קומדי, חידודי לשון (יעקב פרוינד מהמטוס הקל של...) ועוד כהנה וכהנה. בגליון האחרון של 'נקודה' הוגדרה שאלה זו כשאלת הדור הבא, כלומר שאלת ההווה. אני מעריך שמספר העוסקים בשאלות אלה הוא גדול מאוד אך אין לי מושג מהו היקפו האמיתי.

 

שאלה:   בתחילת דבריך בעצם ניגדת את הרב קוק לתפיסה החרדית שאומרת אין חדש מן התורה.

 

הרב יובל שרלו:    לא. בשאלה זו לא עסקנו. אנו עסקנו בשאלת אין חדש במציאות.

 

שאלה:   מה שיש חדש במציאות לא רואים. מבחינה זאת, לזה התכוונתי. וזה בודאי ובודאי בולט שהוא מכיר בחידוש שבמציאות. אבל כשאני חושבת על ההתמודדות עם המודרנה, והייתי רוצה שתגיב לאמירה שאני אומרת עכשיו, אני מתרשמת שגם את ההתעמלות וגם את בצלאל וכן הלאה, הדוגמאות היפות האלה שהבאת, הוא בעצם אמר זאת מציאות ארצית, הוא מדבר עליה. אבל הוא מכניס אותה למעשה לתוך המסגרת התורנית.

 

הרב יובל שרלו:    בודאי.

 

שאלה:   וכשאני רואה לנגד עיני מה המשמעות של ההתמודדות עם המודרנה אז אחת האפשרויות שאני רואה על כל פנים, זה בעצם המידור בין תחומים שהם תחומי התורה והקדושה לבין תחומים שהם ארציים לחלוטין ואין להם קשר לתורה. את זה הוא לא עושה. ז"א, הוא מכניס את הכל תחת כנפי התורה.

 

הרב יובל שרלו:    דברייך נכונים. את משנתו קרא בשם תורת האחדות הכוללת. הוא ראה בכל התחומים פירמידה אורגנית, מתשתית החיים הטבעיים עד לקדושה העליונה והרוממה. הניתוק שאת מציעה קורע חלק מהותי של האמונה.  ניתן לנתק תחומים דתיים אך לא ניתן לנתק חלקי חיים. לא רק לא ניתן אלא לא כדאי. הצורך הדדי של שני התחומים במפגש בינהם ובאחדותם הוא שיביא לתוצאות של ממש.

 

ישיבות ההסדר עשויות להיות דוגמה טובה לדבר. מלכתחילה, ישיבות ההסדר קמו בדגם של הישיבות המסורתיות.  'כרם דיבנה', חלוצת ישיבות ההסדר במתכונתן הנוכחית, בנתה סדר יום הדומה לזה של ישיבת פונוביץ'.  אבל העובדה שהחבר'ה היו בצבא, נפגשו עם העולם, נאלצו לשאול את עצמם כמה שאלות טובות, יצאו קצת ממעגל הלימודים (בחור דתי לומד מגיל צעיר מאוד שעות ארוכות, סדר היום בישיבות התיכוניות הוא מרבע לשבע בבקר ועד מאוחר בלילה) וגילו את עולם העוצמה הגופנית הביאה לשינוי של ממש בתכני הלימוד בישיבה.  ישיבות ההסדר מובילות היום מהלך של הרחבת תומי הלימוד: תנ"ך (דבר שלא היה קיים קודם), מחשבה יהודית, אמונה, אקטואליה רוחנית ותחומים מצרניים.

 

 משמע, המפגש עם החיים תרם לשינוי המידור התורני. בעיתון  'הצופה' מתנהל ויכוח בין  רבנים בישיבות הסדר על שינוי זה. דעה אחת היא שאבוי לישיבות ההסדר המפגרות אחרי הישיבות החרדיות בשל עיסוקן לא רק בלימוד ההלכה הקלאסי אלא גם בתנ"ך, באמונה, פילוסופיה יהודית וכדומה. עמדה אחרת טוענת שאשרי ישיבות ההסדר שאינן מצטמצמות, כישיבות החרדיות, בחלק קטן מן התורה, אלא מגיבות לפתיחת עולם הלימוד התורני.

 

 הרב קוק לא היה מקבל את הצעתך, הן מפני שאינו מסכים לה מבחינה תיאולוגית והן בשל ההפסד הטמון בה, הפסד הרווחים שניתן להפיק דווקא מן החיבור הכולל. זוהי משנה הרמונית המדברת בהפריה הדדית. למפגש גם השפעה על תחומי החיים - הרב קוק תמך בצנזורה פנימית על ספרות שתביא להתמקדות הספרות בטוב וביפה שבאדם ולא תתמקד במכוער ובטעון הסתרה. הקודש יביא גם לפיתוחה של ספרות טהורה יותר. גבולות הספרות אינם ברורים אולם הם קיימים במשנתו. הצעתך תשלול את כל אלה.

 

שאלה:   אני רוצה לשאול, האם אתה לא חושב שעשויה להיות סכנה של הכנסת כל עולם החוץ פנימה אל מתחת לכנפי התורה ואח"כ בעצם יוצא מצב של הטוטליות של התורה על כל אורחות חיינו? לפחות לגבי אנשים.. אני שואלת... אני מדברת על מבחינה רעיונית, מבחינה תיאולוגית אפילו. כי אם יש לך טוטליות של התורה אז יש בעיה.

 

 

הרב יובל שרלו:    השאלה מאוד במקומה, ועוסקת במחיר הנתבע כתוצאה מתפיסת עולם זו. הציונות הדתית הכריעה הכרעה היסטורית, בשלה היא משלמת מחיר יקר (גם יגאל עמיר ונועם פרידמן), אולם היא לא נסוגה מהכרעתה ההיסטורית, והיא, שלא הסכנות יכתיבו את דרכה. לפני מאה שנים, כשעמדה בפני ראשוני הציונות הדתית השאלה האם להצטרף לתנועה הציונית או לא, הסכנה הגדולה ביותר היתה החילון.  אבא חרדי דואג פחות מסכנת התפקרות בניו, כיוון שעומדים בפניהם מחסומים מסגרתיים גבוהים - אין להם בגרות, הם רחוקים תרבותית וצפויים להלם תרבות, הם לא שירתו בצבא ולא ישרתו בצבא והם אינם בקיאים בהויה הישראלית. לילד שלי אין בעיה, כל שהוא צריך לעשות זה להוריד את הכיפה או ללבוש מכנסיים (בנות) וזהו. יש לו בגרות, הוא היה בצבא או בשרות לאומי, והוא חלק מן ההויה הישראלית. מבחינה זו קצת מגוחכת המלחמה בסכנת ההחזרה בתשובה של נוער חילוני מול עוצמת ההתמודדות של ילדינו אנו. ישנם אחוזים ניכרים של ילדים שנהפכים לחילוניים. למרות זאת, למרות שדבר זה קשה מאוד, למרות קריעת הלב שבדבר, אנחנו שולחים את ילדינו לדרך הזאת. מקורה הוא בהכרעה היסודית שנגד סכנות יש להלחם אך הן לא יכולות להכתיב דרך. מתוך אמונתנו שמפגש עם עולם רחב יביא לבנייתו כיהודי מלא יותר מאשר אחיו החרדי אנו בנוים חינוך כזה.

 

יש סכנות בתפיסה הטוטלית בעניין ארץ ישראל. לא ניתן לעצום את העיניים בפניהם (כשם שסכנות גדולות לא פחות מצויות בהתנכרות לשייכותינו לארץ ישראל). סכנות אלה מחייבות התמודדות מתמדת. אולם העובדה שהדבר מסוכן לא מוליכה למסקנה שיש להפסיק לעשות את הדבר שאנו מאמינים באמונה שלמה שהוא נכון.

 

 הרב קוק היה מודע לסכנות הקיצוניות, מכל כיוון. גם אומנות קיצונית מסוכנת,  על כן הוא לא דיבר על אמנות חופשית כפי שאת מדברת עליה. אנו עסקנו במודל שהציג הרב קוק  למפגש עם המודרנה. מודל זה לא יביא להליכת כל האנשים אחרי הרב קוק, אולם הוא יביא לרוחב אופקים ולבחינת האפשרות. יש לדעת כי רק חלק ממשנתו פורסם. יש הטוענים כי יש עוד שלושים אלף (!) כתבי יד. אי פרסומם נובע מסיבות שונות.  מבין אלה שראו את הדברים יש הטוענים כי אחת הסיבות לאי הפרסום היא הנועזות העצומה שבדברים (במבוא לספרי נאלצתי לכתוב כי הוא מבתבסס על המקורות הגלויים בלבד).

 

טוטליות עשויה להיות מסוכנת מאוד אך יש בה מעוצמתה החיטובית של ההרמוניה, של הכוליות, והרב קוק אכן ביקש להעלות הכל בקנה אחד.

 

שאלה:   אני רוצה להגיד שאני מאד מעריכה, אמרת כרגע על החשש שלך לגבי הילדים שלך. אני רוצה להגיד את החשש שלי בתור אדם חילוני מההשקפה שלך. כי במפגש בינינו, בין האדם החילוני והדתי, למרות האמירה של הרב קוק שאומרת שהאמת לא מצויה בכל מקום, לא במקום אחד, בהרבה מקומות, בסופו של דבר יש את האמת, אני לא רוצה להגיד האמת שלו, אבל יש את האמת האלהית. וגם אותי הוא מכיל שמה. גם במפגש בינינו בסופו של דבר אני צריכה להכנס לתוך האמת שלך, שלו, של הרב קוק. האמת היא שם. וגם עם המודרני לא נותנת לי את המקום שלי. ואני לא בטוחה אם אני לא מעדיפה את ההשקפה החרדית, שאומרת, שסוגרת אותו שם ומעמידה אותי שם בצד.

 

הרב יובל שרלו:    אני משוכנע שאת מעדיפה את ההשקפה החרדית. אין לי ספק בכך,  והממשלה הקודמת הוכיחה את זה. בין ר"ץ וש"ס אין בעיה להסתדר. המידור שאת מדברת עליו מוסכם על שניהם בשינויים קלים. היהדות החרדית עברה שינוי גם בכך, ומאבק רחוב בר אילן יוכיח. מאבק בר אילן הוא מאבק בו נישא דגל איכות החיים החרדית בלבד ולא נסיון לכפות על כולם דיני שבת. זהו מאבק ציבורי על זכויות סקטור לחיות את חייו כפי שהוא רוצה, ללא הפרעה מבחוץ. אין זה מאבק על שדרות אשכול, כשיגורו בשדרות אשכול יתבעו לסגור את שדרות אשכול ואת רחוב יפו כשאף הוא יהיה חרדי. זהו חידוש במאבק הציבורי, שלך, עקרונית, נח מאוד איתו. המתפלא על החיבור בין ר"ץ וש"ס טועה. זהו חיבור נורמלי, טבעי והגיוני, כיוון שנקודת המוקד והמוצא משותפת.

 

הרב קוק סבר אחרת. אמנם, הוא לא דיבר על התכללותך העולם הרוחני בלבד אלא גם על תרומתך ועל מה שאת יכולה להביא אל תוך המהלך הזה. גם על זה את חולקת.

 

שאלה:   התפיסה  של השמרים שבעיסה, שמתסיסים את העיסה, של פועלי הבניין שבונים, שבסופו של דבר יגיעו אל שורשם האמיתי וימצאו את האמת. כלומר, שבעצם אני חבוי בי הדתי, ויש כאן באמת, בעיני זה התיאוריה של תינוק שנשבה בצורה יפה יותר.

 

הרב יובל שרלו:    אומר את דבריך בניסוח חריף יותר. לדבריך, הרב קוק למעשה מאוד מעליב. הוא מדבר על תפקיד וכדומה אבל בסופו של דבר כולם צריכים להגיע אליו. 

 

ראשית, יש לזכור כי הרב קוק כתב את אותם דברים כלפי היהדות הדתית. אנו לא עסקנו בביקורתו על עולם הישיבות התורניות. הוא טען שתנועת ההשכלה ותהליך ההתפקרות שבעקבותיה הם תוצאה ישירה של אטימות העולם התורני לשינויים בעולם המודרני, בעולם התחייה הלאומית והאישית. הרוצה להיות מורה לדור נדרש להבין את התופעה ולהכלל בישראליות. מה שאת חשה כלפי דברי הרב קוק, שהרי הוא מבקש לכלול אותך בתוך העולם התורני, חשה היהדות החרדית מול קריאתו להיכלל בעולם המורכב והעשיר שלפנינו. הרב קוק דיבר על יצירה משותפת, שבסופו של דבר תיצור פירמידה מלאה - מתחתית הקיום האנושי ועד רוממות ההתגלות האלוקית.

 

אין ספק שהרב קוק ראה את חיבור התורה והחיים כאידיאל, ולא את המידור או השוויון בינהם.  אחדות ושוויון הם מינוחים שונים. הרב קוק כן דיבר על אחדות, לא על שוויון. יש סולם ערכים, אבל לא נבנה אותו בשעה מאוחרת זו. על כן, כל תפיסה שתכלול בתוכה אמיתות רבות יותר תיראה כקרובה יותר לדמות המלאה של קומת האדם.

 

 

שאלה:   אני רוצה לשאול שאלה, למרות שמן הסתם אסתכן בחשיפת בורות מסויימת. דיברת קודם על הסכנות שהיהדות הדתית לאומית מוכנה לקחת על מנת ללכת בדרכה. יש את השילוש של עם ישראל, תורת ישראל וא"י, שממנו צמח גוש אמונים בעיקר, ממנו צמחו כל מיני דברים לטוב ולרע כמו שאמרת. אני מנסה בידע המאד מועט שיש לי ומתישהו תהיתי האם אני רואה משהו שאף אחד לא רואה או שאני לא רואה דברים נכחם. אחד מההבדלים הנוספים בין היהדות הדתית הלאומית לבין החרדית זה עניין של דחיקת הגאולה מול אקטיביזם נאמר בכל הנוגע לזה.

 

ומתישהו חשבתי לי מחשבה פרועה שאני אשמח להתבדות בה, שאולי מה שאני רואה, אני בטוח שהמניעים הם אחרים, מה שאני רואה כרתיעה מוחלטת מכל אפשרות שיקרה פה שלום בארץ, בגדול, היא מסוג של איזשהו חשש או פחד שתהיה פה מין דחיקת הגאולה, אולי הקטסטרופה שאמורה לבוא בדרך אל הגאולה היא, אולי נפספס אותה. וזו סכנה מוחשית לכל אחד. השאלה היא האם זה משהו שמובנה בגישה באופן שאולי זה לא המניע הרגיל של קדושת עם ישראל, תורת ישראל וא"י, אלא אולי יש שם משהו שהוא מובנה עמוק בתפיסה שמונע מאתנו, מונע ממי שזה מונע להצטרף למהלך הזה, כשזה יושב על הטוטליות שהיא הזכירה קודם זה באמת הופך להיות מסוכן. אני כמעט מרגיש צורך להתנצל על השאלה הזאת.

 

הרב יובל שרלו:    השאלה שאתה שואל היא שאלה מרתקת, אבל הבעיה היא שהיא שאלה רב תחומית. בחלק זו שאלה סוציולוגית, וצריך לעשות מחקר מה באמת חושבים בציונות הדתית. בחלק היא שאלה פסיכולוגית, ובחלק היא שאלה תיאולוגית.

 

במלחמת ששת הימים אכן היתה תחושה באויר שאנחנו קרובים מאוד לביאת המשיח. התרוממות הנפש והשמחה לא פסחה על אף אחד מהציבורים הבונים את האומה היהודית. לא ניתן לשכתב את ההיסטוריה, ולטעון שדובר אז על ה'כיבוש המשחית' ולא דובר במשיח. השבר הגדול בא במלחמת יוה"כ, ודווקא מלחמת יום הכיפורים הקימה את גוש אמונים. היסטורית, גוש אמונים לא קם על רקע מלחמת ששת הימים. היחיד שהתנחל קודם למלחמת יום הכיפורים היה הרב לוינגר במלון פארק בחברון. גוש אמונים, כתנועה, הוקם במחלקת השיקום של בית חולים תל השומר. אלה הן העובדות, ועל כן הנסיון לחבר בין משיחיות לבין גוש אמונים איננו עומד במבחן העובדות.

 

השאלה היא מה ניתן להסיק מכך. אפשר להסיק כי גוש אמונים הוא תנועה משיחית. מלחמת יום הכיפורים הבהירה כי אנחנו רחוקים מהגאולה השלמה, וגוש אמונים רצה לדחוק, ובכוח להביא את הגאולה. זו התיאוריה שהוצגה בשאלתך. ניתן להבין זאת באופן שונה לחלוטין -  מלחמת יום הכיפורים הבהירה כי ייקח זמן רב עד לבוא הגאולה השלמה ועד אז ישנה דרך ארוכה. דווקא התפיסה האנטי משיחית היא זו שהבהירה לאנשים כי יש להפשיל שרוולים ולהתחיל לעבוד בהתנחלות בארץ ישראל. כדי לנתח נכון את התופעה יש צורך ברקע בסוציולוגיה ופסיכולוגיה, אך קודם לכל יש צורך להשתחרר מכל מיני אמיתות פשטניות. קל מאד להגדיר את גוש אמונים כמשיחי וכפאנטי, המבקש לדחוק את הקץ ולהכריח את המשיח לבוא. הפיתוי הגדול מסמא אתה עיניים ומביא למסקנות מוטעות, הנוחות מאוד למקבלן, אולם רחוקות מן האמת. בציונות הדתית כמעט ולא מדברים על המשיח. זה אופיני מאוד ליהדות החרדית אך לא לציונות הדתית. מדברים על גאולה ועל תחיה, ובעיקר מדגישים כי זה יקח הרבה זמן, מה שנקרא בלשוננו שלנו 'קמעא קמעא'. הרב צבי יהודה היה חוזר על כך חזור ושנן, קמעא קמעא, לאט לאט, זה יקח זמן.

 

לכן הניתוח כי השלום מפחיד כיוון שהוא מנער מחלומות משיחיים אינו מבוסס, כיוון שהידיעה שאנו בפני דרך ארוכה מוטמעת ומובנית בתפיסת האמונה.  כשרוצים להילחם בתנועה מסויימת, קל מאוד לנסח את דבריה באופן שיהיה קל לתקוף אותה, ואנו כולנו לוקים בכך. יש לנסות שלא לעשות כך, כחלק מתפיסה מוסרית של בקשת אמת.

 

לא ניתן לדעת מה תהיינה תוצאות הסכמי השלום ביחס לציונות הדתית. נניח כי נתניהו עושה כמעשה בגין, מוריד את ישראל מרמת הגולן, מיישם פחות או יותר את תהליך אוסלו ומחזיר את ישראל לגבולות קטנים תוך הסגרת חלקים משמעותיים מיהודה ושומרון ליד הפלשתינאים. פרופ' ליבוביץ' טען בזמנו כי ברגע שדבר כזה יקרה הציונות הדתית תרד מהארץ, כשם שקרא לשבתאי צבי ודומיו. הוא כתב כך כמה וכמה פעמים. מה שהיה חסר הוא השערתו על התאסלמותו הצפויה של גוש אמונים... . אין להקל ראש בחשש הזה. ייתכן ויהיה בלבנו שבר שלא נצליח להרפא ממנו. רבין פחד מזה, הוא אמר כי מסוכן מאוד למדינת ישראל שיסתובבו מאה ארבעים אלף איש שעולמם חרב עליהם.

 

מצד שני,  הערכתי הפוכה באופן משמעותי. סכנה זו נובעת מתפישה טוטלית, מראיה שכל העולם כולו מקופל בשאלה אחת בלבד, ובהקשר הזה בשאלת ארץ ישראל. כל בעל מקצוע יודע כי אם באה ילדה בגיל שש עשרה ליועצת וטוענת כי אם לא תתקבל למגמה הריאלית היא תתאבד, חובתו הראשונה של בעל המקצוע היא לעקור את תמונת העולם הטוטלית.  כשתבחין הילדה כי מלבד המגמה הריאלית ישנם עוד נושאים חשובים בחיים, תרכוש מנגנון מרכזי להתמודדות עם שבר ועם משבר.

 

 הציונות הדתית איננה טוטלית. בניגוד לתדמית כי הדבר היחיד המעניין את הציונות הדתית זה ארץ ישראל, הדבר רחוק מאוד להיות נכון. תנועת בני עקיבא מוכיחה זאת. למרות  המשקל הגדול של ארץ ישראל בערכיה היא תנועה מובילה בתחום קליטת עליה, מלחמה בתאונות דרכים ומעשה חסד לאומיים. גם המפד"ל, שהיא תנועה מהצד הימני של המפה הפוליטית, היא חלק מהממשלה (לא כ'מולדת'), ועוסקת בתחומים רבים של עיצוב דמותה של מדינת ישראל בכיוונים יהודיים, לרבות צדק סוציאלי ונקיות ציבורית. כיון שכך, אינני חושש מירידה מן הארץ ולא משבר בלתי ניתן להירפא. אני מקווה שלא נגיע לכך ואני מקווה שאם חס ושלום נגיע לכך יעמדו לתנועת ההתישבות ערכיה הרבים ויציבו אתגרים חדשים למימוש.

 

שאלה:   אני רוצה לעשות אני קורא מדרש מתקן אצל ליבוביץ', אני לא יודע שהוא לא התכוון לזה. בעצם אני לא יודע למה הוא התכוון. אבל אולי נוסיף מלה אחת, אני חושב שמה שליבוביץ', אני רוצה לקוות שמה שליבוביץ' התכוון זה שכשיגמר השלב הזה, בקיצור, שאין מחלוקת בינך לבין ליבוביץ'. הציונות הדתית בדור הבא תרד מהעניין של הארץ.

 

הרב יובל שרלו:    לא. הייתי רוצה שאתה תהיה צודק, אבל זה לא מה שהוא אמר.

 

...:          אני מהבחינה הזאת תלמיד של הרב קוק, אני רוצה ללמד זכות על ליבוביץ', בניגוד לכל המדע, ולדרוש את דבריו בצורה שהיא סובייקטיבית. אני אישית שמעתי את ליבוביץ' כמה פעמים אומר שכאשר יחזירו את השטחים הראשונים שירדו מהארץ זה גוש אמונים. אני שמעתי אותו אומר שהם יעברו את אותו תהליך שהשבתאים עברו. אני שמעתי אותו אומר. נקודה. היסטוריה. היה. אמפירית. אוקיי? עכשיו אני מכניס דיסקט אחר. אני רוצה לטהר את נשמתו של הרשע הארור. זה הקמע שלי. (הערה מהקהל: אני לא מבינה למה אדם צריך להיות מליץ יושר למישהו אחר.) סליחה. אני לא מדבר על ליבוביץ' ההיסטורי. אני עושה שלב נוסף. אני מדבר על ליבוביץ' שבתוכי. אני רוצה להתנצל בעניין הזה ולהגיד, שבעצם, אני אישית כתוצר של החינוך הציוני דתי מחכה ומתפלל לרגע שבו מה שלא הצלחתי לעשות עם אנשי דורי במעגלים קרובים ויותר קרובים אזכה לעשות עם הילדים, עם הדור הבא. דבר שבאמת פחות מעניין אותי זה ה"סו קולד" אמת היסטורית.

 

 

הרב יובל שרלו:    אני קוטע אותך, שלא כדרכי הנימוס, כדי לבחון אם הבנתי אותך נכון. האם אתה טוען כי הציונות הדתית טעתה בעשרים וחמש השנים האחרונות.  היא בזבזה את המניות שלה, את אוצרותיה, את המשאבים שלה ואת זמנה לנושא שיורד מסדר היום הציבורי ואינו משפיע, במקום לעסוק בנושא אחר?

 

... :   מנחם פליכס ומנחם לבני ויהודה עציון היו צריכים להיות המשוררים והסופרים שאתה מחפש אותם בילדים שלך. זה מה שאני טוען. ואני טוען שאם זה היה קורה אז היום היינו בשלב אחר לגמרי. ואני טוען, שבעצם, מה שקורה עכשיו זה שאנחנו במקרה הטוב נחזור לנקודה שבה אני אישית (אצלי הכל סובייקטיבי) הייתי בסוף שנות הששים. זה כל מה שאני טוען. כי במלים אחרות, אני מסכים לכל מלה שאתה אומר, ואני אומר שאני אישית מעוניין מתוך אהבה, אם תרשה לי להשתמש בביטוי הרב קוקי, לבקש ממך, לדחוף אותך יותר לקיר, לא עכשיו, אבל בדיאלוג הכן והנוקב שמתפתח. ז"א, אני עושה קריעה, אני אבל על מה שקרה כאן. אני מדבר כרגע עלי, אבל אני חושב אני מייצג חבורה שלמה.  שנות העשרים והשלושים שלי לא תחזורנה. ואני חושב שאני שמח שמחה גדולה לשמוע את הדברים האלה, אני לא מטיל ספק בכנות שלהם, אני תוהה עד כמה.. אתה יודע מה? אני לא רוצה להכנס לזה. אני חושב שאתה מסתכן, הלואי שאתבדה, יש מקומות שבהם לא תוכל להגיד את הדברים האלה.

 

 

הרב יובל שרלו:      בשל השעה המאוחרת אומר שני משפטים בלבד, רק כדי להציב את נקודת הפתיחה לשיחה הבאה, אם תהיה. לא פרשתי כלל וכלל את רוחב משנתו של הרב קוק בעניין ארץ ישראל ואת המטען העמוק ששאבנו מתוכו בעניין ארץ ישראל. כדי להשלים את התמונה היינו צריכים להתחיל משהו חדש ולפרוש למה אני חולק עליך, הן בהערכת המצב - האם היתה עושה הציונות הדתית בחכמה לו הייתה ניתקת מרעיון מלוא ארץ ישראל - והן בתחום התיאולוגי - עד כמה מרכזית ארץ ישראל (ויהודה ושומרון בתוכה) בהוויתו של האדם היהודי, אבל זהו נושא בפני עצמו.

 

אני מבקש להיאחז בהערה המצויה בסוף דבריך כי תלמידי הרב קוק יתלו אותי. אני מעריך שהדבר כלל אינו נכון, אם כי מעניין גם אותי לדעת עד כמה דברינו הערב מופנם גם בישיבת מרכז הרב. כיוון שפתחנו את השיעור בסיפור חסידי נסיים בניתוח מעניין של הקבלה בין התנועה החסידית לבין מדרשו של הרב קוק, ונקנח בסיפור חסידי העומד בפני עצמו.

 

לבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות היו שלושה תלמידים גדולים. המגיד ממזריץ', תולדות יעקב יוסף ורבי אלימלך. בדור השלישי קמו סביב למשנתו עשרות חצרות חסידיות, שונות בתכלית, שכל אחת מהן היתה משוכנעת במאת האחוזים שהיא היא הפרשנית המובהקת של משנת הבעש"ט. שתי חסידויות, משני הקצוות, קוצק וברסלב, שתי חסידויות הפוכות לחלוטין, טוענות עד היום שהן הפרשניות המוסמכות המובהקות של הבעש"ט.

 

דבר דומה קרה סביב למשנת הרב קוק. בראשית היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק זכר צדיק לברכה. שלושה תלמידים גדולים היו לו: הרב צבי יהודה - בנו, הרב הנזיר (רבי דוד הכהן, אביו של הרב הראשי לחיפה, הרב שאר ישוב כהן) והרב חרל"פ שהוא מוכר פחות. בדור השלישי קמו סביב משנתו עשרות חצרות, הטוענות לבלעדיות בהבנת דבריו ומשנתו. הרב עמיטל טוען לא אחת שבעמדותיו הוא הממשיך המובהק של דרכו של הרב קוק.  חלק מהדברים שנלמדו משתלבים בתפיסתו של הרב עמיטל. הרב דרוקמן רואה עצמו ממשיך מובהק של בית מדרשו של הרב קוק. חלק מהדברים שעסקנו בהם מתאימים מאוד לפרשנותו של הרב דרוקמן. כשם שמעינות הבעש"ט הופצו החוצה כך גם מעינותיו של הרב קוק, ו'חצרות' הוקמו סביב משנתו על ידי רבים, בינהם בני איש שלום, הרב יואל בן נון, בהתנחלויות שונות - חצרות שמרכזן משנת הרב קוק אולם בינהן מחלוקות רבות ביחס למשנתו.

 

זו תופעה שלא ניתן לדונה בקטגוריות של 'חיובית' ו'שלילית'. זהו נתון עובדתי, לא ערכי. לטעמי זו עדות לחיות המצויה במשנה ולהיותה אבן שואבת לקצוות רבים. אני מעוניין בדו שיח פנימי בדבר הפרשנות למשנת הרב קוק, לשם כך כתבתי את ספרי ואני שמח על כל אדם שקורא בו (לא מהצד הכלכלי של העניין...). מרתקת אותי השאלה כמה מבין תלמידי הרב קוק בישיבת מרכז הרב קראו אותו, מה עמדתם, וכיצד הם מתפלמסים אתו. אולם אין לי נתון עובדתי ביחס לכך ועל כן אינני יכול לאשר או להכחיש את דבריך על הפתיחות לקבל את הפרשנות בה עסקנו הערב. יש להבחין בין עובדות לבין הערכות, ואיש המבקש להיות איש אמת צריך לדבר מתוך נתונים ולא מתוך הערכות.

 

 

 

אסיים בסיפור אחד, מהסיפורים החסידיים הקצרים שבחריפותם ובעומקם משפיעים השפעה של ממש. מעשה באשה עקרה ומרת נפש שבאה אל הרבי והטיחה בפניו: רבנו, לאחר עשר שנות עקרות אני פונה אליך. עשיתי ככל שיכולתי, התפללתי, הלכתי לרופא, כל מה שרק אפשר. עתה אני תובעת ממך בן, כנציגו של ריבונו של עולם עלי אדמות. עשר שנים של מאמץ צריכים לשאת פרי. ענה לה הרבי: מה את רוצה ממני? זה לא בידי. עם כל הרגישות והכאב ביחס למצבך שערי לידה לא נמסרו בידי בשר ודם אלא ביד ריבונו של עולם, ואין בידי לפתור את בעייתך.  אומר לך דבר אחד בלבד - אף אמי היתה עקרה הרבה מאד שנים, אך היא הקדימה מעשה לפני הליכתה לרבי. קודם בואה אליו היא תפרה לו שטריימל חדש וקפוטה חדשה, שנה לאחר מכן אני נולדתי. רבי, צעקה האשה, עתה אני יודעת לכוין את מעשי. ארוץ הביתה ואתפור לך.... . קטע אותה הרבי ואמר:  יש רק הבדל אחד בינך לבין אמא שלי. אמא שלי - לא הכירה את הסיפור !

 

מדוע הסיפור כל כך משפיע ? אדם צריך לתפור את השטריימל שלו, משמע למצוא את דרכו שלו. דרך זאת, אסור לה לנבוע מצרות אופק, מפסיעה בנתיב שמישהו אחר סלל, אלא מתוך מגע. יש להבחין בין אמירתו של ילד בין שתים עשרה שהוא בחר בדרכו שלו לבן אדם בגיל ארבעים. אלה שני מושגים שונים. יש להבחין בין 'אני עושה מה בראש שלי' לבין בחירה מתוך חרות אמיתית.  לבחור דרך ולעשות 'מה בראש' אלו הם שני דברים הפוכים לחלוטין, למרות שחיצוניותם דומה. לעשות 'מה בראש שלי' פירושו להתעלם מכל מה שנמצא סביב ולהתמקד ברצון המצומצם והגולמי. לבחור דרך זה תהליך המחייב מגע עם כל הקיים, ראיית אלטרנטיבות, ובחירה של ממש. בחירה מתוך מסורת אך כחלק ממפנה, מכח השורשים הרוחנייים אולם הצמחת ענף חדש.

 

אין ספק כי בחינוך הדתי הדברים מורכבים יותר. עצם קיומו מורה על כיוון מסויים. בירור סוגיה זו איננו אפשרי עתה. דבריך על פרופ' ליבוביץ אינם לרוחי, ואני לא מסכים להגדרתו כ'רשע', כפי שנאמר כאן, למרות התאמתו לחלק מדעותיו ולחלק מהתנהגותו. בהרבה מהנושאים שעסקנו הוא עמד מאחורי הגב, ואף שפרשנותו ליהדות אינה נכונה, ובמקרים מסויימים הוא אומר את ההיפך המוחלט, מכל מקום דבריו מהווים אתגר ולא ניתן לדחותם בקש.

 

 אני מאמין באמונה שלמה שהסוגיה שנלמדה הערב מחייבת כל אחד לתפור את השטריימל שלו ואת הקפוטה שלו, מדחיה מוחלטת, בשל חוסר הנכונות לקבל משנה טוטלית, ועד לאימוצה המוחלט מכוח השאיפה לכוליות מאחדת. הרב קוק, כמורה דרך לדור, מאפשר התמודדות כזו עם המציאות.