בדיקת הלב
בדיקת הלב
מבוא:
ביטול חמץ מאפשר לאדם להחזיק ערימה מלא לאפות, פיתות וחלות בבית בפסח. ביטול חמץ הוא תהליך תודעתי ונפשי. הוא לא משנה דבר ממשי בחמץ עצמו. ובכל זאת, הוא מאפשר להתגבר על איסור חמץ.
מהו אותו ביטול חמץ ?לאיזה מסלול הוא שייך ? יש מחלוקת גדולה בין הראשונים האם זה סוג של הפקר, כלומר אני מוציא את החמץ הזה מבעלותי כמו שנראה בהמשך בשיטת הר"ן, או שמדובר בתהליך יותר עמוק של ביטול הקשר התודעתי ביני לבין החמץ. בצירוף לאפשרות לבער את החמץ בפועל אלה שתי הדרכים המאפשרות לאדם להתגבר על החמץ: או שהוא יבער אותו מהבית, או שהוא יבטל, בין אם הביטול הוא כהפקר ובין אם הביטול הוא תודעתי.
למעשה יש גם דרך שלישית שיש אנשים שנוהגים בה והיא מכירת חמץ. כאן אין מדובר בהתגברות על חמץ שנמצא אצלי אלא פשוט הפיכת חמץ ללא שלי, וברגע שהחמץ לא שלי אז אני לא עובר עליו בבל יראה ובל ימצא. לצורך השיעור נעזוב את הדרך העוקפת הזו.
כאמור, מדין תורה אדם יכול להתגבר על החמץ או בדרך הביעור או בדרך הביטול. לו חכמים לא היו מתערבים היינו או להעיף את החמץ מהבית לפני פסח, או לבטל את החמץ במלוא כוחנו ובמלוא עוצמתנו. אם היינו בוחרים בדרך השניה לא היינו חייבים מהתורה בביעור החמץ וכמובן שלא בבדיקת החמץ הנהוגה היום. אולם חכמים לא הניחו את המצב על כנו, ותבעו תביעות נוספות: הן מהאדם המבטל חמץ והן מהאדם המבער את החמץ מביתו.
מה הטריד את חכמינו? למה חכמים התערבו ? למה הם לא הותירו את דין התורה על מכונו ?
חכמים התערבו למעשה בשני המסלולים גם יחד. מצד אחד חכמים פסקו שבני אדם לא יצעדו במסלול של ביטול בלבד, זה החידוש של המשנה שלנו המחייבת לבדוק את החמץ ולבערו בפועל ולא לסמוך על ביטול החמץ.
למה ? יש כמה סיבות לכך. הביטול הוא תהליך נפשי שצריך להיות מכוונן במאה אחוזים וזה קשה. לא ברור שאנחנו נבטל בצורה האמיתית של הביטול ואז נשאר עם ארון מלא חמץ בבית ללא ביטול ראוי ונעבור חס ושלום על בל ייראה ובל יימצא. זו סיבה אחת.
סיבה שניה: אם אדם ביטל את החמץ למיטב ידיעתו אך עדיין נותר חמץ בבית שהוא לא יודע עליו - יש סיכוי שהוא יאכל אותו כשימצא אותו בחג הפסח. הביטול אמנם פתר את בעיית בל יראה ובל ימצא, אך לא פתר את הסיכוי שאדם יאכל חמץ על אף שבוטל. על כן חייבו את המבטל גם לבדוק חמץ ולבערו.
במקביל (זה כבר לא כתוב במשנה אלא דין אמוראי) חכמים לא הסתפקו בכך שאדם יבער את כל החמץ מביתו, אלא תבעו שהוא גם יבטל. הסיבה לכך ברורה מאוד: יש בהחלט סיכון שהוא לא ימצא חלק מהחמץ. מי לא מכיר את החוויה הזו שנוסעים לטיול בחול המועד והילד פתאום מוציא את אוזן המן שנשאר ממשלוח מנות של פורים. אמנם, עד לרגע זה האדם לא עבר על בל יראה ובל ימצא שהרי הוא ביטל חמץ, אבל מרגע זה - אם החמץ הזה לא היה מבוטל הוא היה עובר עליו בבל ייראה ובל יימצא. על כן, גם המבער את החמץ נתבע לבטלו.
הבה נקרא מדף המקורות את הסיכום של הדברים האלה המופיע בר"ן- אני קורא בעמוד הראשון למטה: " אלא כך הוא עיקרן של דברים שזה שאמרה תורה תשביתו יכול להתקיים בא' מב' דברים או שיבטל בלבו כל חמץ שיש ברשותו ויוציאנו במחשבתו מרשותו וסגי בהכי מדאורייתא אפי' בחמץ הידוע לו או אם לא בטלו בלבו כלל צריך מן התורה שיבדוק אחריו בכל מקום שהוא רגיל להמצא שם ויבערנו מן העולם.
עד כאן זה הדאורייתא. הר"ן ממשיך לדון בשאלה מפני מה חכמים התערבו בדין הדאורייתא: " אלא מפני שבטול זה תלוי במחשבתן של בני אדם ואין דעותיהן שוות ואפשר שיקלו בכך ולא יוציאוהו מלבן לגמרי ראו חכמים להחמיר שלא יספיק בטול והצריכוהו בדיקה וביעור שהוא מספיק ג"כ מן התורה...
גם לכיוון ההפוך: "או מפני שחששו שאם ישהנו בתוך ביתו יבא לאכלו ומשמע דתנא דמתני' לא בעי ביטול כלל אלא בדיקה ובהכי סגי ליה לפי שמכיון שבדק יצא ידי חובתו ואם שמא ימצא אחר כך גלוסקא יפיפיה יבערנה לאלתר שמא תאמר למפרע עבר עליה ליתא שהרי סמכה תורה על החזקות וכל שבדק אותן מקומות שרגיל להמצא בהן חמץ יצא י"ח ואין לו לחוש לככר בשמי הקורה ולפיכך תנא דמתני' לא הזכיר בטול אחר הבדיקה כלל ...".
יש להעיר כי תוך כדי דבריו מחדש הר"ן חידוש ענק, שחשוב לנו להמון המון תחומים אחרים: מי שניקה את הבית כראוי כמו שבני אדם מנקים ונשאר בטעות חמץ בבית, לא עבר על בל יראה ובל ימצא !! גם לא בשוגג !! התורה פונה לאנשים נורמליים שפועלים בדרך הפשוטה, כפי שמנקים וכפי שבודקים אנשים רגילים. מכאן ואילך התורה לא מחייבת אותנו מעבר ליכולת הרגילה של בני אדם, ולכן מהמשנה שמי שהולך במסלול של ביטול חייב ללכת במסלול של ביעור אבל מי שהולך במסלול של ביעור, זה מה שכותב הר"ן, לא כתוב במשנה שהוא צריך לבטל. הנימוק לעיקרון הזה: "שהרי סמכה תורה על החזקות", אלה מילים מאוד-מאוד חשובות, כללית לתפיסה הלכתית.
אלא שגם כאן חכמים התערבו, ורב יהודה חידש ואמר "הבודק צריך שיבטל".
בכל הנושא הזה הרחבתי בשיעור לפני כמה שנים, ואז ביארתי שיש לנו כאן תשובה לשאלות הגדולות: מה המצב מדאורייתא, ועל כך ענינו שיש שני מסלולים אלטרנטיביים ולא חייבים ללכת בשניהם; שאלה שניה – למה חכמים התערבו, והסברו שבכל אחד מהמסלולים חכמים מצאו סיכון שעלול להתרחש - המסלול של ביטול שהוא לגיטימי לגמרי מדאורייתא בעייתי כי ביטול בני אדם לא יעמדו באתגר המיוחד, ומעבר לכך: עדיין יישאר ארון מלא חלות בבית שמא יאכל - לכן חכמים לא התלהבו ללכת רק במסלול של ביטול.
גם במסלול של ביעור מדובר במסלול שהוא לגיטימי לגמרי מן התורה אבל חכמים חששו שאדם ימצא חמץ בביתו בימי הפסח עצמם, ואף שלא עבר על בל יראה ובל ימצא כי התורה סמכה על החזקות, הוא עלול לא לבער מיד את החמץ, ולעבור על האיסור מכאן ואילך. לכן חכמים ציוו גם לבטל כמו שאנחנו עושים.
דברי הר"ן ברורים ואנליטיים.
התוספת בה נעסוק השנה:
בשנים האחרונות הועמק תלמוד תורה בחלק גדול מהישיבות שלנו (אם כי לא בכולן במסלול זה), ובין השאר אנו מוצאים מגמה מבורכת של העמקה במקורות רחבים יותר של התורה שבעל פה. מה שלמדנו עד עכשיו הוא העולה מתוך המשנה והתלמוד הבבלי בלבד, וביאור הר"ן מבוסס עליו.
אבל כשאנחנו בוחנים את המקורות התנאים המקבילים, נראה שמדובר שם בשפה אחרת. אני חושב שאחד הדברים המבורכים שמתחולל בעולם התורה הארץ ישראלי הגאולי בשנים האחרונות הוא ההבנה שגם אם מסלול תנאי מסוים לא התפתח והמשיך להלכה - צריך להיות ערים לו וללמוד ממנו כי יכולה להיות בכלל הסתכלות אחרת על בדיקת חמץ. אין מדובר רק בחפירה ארכיאולוגית כי אחד הדברים המופלאים הוא שאנו מוצאים את העקבות של המסלול המשני הזה גם בגיבושה הסופי של ההלכה.
הבה נלמד את התוספתא: "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר. אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה אלא לאור הנר [לפי שבדיקת הנר יפה מרובה] אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר (צפניה א) והיה בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות ואומר (משלי כ) נר א-להים נשמת אדם".
בתחילת נימוקיה מבארת התוספתא, כמו בבבלי, כי הבדיקה לאור הנר היא בשל העובדה שבדיקת הנר יפה. אשר על כן זו הכרעה טכנית לבדוק עם הנר. וממשיכה - אף על פי שאין ראיה לדבר, כלומר אין ראיה מפסוק שצריך לבדוק לאור הנר שהלוא כל הבדיקה הזו מידי רבנן לכאורה. אלא שלא ברור כלל מפני מה מחפשים אחר ראיה כלשהי – האם צריך פסוק ללמד שרואים הכי טוב לאור הנר?
התוספתא ממשיכה ומביאה פסוקים שאמנם אינם "ראיה" אלא "זכר" – מה הרעיון של ההקבלה שבין חיפושו של הקב"ה בנרות ובין בדיקת חמץ ? מהו השיח המתחולל בתוספתא. לא זו בלבד אלא שהיא ממשיכה לפסוק "נר א-לוהים נשמת אדם". כידוע, במקורות תנאיים, פעמים רבות מצוטט חלק מהפסוק ולא כל הפסוק. גם אצלנו, החלק החשוב בהקשר הזה הוא המשך הפסוק - נר א-לוהים נשמת אדם חופש כל חברי בטן - כלומר הקדוש ברוך הוא חופש כל חדרי בטן עם נר.
פסוקים אלו מעוררים מחשבות ומחייבים אותנו לבדוק עוד מקורות תנאיים - לא רק במסלול שהלך בו התלמוד הבבלי והפסיקה, אלא מקורות תנאיים נוספים המשתמשים בכלל בטרמינולוגיה אחרת. הבה נתבונן איפה במכילתא:
"ושמרתם את היום הזה - שומרהו מלפניו מאור י"ד. בניסוח הזה זה נשמע כמו דרשה דאורייתא, שלומדים בה לשמור את החמץ כבר יום קודם. אני לא דן כרגע בשאלה אם זה אסמכתא או זה ממש דין דאורייתא. מדובר כאן בדרשה עם שפה שהיא דאורייתא - ושמרתם את היום הזה שמרהו מלפניו מאור י"ד, מכאן אמרו, כלומר מהפסוק הזה אמרו אור י"ד בודקים את החמץ לאור הנר. גם כאן הדרשה ממשיכה שאין בודקים לא לאור החמה ולאור הלבנה אלא לאור הנר ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר - בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות.
אותו הדבר בתלמוד הירושלמי אפילו בצורה יותר חזקה - ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים.בראשון ב-14 יום לחודש בערב תאכלו מצות וגומר – וזהו הדיון בירושלמי: לשם מה צריך את הפסוק הזה ושמרתם את המצות. אם לאכילת מצה - זה כבר כתוב בפסוק אחר - שבעת ימים מצות תאכלו; ואם לומר שמתחיל ב-י"ד, כלומר שמצוות אכילת מצות מתחילה יום קודם - הרי כתוב שבעה ימים עד יום אחד ועשרים לחודש; אלא אם אינו ענין לאכילת מצה תנאו ענין לביעור חמץ. זו ממש דרשה מדאורייתא שצריך לבער את החמץ מיום ה-14, זו לא השפה שלמדנו מדברי הר"ן.
לאמור: אנו רואים בשלושה מקורות תנאים חוץ מהמשנה שלנו שמדברים בשפה שונה מזו של המשנה. על התוספתא ניתן עוד להתווכח ולטעון כי מדובר באיזה דרוש על הנר, אבל אפילו היא כבר אחרת.
וכשלומדים את הדרשה במכילתא דרשב"י, ועוד יותר בירושלמי רואים שמדובר בשפה אחרת שאינה שיח של גזרות ולא של תקנות. שלא פחות מכך חשובה העובדה שהדרשה דורשת את החיפוש בנר כמו שהקדוש ברוך הוא מחפש בנר את ירושלים, את החטאים של ירושלים, את ההוויה של ירושלים. כלומר גם השפה של מה אני מחפש או למה בכלל נעשה פה תהליך - אנחנו מתחילים ללמוד בדיקת חמץ על יצר הרע? זה מעורר את המחשבה.
עכשיו נראה דרשות דומות בבבלי עצמו. על המילים מהמשנה "לאור הנר" מבאר הבבלי דרשה מתוחכמת ומסובכת של גזרה שווה מגזרה שווה מגזרה שווה. כלומר למדנו מציאה ממציאה ומציאה מחיפוש וחיפוש מנרות ונרות מנר, כלומר מציאה ממציאה כתוב שבעה ימים שאור לא ימצא בבתיכם, וכתוב אצל בנימין שגנב את הגביע ויחפש בגדול חל ובקטן כלה וימצא ומציאה מחיפוש, כלומר באותו פסוק כתוב לא רק וימצא אלא גם חיפוש; וחיפוש מנרות, בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות; ונרות מנר בכתיב נר אלוקים נשמת אדם חופש כל חדרי בטן - וגם פה מובא מקור תנאי. בליל י"ד בודקים את החמץ לאור הנר אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר שבעת ימים שעור לא ימצא ואומר ויחפש ואומר בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות ואומר נר השם נשמת אדם - מה הרעיון פה? מאיפה זה בא? יש לנו כבר ארבעה מקורות תנאים שמדברים בשפה אחרת על בדיקת חמץ ועל ביעור חמץ.
כדי להרים אותנו לגבהים אחרים, בדרך כלל כדאי במצבים כאלה ללכת לזוהר, כלומר לראות כיצד הזוהר מסתכל ככלי למדני, זה המקור האחרון שיש בדף המקורות, אני קורא בתרגום שתרגמתי בו את הזוהר:
"כי המצה היא דין של המלכות. וזהו הדין של המלכות שהתחילו ישראל להיכנס לחלק של הקב"ה, ולבער חמץ שהוא עבודה זרה,. הממונים על עובדי כוכבים הנקראים אלוהים אחרים, אלוהי נכר, ונקראים חמץ יצר הרע, ולהיכנס במצה שהיא החלק של הקב"ה....
האם יכול להיות שבאמת התורה מדאורייתא או לפעמים חכמים קראו בתורה את העובדה שאנחנו לא מדברים רק על התוצאה שלא יהיה חמץ בבית אלא שתהליך הקיום של בל יראה ובל ימצא הוא גם חלק מהעניין ? האם הם קראו בתורה שהיא מצווה כי ההתגברות על החמץ תהיה בתהליך הדומה לחיפוש בסדקים ובחורים האישיים ? האם זו דרשה חסידית או הלכה ?!
הבה נבחן שלוש אפשרויות: זו דרשה חסידית. אין שום דבר רע בדרשה חסידית. גם דרשה חסידית היא טובה,ואדם יכול לעבור גם תהליך רוחני נפשי פנימי בשעה שהוא בודק חמץ. לזה התורה מכוונת.
אפשרות שניה שהיא כבר מחברת יותר את החמץ עם היצר הרע, זאת העובדה שהיצר הרע אכן מתסיס. היצר הרע הוא אכן חלק מתהליך החימוץ שנמצא בתוך האדם אשר על כן יש באמת קשר בין שני הדברים.
שתי האפשרויות עדיין לא נראות לי פשוטם של דברי התנאים. אפשר לומר משהו שהוא הרבה יותר פשוט ובעצם מחבר את החמץ הפיזי עם התהליך הרוחני, וזה כמעט מתבקש מאליו. לאמור - החמץ הפיזי הוא המקום שבו ההתססה הפעילות של האדם באה לידי ביטוי, האדם הוא זה שמערבב את המים ואת הקמח ואת השאור ומתפיח, יוצר פה באגט, אוכל טעים. האיסור להביא חמץ לבית המקדש כמו גם האיסור לאכול חמץ בפסח הוא אמירה לאדם: כשאתה נכנס לעבודת ד', לחג הראשון ולמקדש, החל את הכניסה שלך כלחם עוני. אתה מצה ! החוויה הרוחנית שלך צריכה להיות כמי שעוד לא עשה שום דבר, כמי מקבל את המציאות כפי שהיא: לא מתסיס אותה, לא מתפיח אותה, לא עושה אותה וכדומה, שזה בדיוק החיבור של שני המסלולים האלה. כלומר האדם נצטווה להשקיט את העשייה הפיזית שלו, את התסיסה שלו, הן במישור של החמץ הפיזי והן במישור של עולמו הפנימי התוסס שבתוכו. בדיקת החמץ נועדה לומר לאדם את המסר הזה: לא רק הצד הפיזי שלא יהיה לך חמץ הוא המצווה בתורה, אלא את כל התהליך הגדול של השמירה ההשתקה הן מחמץ פיזי והן ממה שהזוהר אומר - יצר הרע.
עולה מכאן שבדיקת חמץ מבשרת בשורה רחבה יותר מזו שהר"ן כתב כסיכום לעמדת פרשנות הבבלי למשנה. היא לא רק הדרך המועדפת שלא יהיה חמץ בבית ברוחה של תורת ארץ ישראל, ברוח המקורות התנאים, משמעותה היא התהליך הגדול של התגברות על החמץ הפיזי והרוחני כאחד.
אני חושב שזה הכרחי שאם לא כן כל המקורות התנאים, ארבעת המקורות התנאים שמקשרים את בדיקת החמץ הרבה מעבר לתביעה שלא יהיה חמץ בבית כפי שראינו בדברי הר"ן, אינם ברורים. לעומת זאת, בדרך הסברה זו הם מתבהרים היטב, ונראה שזה כמעט הכרחי ללמוד כך.
השאלה שאני רוצה לשאול לסיום היא השאלה האם מה שעשינו עכשיו היא רק קיום של מצוות תלמוד תורה, ובעצם אפשר לומר שמבחינת השתלשלות ההלכה בסופו של דבר ההלכה השתיקה את המקורות התנאים, התקדמה לאור המשנה והגמרא הר"ן והפסיקה, וזה כמו בדיקת חמץ שכולם בודקים, ללא תהליכים רוחניים, אלא פשוט להסיר את החמץ מהבית, או שיש לתפיסה הזו של בדיקת חמץ ולתהליך החיפוש של החמץ שהוא גם חיפוש פנימי והוא גם חיפוש של החמץ בפועל עקבות גם בהלכה שלנו היום.
איני בטוח בכך, אולם נראה אני מבקש ברשותכם להציע לפניכם שלושה חידושים או לפחות שלושה דיונים הלכתיים הנמצאים בטור אורח חיים, שיכולים להיות מוסברים היטב לאור מה שהתחדש לנו היום.
הדין הראשון: " כתב ראב"ן בני אדם המכבדין חדריהם בי"ג בניסן ומכוונין לבדוק החמץ ולבער ונזהרין שלא להכניס שם עוד חמץ אף על פי כן צריכין בדיקה בליל י"ד". למה? אם אנחנו הולכים בהסבר של הר"ן ואנו יודעים בוודאות שאין חמץ בחדר – לשם מה לבדוק בליל י"ד ? לעומת זאת אם אנו טוענים שההלכה רוצה שיהיה תהליך של חיפוש זה מאוד ברור: גם אם אני יודע שאין במקום הזה חמץ אני יוצר תהליך של חיפוש.
הדין השני: "וקודם שיתחיל לבדוק יברך בא"י אמ"ה אקב"ו על ביעור חמץ שבדיקה זו תחלת ביעור ומיד (ס"א שמיד) אחר הבדיקה הוא מבטלו ובעל העיטור כתב איכא מאן דמברך שהחיינו דהא מזמן לזמן קאתי ואיכא מאן דאמר דלא בריך דהא לא קבע ליה זימנא דהא מפרש בים ויוצא בשיירא ודעתו לחזור אפילו מראש השנה צריך לבדוק ומסתברא רשות הוא ומאן דבעי מברך וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאין מברך שהבדיקה היא לצורך הרגל וסמכינן אזמן דרגל".
בין שאר הנושאים שהטור דן בהם בפיסקא זו נמצאת השאלה האם יש לברך שהחיינו על בדיקת חמץ. יש פה ארבע שיטות לגבי ברכת שהחיינו. שיטה ראשונה מברכים שהחיינו על בדיקת חמץ; שיטה שניה לא מברכים שהחיינו על בדיקת חמץ מסיבות פנימיות של ברכת שהחיינו - בשל העובדה שלא כולם בודקים באותו זמן, שכן יש אנשים שחייבים על פי ההלכה לא בליל י"ד אלא קודם לכן, אלה שנוסעים וכדומה, לכן לא מברכים שהחיינו; שיטה שלישית, קשה מאוד להבנה, שברכת שהחיינו היא רשות - הרוצה לברך שהחיינו יברך, ומי שאינו רוצה לברך שהחיינו לא יברך. זה שיטה שאני לא יודע איך להסביר אותה; שיטה רביעית שלא מברכים שהחיינו, אבל כוללים את ברכת שהחיינו על ביעור חמץ בקידוש של ליל הסדר.
לאור דברי הר"ן, קשה להבין בכלל את הדיון על ברכת שהחיינו, לא משנה כרגע לפי איזו שיטה. אם בדיקת חמץ היא גזרה דרבנן שלא יהיה חמץ בבית - ממתי מברכים על סוג כזה של מצווה? האם כששורפים מברכים אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לבער עולה ? או לבער עבודה זרה - אין כזה דבר.
ברם, אם מבינים שיש פה עקבות לכך שההלכה חותרת לא רק שלא יהיה חמץ בבית אלא שדין בדיקת חמץ הוא לחפש אותו - דין בדיקת חמץ הוא לעבור תהליך של ביעור חמץ זה יותר ברור. מצוות עשה היא לבדוק חמץ מעבר לשאלה אם יש חמץ או אין חמץ, אז ברור הדיון על שהחיינו.
דיון שלישי שיש בהלכה לגבי הפסק: " וכתב עוד א"א הרא"ש ז"ל יש אומרים שאין לבודק לדבר עד שיגמור כל הבדיקה ויש מוסיפין עוד לומר שאם שח בדברים שלא מעין הבדיקה שצריך לחזור ולברך וכל זה איננו שוה לי אלא שיש ליזהר שלא לדבר בין הברכה לתחלת הבדיקה אבל משהתחיל לבדוק לא הוי שיחה הפסק מידי דהוה אישיבת סוכה והאדם המדבר בתוך סעודתו דלא הוי שיחה הפסק להצריך לחזור ולברך על ישיבת סוכה וברכת המוציא ומיהו לכתחלה טוב ליזהר שלא לעסוק בשיחה בטלה עד שיגמור כל הבדיקה כדי שישים אל לבו לבדוק בכל המקומות שמכניסין בו חמץ".
למעשה גם כאן יש ארבע שיטות לגבי דיבור בבדיקת חמץ - האחת הקיצונית ביותר היא שבבדיקת חמץ אין להפסיק ואם מדברים בבדיקת חמץ צריך לחזור ולברך; שיטה שניה, מלכתחילה אין לדבר כדי שלא יהיה הפסק, אבל אם מפסיקים לא חוזרים ומברכים; שיטה שלישית שמלכתחילה אין לדבר אבל לא בגלל דיני ברכות אלא פשוט שנבדוק יפה; שיטה רביעית היא אין שום בעיה לדבר בבדיקת חמץ. צריך לנקות את החמץ ואנו מצווים רק לא לדבר בין הברכה לצעד הראשון של הבדיקה.דין זה דומה לארוחה או ישיבה בסוכה שוודאי מדברים באמצע. איך אפשר להסביר את השיטה הראשונה הקיצונית ביותר על כך שזה ממש בדיקה שאסור לדבר בה ?
אני חושב שגם כאן זה מבוסס על כך שנתשקעו התפיסות שבדיקת חמץ איננה רק לבער את החמץ מהבית אלא היא מעמד או טקס ההליכה לבדיקת החמץ עצמו. על כן, חובה שלא להפסיק כל עוד מקיימים את המצווה.
אסכם את מה שלמדנו: המסלול הידוע של בדיקת חמץ הוא דין רבנן שחכמים גזרו: לא יתגבר אדם על החמץ אך ורק במסלול של ביטול אלא גם במסלול של בדיקה מהסיבות שמנינו קודם לכן. זה המסלול שאותו למדנו לפני כמה שנים ודנו בו בהיבטים שונים.
בשיעור הזה תשומת הלב ניתנה למקורות תנאים שלא ליוו את מסלול ההליכה המרכזי, אבל הרבה פעמים עוסקים בתכנים פנימיים יותר ופחות טכניים. ראינו כי יש ארבעה מקורות תנאים שנראה מהשפה שלהם שלא מדובר פה על גזירה בלבד, אלא מדובר פה על תהליך דאורייתא.
אם אכן זה כך, נראה שהתורה מצווה לעבור תהליך של חיפוש. למה התורה מצווה לעבור תהליך של חיפוש ? הפסוקים של המקורות התנאים עוסקים בחיפוש הקשור לתהליכים רוחניים – "אחפש את ירושלים בנרות". הזוהר מפענח לנו את הדברים ומראה לנו תהליך של חיפוש של היצר הרע.
טענתי היא שלא מדובר רק על דרשה חמץ ויצר הרע. מדובר על משהו שהוא הוא מיניה וביה, לאמור בשעה שהאדם מחפש את החמץ ומוציא את החמץ שהוא מקום התסיסה - הוא נאבק למעשה בעשייה האנושית של האדם בתוך העיסה. אותו תהליך עצמו של חיפוש חמץ הוא תהליך רוחני של כוונון עצמו בעולם הרוחני מול הקב"ה, כאשר הוא נקי מאותו עולם של תסיסה שפועל בו בבואו לעבוד ולהיכנס לתוך מערכת החגים. חמץ הוא תסיסה - תוצאה של עשיה אנושית, וזה בדיוק הדבר שאותו אנחנו מסירים מעצמנו - הן בכניסה לליל הסדר ללא חמץ, והן במובן של בדיקת הלב.
בחלק האחרון ראינו שאפשר שאכן שהתפיסה הזו של חיפוש אחר החמץ כמטרה בפני עצמה ולא רק כדי לא שלא יהיה חמץ בבית היא בעלת השלכות או טביעות אצבע הממשיכות לתוך ההלכה עצמה. אמנם, לא בזרם המרכזי שלה, כי כפי שראינו בזרם המרכזי שלה ההלכה בדיקת חמץ היא דין דרבנן כשיטת הר"ן, אבל לפחות בשלוש הערות שמצאתי בטור שהוא יסוד השולחן ערוך: הן בעצם העובדה שצריך לבדוק גם במקומות שהם בדוקים, הן בעובדה שיש דיון לגבי ברכת שהחיינו על הבדיקה הזו והן בשאלת ההימנעות מהפסק.
אסיים ואומר שאין ללמוד מהדברים שאמרתי שום דבר הלכה למעשה. לא מברכים שהחיינו, כידוע לכם לגבי דיבור בבדיקת חמץ יש דעות לכאן ולכאן איפה כן וכדומה, ואני לא נכנס לכל השאלות ההלכתיות המעשיות אלא רק לתוכן הכללי של בדיקת החמץ ובדיקת הלב, חיפוש החמץ וחיפוש הלב - אחפש את ירושלים בנרות זאת הקריאה הגדולה של ההתכוננות לקראת ליל הסדר בביעור חמץ.
מהקהל: ומה עם הברכה שאומרים ?
הרב שרלו: אני יכול רק לומר דבר אחד, שלפחות עצם העובדה שאנו מברכים על הבדיקה "על ביעור חמץ" – גם היא מלמדת דבר מה. כבר ראשונים שאלו על ברכה זו, שהלוא אין אנו מבערים חמץ בבדיקה זו ? אני לא העליתי את האפשרות שגם זה מלמד על החובה לבדוק מצד עצמה כי זה לא חלק מהדיונים בטור, אבל אצל העובדה שאנחנו נוהגים היום לברך על בדיקת הברכה היא עוד חיזוק לכך שיש ענין בבדיקה עצמה ולא רק בתוצאות שלא יהיה חמץ. מה שהצעת אפוא מופיע.
בעקבות שאלות נוספות נראה לי כי ניתן להוסיף שתי נקודות:
אולי לא הדגשתי את זה מספיק, ואמרתי את זה כהערת אגב - צריך לזכור שביעור חמץ והעלמת החמץ אינם קשורים רק לפסח, אלא גם לעוד מערכות נוספות במקדש. במקדש אין חמץ כל השנה, למעט מנחת ביכורים – "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו...". זה נושא לשיעור בפני עצמו, אולם ניתן לומר שהלכה זו מחזקת את הטענה שהמאבק בחמץ איננו רק מאבק הקשור לזכירת יציאת מצרים, אלא שהוא מטפס לעולם רוחני הרבה יותר. הראיה שבמקדש כל השנה כולה פסח; כל השנה כולה אין חמץ.
ונקודה שניה: מה שנאמר על ידי הקהל הוא דבר יפה מאוד. אתה טוען כי למעשה התורה עצמה מלמדת על המאבק הרוחני בחמץ, מכך שהיא יצרה את המסלול של ביטול חמץ. היא למעשה אמרה שיש בעצם המאבק בחמץ התכוננות פנימית. זה יפה.
חג שמח לכולם ובעזרת השם נפגש בשנה הבאה עם דרשות חדשות.