הציונות הדתית – תמונת מצב

המאמר יצא לאור בספר משותף לאוניברסיטה העברית ושגרירות צרפת, בשם "האליטות החדשות".

 

אמר הכותב: מסה זו הינה מסה הגותית. היא מבוססת על עיסוק בתחומים רבים, ובעיקר היסטוריה, פילוסופיה, סוציולוגיה ופסיכולוגיה. ברם, אין היא עוסקת בהם בכלים הדיסאפלינריים השייכים לכל תחום. ביסודה היא מסה פילוסופית. מטרתה היא לעמוד על הזרמים הרוחניים הנוכחיים בציונות הדתית, מקורם הרעיוני והתורני, ולבאר את האתגר העומד כיום בפני הציוות הדתית, כמו גם את משקל האליטות ביכולת העמידה באתגר זה. הקורא המזהה עצמו עם הציונות הדתית יתייחס למסה זו כמראה המאפשרת לו להביט אל שיח שהוא בקיא בו. העומד מחוץ למערכת הציונות הדתית יוכל לראות במאמר זה את אחד הכלים המאפשרים  הבנת תהליכים רעיוניים וזרמים חדשים המצויים באחת התנועות העיוניות המשמעותיות בציבוריות הישראלית. מעבר לכך, הוא יוכל לראות בה מקור להבנת דרכים שונות  של התמודדות רעיונית דתית עם המודרנה והפוסט-מודרנה.

 

 

א

 

ייסוד התנועה הציונית העמיד אתגר של ממש בפני התנועות הדתיות וציבור שומרי המצוות. אמנם, בין מבשרי הציונות היו רבנים חשובים כמו הרב אלקלעי והרב מוהליבר זכר צדיקים לברכה, אולם אלה לא תפשו מקום של ממש בהנהגה הרבנית המובילה. גם המושבות הראשונות, שרוב מייסדיהן  באו מהישוב הישן, ובתחילת דרכן שמרו על האופי ההלכתי והאמוני של ההתיישבות, אינן יכולות להיחשב הנהגת התנועה הציונית. בשעה בה אורגנה התנועה הציונית לתנועה, וחרתה על דיגלה את רעיון הקמת היישות היהודית העצמאית, היא הייתה מבוססת על חילון – חילון התפישות הרעיוניות בדבר גאולה ותחייה, חילון הכלים אשר משמשים את השגת מטרות המדיניות ומעבר מעולם של תפילות ושתדלנות לעולם של פוליטיקה מהותית, וחילון התפישה המאגדת את עם ישראל לחברה אחת.

המנהיגות הדתית והרבנית התנגדה לתנועה הציונית משתי סיבות. ראשונה בהן היא העובדה שתנועה זו פוגעת באחד האתוסים העיקריים בעולם היהודי – האמונה בביאת המשיח ובדרך שהוא אמור לבוא. אתוס זה היה מבוסס על ההכרה כי קיימת שבועה אלוקית המחייבת את עם ישראל שלא לעלות בחומה, שהתפרשה כחובה שלא לפעול במסגרת העולם והוויה "עד שתחפץ", לאמור – עד שיבוא גילוי אלוקי אשר יורה כי חובת הציות לשבועה תמה. השבועה אינה מדברת רק על ההווה כי אם גם על העתיד – המשיח אמור לבוא באופן ניסי ופלאי. היו מגדולי ישראל שהלכו לישון כשלמרגלותיהם מונחת ערמת בגדים חגיגית, שמא יבוא משיח בלילה והם ילבשו את בגדי החג ויצאו לקראתו. התנגדות זו אינה קשורה כלל לאופייה של התנועה הציונית ולחילון שבה – עצם העובדה שמדובר בתנועה המבקשת לממש יישות מדינית פוסלת אותו מלבוא בקהל המאמינים.

סיבה שניה להתנגדות היא איסור שיתוף הפעולה עם החילוניים. יש לזכור כי הפורמולות הקיימות בהלכה היהודית לא אפשרו התמודדות עם זהות יהודית חילונית ללא קיום מצוות. פורמולות אלה, כגון מומר, תינוק שנשבה, שוגג וכדו', שהתאימו מאוד כאשר היה מדובר בחברה שרובה המוחלט שומר מצוות והיא צריכה לתת מענה לאלה שפרשו ממנה, לא יכלו לעמוד באתגר של היפוך המבנה החברתי, והפיכת ציבור שומרי המצוות למיעוט בתוך רוב חילוני. בשל כך, לא מצאה ההנהגה הרבנית כלים המאפשרים שיתוף פעולה, שהרי שיתוף פעולה עם רשעים אסור. על כן, ההנהגה הרבנית לא הצטרפה בפועל לתנועה הציונית. מובן מאליו כי אין מדובר בהכרעה ציבורית כוללת – טיבו של ציבור הוא שיש בו מיעוט אידיאולוגי המצוי בקצוות, שהוא ראש המדברים בכל מקום, אך רובו של הציבור ממתין לראות כיצד ייפול דבר. על כן, לא פרצו מלחמות והחרמות של ממש כנגד התנועה הציונית. העמדות הרשמיות של הוגי הדעות ופוסקי ההלכה, והציבור בכללו המתין לראות כיצד יתפתחו הדברים, ולא הצטרף לתנועה הציונית, ובוודאי שלא עלה לארץ.

מיעוט מבין שומרים המצוות החליט להצטרף לתנועה הציונית. הרב ריינס זצ"ל ייסד את תנועת המזרחי, שבבסיסה הכרעת הצטרפות לתנועה הציונית. ההכרעה הרעיונית קבעה כי כיוון שיש הרבה נקודות משותפות בין החזון האמוני על גאולת ישראל ובין התנועה ציונית, ניתן לשתף פעולה באותם תחומים מוסכמים, ולהישאר במחלוקת באותם תחומים שאינם מוסכמים. המזרחי תמך מאוד בהוצאת הקולטורה ממגמות התנועה ציונית, ובכך ביקש להצטרף לעמדות אשר צמצמו את יעדי התנועה הציונית, בהחלטתן כי התנועה הציונית תעסוק בהקמת היישות היהודית ובהשבת היהודים לארץ ישראל, ואילו אופייה של יישות זו אינה חלק ממטרות התנועה הציונית. הרב ריינס התמודד אפוא עם חזון המשיח, וקבע כי חזון המשיח כלל אינו נפגע אם נעשות פעולות מעשיות למימוש מה שניתן, כי אם להפך – זו הדרך להבאת גאולה ומשיח. הוא התמודד אף עם שיתוף הפעולה עם החילוניים, וקבע כי ניתן לעשות זאת כאשר מדובר ביעדים שהם במהותם יעדים טובים.

ברם, כדרכם של תהליכים אנושיים, לא ניתן לדבר על שיתוף פעולה מצומצם ומוגדר לתחום התנועה הציונית בלבד. כיוון שתנועת המזרחי הכריעה שהיא חלק מהתנועה הציונית, והיא פועלת בכלים מעשיים למימוש היעדים המדיניים, היא שינתה באופן מהותי את כל דמותו של האדם המאמין ושומר המצוות. ההכרעה למעשה הייתה לפעול בעולם החולין ובתרבות הכללית של פעילות זו. מדובר בשינוי מהותי רב משמעות בעל השפעה לטווח ארוך – ציונות מדינית מעשית מחייבת מגע עם תרבות העולם, שפות זרות, עבודה והתפרנסות מעמל כפיים, השכלה כללית, שליטה במדע ועוד ועוד. המזרחי, ותנועות שבסופו של דבר התאחדו עימו (כמו הפועל המזרחי בעל האופי הסוציאליסטי ותנועת הנוער של בני עקיבא שחרתה על דיגלה "תורה ועבודה", חלקים מתנועת תורה עם דרך ארץ מבית המדרש של רש"ר הירש ועוד) יצא ממסגרות המצומצמות של ארבע אמות של הלכה לעולם הרחב. הסיסמה הציונית דתית "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל" התרחבה הרבה מעבר להיותה תנועה פוליטית, ועיצבה מחדש את דמותו של האדם היהודי המאמין.

התפתחות מעשית זו חייבה כמובן ליווי אידיאולוגי תורני. הוגי הדעות של הציונות הדתית לדורותיהם (כמו ש.ז. שרגאי, אנשי הקיבוץ הדתי, הרב הירשנזון ועוד) יצרו גם אידיאולוגיה רחבת היקף המבארת את תפישת העולם הציונית דתית, לא רק בתחום היחס למדינת ישראל, כי אם גם ביחס לכל המשמעויות שהוצבו לעיל - לחובת ההתפרנסות מעמל כפיים, היחס לתרבות הכללית להשכלה ולמדע, מקומם של התרבות והאומנות, קבלת השיטה הדמוקרטית וכדו'.  מדובר למעשה בכל תחומי החיים. כיוונים רבים הזינו אידיאולוגיה זו – מאמרי חז"ל המלמדים על חובת האדם לעסוק בענייני דרך ארץ ומעורבות בעולם, דמויותיהם של גדולי ישראל לאורך הדורות כמוה הרמב"ם שהיה גדול המדע ורבי יהודה הלוי שהיה גדול השירה, מדרשים שונים בדבר אופייה של המדינה היהודית, ואין ספור של מקורות רעיוניים שונים.

אם נבקש לאפיין את דמותה של הציונות הדתית לאחר שנים של גיבוש, בין אם מדובר באידיאולוגיה ובין אם מדובר בדמותה החברתית, דומה שאין טוב מלאפיין אותה על ידי המקף המלווה את הציונות הדתית בכל אשר תפנה. מקף זה מצוי בביטויים שונים: ציונית-דתית, ישיבות-הסדר, הקיבוץ-הדתי, המפלגה הדתית-לאומית, בר אילן כאוניברסיטה-דתית, ישיבה-תיכונית, תנועת בני עקיבא כתנועת תורה-ועבודה, החינוך הממלכתי-דתי ועוד ועוד. המכנה המשותף הוא העמידה על שתי רגליים, כאשר כל אחת מהן ניצבת בקרקע אחרת. רגל אחת מוצגת בקרקע התורנית ורגל אחת מוצגת בתרבות העולמית. הרגל המוצגת בעולם התורני מקבלת עליה עול מצוות, מחשיבה תלמוד תורה, חולמת ופועלת כדי להגשים את משמעותה המלאה של מדינה יהודית, נאמנת לעיקרי האמונה היהודית, ומנהלת סדר יום דתי. הרגל המוצבת על הקרקע השניה פועלת בעולם החול כמו שאר בני האדם בעולמנו. היא מתפתחת במדע ובתרבות, במדיניות ובעסקים, בישוב הארץ ובשרות צבאי, בפוליטיקה וברפואה, והיא חלק בלתי נפרד מתחומים אלה. תמיכתה במדינת ישראל היא מוחלטת, והיא מקבלת על עצמה את כללי החיים במדינה הדמוקרטית, גם כאשר אופייה הוא ליברלי-מערבי. נדגיש כי על אף העובדה שראשיתה נובע אמנם מהיחס לתנועה הציונית ומהשתתפות בה, וההשפעה על שאר תחומי החיים באה מאוחר יותר, כיום נראה כי הסדר הפוך, לאמור: היחס למדינת ישראל הוא תוצאה של תפיסת עולם כללית. טעות לחשוב כי השותפות באופן מלא במדינה והשרות הצבאי מהווים את ההבדל היחיד בין היהדות החרדית ובין הציונות הדתית. שותפות זו היא רק סימן לשוני מהותי בין שתי התנועות, והיא תוצאה של יחס שונה לעולם הזה בכלל.

בשל היות הציונית הדתית תנועת "מקף", לא היה מסלול תלמוד התורה המוסדי חלק אינטגרלי ממנה. בבתי הספר היו שיעורי תורה ותורה שבעל פה, אך לא רבים, בשל ה"רגל השניה" הנטועה במדעים ובשאר התחומים הנלמדים, בוגרי מערכות החינוך הלכו בדרך כלל לשרות צבאי (בוגרי ובוגרות תנועת בני עקיבא במסגרת הנח"ל), התקיימו מעט שיעורים שונים למבוגרים, אך לא הייתה התמקצעות או הקדשת שנים רבות ללימוד תורה. כמעט ולא היו ישיבות גבוהות (לבוגרי תיכון) שנוסדו על ידה. המבקשים ללמוד תורה בצורה אינטנסיבית הלכו לישיבות חרדיות יחסית, כמו כפר חסידים וחברון. עד למלחמת ששת הימים היה מספר ישיבות ההסדר מצומצם מאוד, וראש ישיבת כרם ביבנה (שהיא אם ישיבות ההסדר במתכונתן הנוכחית) התנגד למעשה לציונות הדתית, ונשלח על ידי החזון אי"ש להציל את מה שניתן מבני הציונות הדתית. אפשרות אחרת שהלכה והתעצמה היא ישיבת מרכז הרב בה נדון להלן. בנות הציונות הדתית הלכו שרות צבאי במסגרת הנח"ל, או שהשתחררו מהצבא מסיבות דת ומצפון והלכו כל אחת לדרכה.

אחד ממאפייני תנועת מקף היא המתינות. החובה להתייחסות לשתי הרגליים הנטועות כל אחת בעולם אחר, מביאה בדרך כלל להיות התנועה תנועה מתונה. ואכן, הציונות הדתית, עד לערב מלחמת ששת הימים הייתה תנועה מתונה מאוד. מתינות זו באה לידי ביטוי בתחומים רבים: בתחום המדיני נקטה הציונות הדתית מדיניות מרכזית.  היא הזדהתה האופן מוחלט עם המא"פייניקיות הקלאסית. מעניין לציים כי יצחק רבין תלה את הלחץ הגדול שלו במלחמת ששת הימים בנטל המוסרי שהטילו עליו שרי המפד"ל דאז, שלא להיכנס ליש"ע ולעיר העתיקה, בשל סכנת שפיכות הדמים שיש במלחמה זו.  בתחום הדתי באה המתינות (ולהן נכנה אותה בשם בינוניות) באימוץ אורח חיים מקיים עם מצוות בצורה מעט 'חפיפניקית'– ריקודים מעורבים בין בנים בונות, נשים ללא כיסוי ראש, ציבור עצום שקשריו עם תלמוד תורה מתמצים בהאזנה לפרשת השבוע במהלך תפילת השבת בלבד, העדרן של ישיבות גבוהות ממסלול הלימודים של בוגרי התיכונים ועוד ועוד. הציונות הדתית אף הייתה מתונה במישור הכלכלי, ואימצה עמדות סוציאליסטיות מתונות.

חלק מהותי וחשוב של הציונות הדתית, כמו כל התנועה הציונית, הוא היחס לארץ ישראל. למעשה לא ניתן לדבר על ציונות ללא ציון, ועל כן ארץ ישראל והיחס אליה הוא מרכזי מאוד. לא זו בלבד, אלא שלציונות הדתית היה ערך מוסף ייחודי ביחסה לארץ ישראל. ארץ זו אינה מולדת בלבד לעם היהודי. היא  מקום אליו קיימת מחויבות הנובעת ממצוות ישוב ארץ ישראל, בו מתקיימות מצוות רבות, וקיימת מחויבות אלוקית לשיבה לארץ. מעבר לכך, היא ארץ הייעוד המשיחי.  אף על פי כן, תמך ה"מזרחי" ברעיון אוגנדה. אין כתמיכה זו כדי להוכיח את משנתה הל הציונות הדתית, שמצאה בעצם הארגון הלאומי, גם אם זמנית לא יהיה בארץ ישראל, ערך בפני עצמו.

ארון הספרים בביתו של איש הציונות הדתית הקלאסית שיקף את עולמו. היו בו משניות וספר האגדה, גמרות וכל שירי אצ"ג, תולדות האמונה הישראלית של פרופ' יחזקאל קויפמן ומבחר הספרות העברית החדשה, ספרות יפה ותקליטים קלאסיים, וכולם שכנו זה לצד זה ללא תחושה של סתירה או מצוקה. ילדיו של איש הציונות הדתית למדו בבתי ספר ממלכתיים-דתיים, ושילבו תורה ומדע ואמנות ובילוי וספורט ותפילה זה בצד זה, ללא פרץ וללא צווחה. למותר לציין כי הטלוויזיה נוכחה בבית, וחלק גדול מהציבור מחובר ללווין או לכבלים. עם הופעת רשת האינטרנט התחבר רוב הציבור הציוני הדתי הקלאסי לרשת.

מי היו האליטות של התנועה הציונית דתית ? האליטות הרבניות תפשו מקום מועט ביותר. במקומות שונים הופקד החינוך בידיהם, בעיקר עם התפתחות הישיבות התיכוניות והאולפנות לבנות. ברם, מחוץ לשדה החינוך לא היה מעמד של ממש לעולם הרבני. לקיבוצים הדתיים לא היה רב.(מלבד קיבוץ לביא שהיה חריג); לרוב מוחלט של הקהילות הציוניות דתיות לא היה רב; רבנים בכלל לא תפשו מקום מיוחד בהנהגה, ושובצו ברשימה הפוליטית כעיטור לרשימה. האליטה הייתה ההנהגה הפוליטית, אנשי הקיבוץ הדתי, אנשי רוח ואקדמיה ומעט רבנים . 

 

 

ב

 

תנועת מקף יכולה להיות מעוצבת בשתי דרכים. ראשונה בהן היא מקסימיזציה של שני הקצוות. שניה בהן היא קיזוז הדדי והפיכתה לתנועה שהבינוניות שלטת בה ומעצבת את דרכה. קיימת אפשרות כי שני ה קצוות יעצימו האחד את השני, ויגרמו לתסיסה מתמדת ולשאיפת מצוינות בשני התחומים, כהצעתו של ספר קהלת "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך". קיימת אפשרות ההפך הוא שיקרה - האפרוריות והבינוניות ישתלטו על התנועה, והיא תמצא את עצמה למעשה כתנועה שאין בה משמעות של ממש, למעט העובדה שאין היא מצויה בעימות, והיא מאירת פנים ונוחה לבריות. בדרך כלל, אפם תבחר בדרך הבינונית ינטשו אותה רבים מצעיריה, בשל הרצון של דור צעיר לאחוז בתנועה עוצמתית ולא בתנועה בינוניות.

נראה כי לפחות מבחינת תדמיתה העצמית צעדה התנועה הציונית הדתית ערב מלחמת ששת הימים במסלול הבינוניות. היא כונתה בציבור תנועת גשר בין דתיים לחילוניים, וייחודה היה גם באינטגרליות של הציבור יוצא צפון אפריקה בתוכה, אולם למעשה היא הייתה גלגל חמישי בעגלת הציונות, ובעלת אופי בינוני במישור הדתי. הגדרתו של עמוס עז את הציונית הדתית מאפיינת את מעמדה - משגיחת כשרות בקרון המסעדה של רכבת הציונות. האתוס עליו צמחו ילדיה היה האתוס החילוני עם שמירת מצוות מסוימת, וחילון בני הנוער נגש בה בכל פה. באופן מתמיד חשה הציונות הדתית נחותה מול שני הקצוות – מול הקצה החרדי אשר העמיד מודל מרשים בהרבה של נאמנות לשמירת תורה ומצוות, ועל כן קרא תגר באופן מתמיד על דמותה הדתית, והיווה איום על הזהות הדתית של הנוער (עד היום מכנים חלק מהעיתונאים את הציונות הדתית בכינוי "הציבור הד"ל, שנשבע כביטוי המציין דלות); מול הקצה החילוני אשר היה מלח הארץ, ועסק בנושאים החשובים ביותר במדינה, כמו ביטחון והתיישבות, כלכלה ופוליטיקה. מבחינה פוליטית הופקדה הציונות הדתית על תיקים זניחים יחסית (במושגי סדר היום הציבורי של אז),  כגון משרדי הפנים הסעד הדתות והדואר, ולא באה לידי ביטוי בסוגיות המשמעותיות שעמדו במוקד מדינת ישראל. אפילו תיק החינוך, שהוא נשמת אפה של הציונות הדתית, לא היה הופקד בידה. מלחמת ששת ימי הביאה לזיווגה של הציונות הדתית עם תנועה אחרת, קטנה בכמותה אך עוצמתית ביותר באיכותה, והיא בית המדרש של הרב קוק. איחוד זה הוא שהביא למהפך בדמותה ובאופייה.

 

 

ג

 

הרב קוק (1865-1935) זכר צדיק לברכה הינו אחת הדמויות המשמעותיות ביותר בתולדות הרבנות בישראל, בוודאי שבתקופה בה אנו דנים, וניתן להגדירו כאחד מהוגי הדעות הדגולים שקמו לעם היהודי מאז ומעולם. כיוון שעל הרב קוק נכתבו ספרים אין קץ ומאמרים שקשה למנות את מספרם, נתייחס כאן להיבט אחד בלבד של משנתו הרעיונית של הרב קוק, שהוא העיקרי לענייננו.

המעיין בכתבי הרב קוק יגלה באופן מפתיע כי הרב קוק קרא לעיסוק אינטנסיבי גם בתחומים רבים שמקומם מחוץ לשערי בית המדרש. הוא ראה בעין חיובית ביותר את השיבה לארץ ישראל, את העיסוק בתרבות ובאומנות, את ההתפתחות הספרותית, את לימודי החול, ואפילו את הספורט שהיה אחד הנושאים העיקריים שהיה לצנינים בעיני העולם הרבני. משנתו עוסקת בזרמי המחשבה העיקריים שבדור, מצטטת הוגי דעות ומחברי כתבים בני דורו, ומבקשת לתת מענה לשאלות השעה. משנה זו עוסקת בחשיבות ההתיישבות בארץ ישראל, במהלך הגאולה, בדמותו של האדם היהודי, בהשכלה ובחסידות, ובכל הנושאים שהעסיקו את הציונות הדתית הקלאסית. העובדה שהוא עצמו קרב אליו גם את הציבור החילוני, כמו גם חלקים אחרים באומה, הייתה בסיס נוסף לקשר אפשרי בין הציונות הדתית לבין הרב קוק.

במבט שטחי מדובר אפוא בהוגה דעות מרכזי של הציונות הדתית ובמורה דרכה. ברם, מבט שטחי זו מטעה מאוד, בשל העובדה כי משנתו של הרב קוק מבוססת על עיקרון שטנה באופן מהותי מזה של הציונות הדתית הקלאסית. אין היא טוענת כי אנו ניצבים על שתי רגלים עצמאיות – האחת נטועה בעולם החול ואחת נטוע בעולם הקודש. היחס שלנו למציאות עומד על רגל אחת בלבד – הכל קודש. הקודש העליון הוא המבט היחיד בו אנו מתבוננים על כל אבר במציאות חיינו. מבחינה זו הרב קוק המשיך את מסורת הרבנות היהודית הקלאסית. החידוש העיקרי במשנתו הוא תשובה מחודשת לשאלה מה כלול בתוך המונח "קודש". בעוד שהרבנות הקלאסית בדורו טענה שהדבר היחיד הכלול במונח קודש הוא לימוד התורה וחיי מצוות, לימד הרב קוק שעולם הקודש כולל בתוכו מרחבים אין קץ. ראשית, הרב קוק הרחיב את המונח "תורה" מעבר לגבולות ההלכה, וכלל בו לימוד תנ"ך ומחשבת ישראל, פילוסופיה יהודית ומשנת האגדה של חז"ל. ברם, משנתו כללה בתוך הקודש היקפים גדולים בהרבה. הוא ראה את הספרות, התרבות, האומנות, הספורט, הציונות, ההשכלה ותחומים רבים אחרים כחלק אינטגרלי מהקודש. אפילו התפתחות כלכלית בדרך הראויה והטובה היא חלק ממהלך התשובה אל הקודש.

משנת הרב קוק הייתה בשורה מהפכנית בעולם היהודי. לראשונה מזה מאות שני קם מנהיג דתי בעל שיעור קומה, ולימד כי כל אותם העניינים בהם עוסקים בני האדם, למן המוסר הטבעי ועד ליצירות הרומנטיות, יש להם מקום בעולם הקודש. היה זה חידוש בקנה מידה היסטורי. מעבר לכך, לראשונה מזה דורות קם מנהיג רוחני בעל שיעור קומה עצום ומוצא מקום בתפישת עולמו גם לחילון. הרב קוק לימד כי גם לחילון יש תפקיד גדול בניעור העולם הדתי, ובשיבה אל הארץ. יחס זה לא נותר  ספון בבית המדרש בלבד, כי אם פרץ החוצה, והיה אחד ממאפייני פעולותיו הציבוריות של הרב קוק.

ברם, בחינה מדוקדקת של משנת הרב קוק מלמדת על הפער הגדול הקיים בינה ובין משנתו הרעיונית של ה"מזרחי". פער זה בא לידי ביטוי בשני מובנים. ראשון בהם הוא העובדה שהרב קוק מציב למעשה מבחן קשוח לתחומים השונים – רק אלה אשר משרתים את הקודש רשאים לבוא אל הקודש פנימה. הרב קוק העמיד תנאים מגבילים מאוד למה ראוי להיתפש כהתנהגות שהיא לכתחילה. בדיעבד הוא היה מוכן לקבל התנהגות פגומה, בשל העובדה שהיא את הקודש על אף התנכרותה לו, אולם לכתחילה הוא תבע שהכל יהיה קדוש התמונה שנוצרה הייתה אפוא פרדוכסלית. דקלרטיבית הייתה משנת הרב קוק פריצה עצומה אל מרחבי החיים. ברם, מבחינה מעשית היא נותרה לעצמה בעולם החרדי, ורק הצדיקה דברים שאירעו בדיעבד. אחת התוצאות למבחן הקודש היא העובדה שעד היום, למרות אין ספור המאמרים שנכתבו בידי הרב קוק על הספרות, לא נכתב ולו ספר רומנטי אחד מבית המדרש של הרב קוק. כמו כן, על אף העובדה שהרב קוק הסכים לתוכנית לימודים רחבת היקף בבית המדרש, שכללה בתוכו תחומים רבים של הרוח (היסטוריה, ספרות רטוריקה וכדו') לא הוכנס הדבר לתוכנית הלימודים הדבר אפילו בישיבתו שלו, ותחום הלימוד  נותר כמו בישיבות כולן – קודש בלבד. להלן נראה כי אף שמשנת הרב קוק איפשרה התפתחות עצומה בתחום זה, חלק ממשיכיו ובעיקר הלומדים בישיבתו התמקדו בתחומים אחרים במשנתו, כגון בעניין הלאומי. ישנן משמעויות נוספות של ראיית הכל דרך משקפי הקודש בה נדון להלן. למעשה מדובר אפוא ברב ענק בסדר גדול פנומנלי, שרגליו נטועות בעולם אחד בלבד הוא עולם הקודש, ובוודאי שלא בשני עולמות עצמאיים מנוגדים. אחת העדויות להשתייכותו של הרב קוק למעשה לעולם החרדי היא  העובדה שעם פטירתו מונה הרב חרל"פ זצ"ל להיות ממשיכו בראש הישיבה, ולא בנו הרב צבי יהודה זכר צדיק לברכה. הרב חרל"פ היה יהודי חרדי מהישוב הישן, שדבק ברב קוק בשל העולם המיסטי והרוחני שבו, ובוודאי לא היה קרוב ל"מזרחי".

משמעות שניה נוגעת באופן ישיר לנושא מסה זו. ההבדלים מתבטאים לא רק בשדה הרוחני התיאורטי כי אם בשדה המעשי והפוליטי. יחסיי הרב קוק והמזרחי לא היו שוויוניים. המזרחי ראה ברב קוק דמות מופת, שהוא אחד היחידים בעולם הרבני-חרדי ששיג ושיח לו עם המזרחי. על כן הייתה הערכה עצומה מצד הציונות הדתית לרב קוק. ברם, הרב קוק לא ראה את עצמו כעומד בראשה, לא רק מסירובו לעמוד בראש תנועה כלשהי. הוא התייחס ל"מזרחי" פחות או יותר כפי שהתייחס לתנועות אחרות בעם ישראל – יש לקרבם כדי שלא יתדרדרו. הוא לא ראה את ה"מזרחי" כדרך חיים תורנית עימה הוא מזדהה. בין הרב קוק ובין ה"מזרחי" התגלעו מחלוקות של ממש. אציין כאן שלוש מחלוקות, שיותר מהנושא עצמו הן מעידות על טיב ההבדל בין הרב קוק לבין תנועת ה"מזרחי" ראשונה בהן נגעה להצבעת נשים בבחירות. הרב קוק התנגד להשתתפות נשים בבחירות – אין הכוונה רק לבחירתן של נשים לתפקידים ציבוריים, כי אם לנשים כבוחרות בקלפי. לעומת זאת, המזרחי, שרוח התקופה הייתה חלק ממנו, התנגד לכך בכל תוקף; הרב קוק קרא ל"מזרחי" לפרוש מהתנועה הציונית התנגדותו נבעה מפרשנות (כנראה לא נכונה) להחלטת הקונגרס הציוני שהובאה לעיל - "הציונות אין לה דבר עם הדת". הרב קוק ראה בכך כפירה של ממש ברעיון הציוני. שכן כל ההצדקה של התנועה הציונית היא בשל היותה חלק מבניין הקודש. אם אכן ניתקה התנועה הציונית את עצמה מן הדת, אין לה משמעות. בשל כך המשיך הרב קוק להקים תנועה ציונית אלטרנטיבית בשם "דגל ירושלים". ה"מזרחי" ראה בהחלטה זו ברכה מרובה. סוגיה זו מבליטה ביתר שאת את ההבדלים בין שתי התנועות.

עניין שלישי הוא סוגיית החליבה בשבת. הרב קוק, שהיה מחמיר גדול בהלכה, לא מצא דרך לחלוב בשבת, כי אם על ידי גוי. לעומת זאת, לא זו בלבד שה"מזרחי" לא חיפש בדרך כלל את הדרך המחמירה בהלכה, עמדה כזו לגבי החליבה בשבת לא הייתה יכולה להתקבל על ידו, בשל אמונתו הדתית כי ניתן לקיים מדינה מודרנית מושלמת המוחזקת מכוחה של ההלכה על ידי יהודים בלבד. ל"מזרחי" היו רבנים משלו.

אמנם, היו דמויות שקישרו בין שתי התנועות. דמות מופת ידועה היה הרב נריה זצ"ל, שהיה חלק בלתי נפרד מעולמה של הציונות הדתית ,והיה מכונה אבי "דור הכיפות הסרוגות", ובמקביל קשור עד מאוד לדמותו של הרב קוק זצ"ל. תנועת הנוער בני עקיבא קראה לשבט הבוגר שלה שבט הרא"ה על שמו של הרב קוק , והיו עוד קשרים בין שתי התנועות. ברם, רוב מוחלט של אנשי הציונות הדתית לא חיו לאור משנת הראי"ה, ורק אימצו את אותן פסקאות הצהרתיות שתאמו את רוחם ואת משנתם. כאמור, כלפי חוץ הדברים נראו כמשנת הציונות הדתית, אך למעשה הם באו מעולם שונה לחלוטין.

פרק מיוחד בפני עצמו הוא היחס לארץ ישראל. ארץ ישראל לבשה במשנת הרב קוק את לבושה הקבלי והמיסטי. אין היא מבוארת בשום ביאור רציונלי, כי אם לפי תורת הרזים בלבד. התנועה הציונית אפוא אינה רק תנועה העוסקת בכינון היישות הלאומית הישראלית, כי אם גם תנועת גאולה מקפת, שהשיבה לארץ ישראל היא נשמת מהותה. מובן מאליו כי הרב קוק התנגד לרעיון אוגנדה, ומבית מדרשו יצאה התנגדות נמרצת לתוכנית החלוקה. סבה של אשתי, הרב יהושע קניאל זצ"ך, חתום על כרוז הקורא להימנעות מחתימה על תוכנית החלוקה, אפילו במחיר קיצוץ ידיים ורגליים. כאמור לעי, גם במשנת הציונות הדתית תפשה ארץ ישראל מרכז, וגם שם היא הופיעה לא רק כמולדת כי אם כארץ גאולה. ברם, האיזון המתמיד של הערכים, כמו גם החשבת היישות הלאומית לעצמה, מלמדת על הבדל בין שתי התנועות, שיופיע בהמשך הדרך.

 

 

ד

 

בית המדרש של הרב קוק היה, כאמור, קטן מאוד בהיקפו. עד לאמצע שנות החמישים הוא היה בית מדרש ירושלמי די זניח. למדו בו מספר מועט של תלמידי חכמים, והשפעתו לא הייתה ניכרת כלל. בשנות החמישים, הגיעה קבוצת בחורים, חברי שבט איתנים של בני עקיבא שבהדרכת הרב חיים דרוקמן, לבית מדרש זה, והחלו ללמוד שם. עד מהרה הפך בנו של הרב קוק, הרב צבי יהודה זצ"ל, למורם ורבם. לולא הרב צבי יהודה הייתה משנת הרב קוק מוצאת עצמה על מדף ספרי הסוד והרז, אך ללא השפעה ממשית. ברם, הרב צבי יהודה תרגם משנה זו להשפעה מעשית רבת היקף. הוא שהיה אחראי להרחבת הישיבה ופיתוחה, הוא שהדפיס את הספרים השונים של הרב קוק וביסס את לימודם, הוא שהרחיב את תחומי בית המדרש לעיסוק גם בשאלות תנ"ך ואגדה ומחשבה, והוא שהצליח באופן פלאי ומיוחד למצוא מסילות ייחודיות ללבם של בני הנוער שלמדו בישיבה. סביב הרב צבי יהודה קוק זצ"ל התקבצה קבוצת תלמידים שהלכה וגדלה, שראו בו את מורם ורבם, והיו נאמנים למשנתו באופן מיוחד. רובם המוחלט היו הבודדים מבני הציונות הדתית שחשקה נפשם בלימוד תורה . בבית המדרש הודגשו יסודות רוחניים שונים. בין השאר הודגש ביתר שאת משקלה הגדול של ארץ ישראל בעולמה של תורה. הלאומיות הישראלית היא כלי קודש למימוש יישובה של הארץ. 

משנת הרב קוק הציתה אש לוהטת חדשה בשדות המיעוט הקטן שלמד בה. היא חשפה עולמות רוחניים חדשים, ומבט מיוחד על מאורעות הדורות האחרונים. המילה "גאולה" ומשמעויותיה השונות הפכה להיות מטבע יסודית בשפה הבית-מדרשית. אין מדובר עוד על תנועה ציונית בלבד, כי אם על מהלך גאולה וישועה המחולל את מאורעות השעה; מדינת ישראל אינה יישות מדינית בלבד, כי אם יסוד כסא ד' בעולם, ובסיס למימושה של גאולת ישראל; אין לדבר על שתי רגליים העומדות כל אחת בפני עצמה, כי אם על יסוד הקודש האחדותי בעולם. הכל נובע ממקורות עליונים, ומקושר לעולמות גבוהים בהרבה מאלה שאנו חוזים בהם. בעת פעולתו של האדם הוא מכוון את מעשיו לרצון האלוקי הגדול, והכל מקושר בדרך אל הקודש. תפיסת עולם זו הייתה נכונה תמיד, אולם בדור התחייה היא משמעותית יותר, ואנו קרואים לכוון את כל מעשינו לתהליך הגאולה. מוטלת עלינו אפוא משימה גדולה – הנחיית האומה ליעדיה האמיתיים. "התורה הגואלת" אינה מסתפקת בשיפורים מועטים במציאות הנתונה בדרכה של הציונות. היא מבקשת להוביל את המציאות ולא להיכנע לה.  החילון הוא האתגר האמיתי, ועם הפצתה של בשורת הגאולה, כמו גם הפרשנות האמיתית של המתחולל לנגד עינינו, תבוא גם תנועת תשובה גדולה בעקבותיה. עמדות אלה היו מגובות במשנה עצומה בהיקפה, ומשנתו של הרב קוק היא מורה נבוכים חדש למי שנחשף אליה. יש בה מפתחות להתמודדות עם אתגרי השעה, עם החילון, עם התרבות הסובבת אותנו ועם הכמיהה לרעננות מתחדשת של העולם הדתי. היא נוסקת לגבהי מרומים תוך שהיא עוסקת בשאלות השעה.

ערב מלחמת ששת הימים ניצבו אפוא שתי תנועות – האחת ותיקה ומבוססת, גדולה ורחבה והיא הציונות הדתית, בעלת מאפייני תנועת אמצע בינונית, הסובלת משחיקה ומזקנה; השניה – קטנה ומתחדשת, בעלת עוצמה פנימית ורוח חדשה. שתי התנועות היו מחוברות ביניהן בחיבור מסוים, שהתבטא בעיקר בזיקה עקרונית למשנת הרב קוק, ולצמיחתו של דור חדש בציונות הדתית, אשר מוצא את עולמו בעולם עוצמתי וגאולי.

 

 

ה

 

מלחמת ששת הימים פתחה תקופה חדשה בתולדות שתי התנועות, שהגיעו כמעט למיזוג ביניהן. המפגש הזה הפרה את שתי התנועות זו ביתרונותיה של זו, הצמיח אליטות חדשות, שינה עמדות יסודיות של שתי התנועות, והעמיד את הציונות הדתית במקום שונה לחלוטין בחברה הישראלית. די אם נציין כי גוש אמונים נחשב בעיני רבים כתנועה החוץ פרלמנטרית שהשפעתה על מדינת ישראל, לטוב ולמוטב, היא הגדולה ביותר מבין כל התנועות האחרות. גוש אמונים הוא תוצאה של מפגש שתי התנועות.

מה הייתה מלחמת ששת הימים לציונות הדתית ? מלחמת ששת הימים שימשה לציונות הדתית הוכחה מוחלטת לנכונות תפישתה. הצנחנים שבכו ליד הכותל חשפו לטעמה כי בליבם פועם לב יהודי, ולמעשה התפישה כי ביסודו של דבר ישוב העם כולו בתשובה כמו שחוו הלוחמים בכניסתם לעיר העתיקה את האמונה הפכה לעובדה. השיבה למרחבי ארץ ישראל, היציאה מפחד השמדה אל ניצחון בלתי צפוי, הישועה הפלאית שמלחמה זו הביאה בכנפיה – כל אלה היוו נקודת מפנה בעולמה של הציונות הדתית.

לציונות הדתית לבדה לא היה כלים רוחניים מתאימים כדי להכיל את משמעות המלחמה. עוצמת הניצחון ומשמעותו הדתית לא יכלו עוד להיכנס בתבניות תנועת ה"מקף". מלוא חופניים של כלים אלה מצאה הציונות הדתית במשנתו של הרב קוק. השיבה לארץ ישראל, ובעיקר ללב הארץ בו התרחש רובו המוחלט של התנ"ך, תבעה משמעות עמוקה לארץ ישראל, אפילו על חשבון התפישה הממלכתית והמדינית הקלאסית של הציונות הדתית. זו נמצאה לה במשנתו של הרב קוק, שלימד כי ארץ ישראל איננה קניין חיצוני לאומה, כי אם חלק בלתי נפרד ממהותה. הניצחון במלחמה השתלב בתפישת הגאולה השלמה; הרוח היהודית וחזרה לשריד בית המקדש בוארו כתחילת הדרך לשיבתה של הציונות החילונית לדמותה המלאה והראויה של האומה הישראלית ועוד ועוד.

אירוע היסטורי מיוחד במינו התחולל בשנה בה אירעה מלחמת ששת הימים גם סביב דמותו של הרב צבי יהודה זצ"ל. בישיבת מרכז הרב (שהרב צבי יהודה עמד בראשה) נהוג לציין את היום במסיבה גדולה בליל יום העצמאות, בה נישאות דרשות ושיעורי תורה ברוב עם. דרשות אלה עוסקות במשמעות הרוחנית והדתית של מדינת ישראל ושל כל הקשור בה – עם ישראל וארץ ישראל. בליל יום העצמאות של שנת תשכ"ז (1967), עוד קודם לתקופת ההמתנה,  סיפר הרב על תחושותיו ותחושות הרב חרל"פ ביום הקמת המדינה בשנת תש"ח. הוא סיפר כי בשעה שכולם רקדו עם ההכרזה על המדינה, נכנסו הם לחדר קטן ולא יכלו לשמוח, בשל העובדה כי משמעות ההחלטה כוללת בתוכה קריעת לב ארץ ישראל והחלקים החשובים ביותר שבה מהמדינה היהודית. בספרו זאת פרץ הרב צבי יהודה בקריאה ובבכי: היכן שכם שלנו היכן חברון שלנו, וקונן על אובדנה של ארץ ישראל (צמרמורת אוחזת בי כל אימת שאני מאזין להקלטה מאותה שיחה). שלושה שבועות בלבד לאחר זעקתו שוחררו חלקי ארץ אלו, והדבר נתפרש כמעין אות נבואי המלמד על הבשורה הגדולה שיש שיבה זו.

למעלה מכך – תוצאות מלחמת ששת הימים אינן שיבה ללב ארץ ישראל בלבד, אלא חלק ממהלך גדול בהרבה. הן מהוות הוכחה כי אין מדובר בהקמת יישות מדינית בלבד, אות הקמנו בתש"ח, כי אם ייעוד המורה לנו לפסוע פסיעות נוספות, ולהשתמש בטרמינולוגיה הראויה לפרשנות תקופתנו. תקופה זו היא תקופת הגאולה, ומהלך הגאולה צועד קדימה, ולא תיתכן אפשרות של נסיגה. במקום בו מתרחשות תקלות יש להתייחס אליהן כסיבוכים בדרך המתפתלת, אולם ימות המשיח הולכים ומתממשים לנגד עינינו. השיבה לירושלים ולשערי הרב הבית אך העצימו הכרה זו. זו אחת הסיבות העיקריות לכך שמלחמת יופ הכיפורים לא הביאה למשבר בציונות הדתית. מבחינה מסוימת היא גרמה לתוצאות הפוכות, ותנועת ההתנחלות הגדולה החלה בעקבותיה, כפי שיבואר להלן. המלחמה נתפשה כאחד הסיבוכים שבדרך, ואתגרה את הציבור הציוני-דתי לראות בה את אחד מייסורי הגאולה ומחבלי הלידה של התחייה. אחת הכפירות הנחשבות כחמורות ביותר היא העלאת האפשרות כי תהיה נסיגה במהלך הגאולה, וכי בסופו של דבר עלולים אנו למצוא את עצמנו חרבים מחדש.

הציונות הדתית הבינונית פגשה עוצמה זו ונסחפה אחריה. היסחפות זו באה לידי ביטוי גם במישור הפוליטי, וסיעת הצעירים (זבולון המר ז"ל ויהודה בן מאיר ייבדל לחיים טובים) תפשה את מקום המבוגרים המתונים, והייתה שותפה מאוחר יותר למהפך הפוליטי של 1977, כמו גם לגיבוש עמדה הנאמנת לארץ ישראל ולהתיישבות בה. שינוי זה היה חלק מתנועה רחבה בהרבה, שפרותיה הבכירו בעיקר לאחר מלחמת יום הכיפורים. החברה הישראלית שהייתה מוכה ונבוכה, ציפתה לבשורה, והציונות הדתית פרצה אל קדמת הבמה. בטעות סוברים רבים כי תנועת ההתנחלות הוקמה לאחר מלחמת ששת הימים – ולא היא (למעט כפר עציון וחברון).  במקום להיות משגיחת הכשרות בקרון המסעדה של רכבת הציונות עברה הציונות הדתית לקטר, והצטרפה לצוות המנהיג את המדינה. המינוחים בהם דיברו אלינו היו מינוחים הרואיים, וחונכנו לאחריות גדולה לכלל ישראל. הנוער אימץ גם את הלבוש החיצוני של תנועת ההתיישבות החילונית – דובון, נשק וכדו'. 

כשם שהציונות הדתית בתחילתה הייתה בעלת משמעות מצומצמת, וההכרעה ליטול חלק בתנועה הציונית שינתה את פניה בכל תחומי החיים בפי שבואר לעיל, כך אירע גם לתנועה המתחדשת כתוצאה מהמפגש. המפגש לא נותר ספון בשאלות ארץ ישראל או במדיניות הכללית של המדינה, כי אם חלחל לתרבות החיים הדתית כולה. חלקים גדולים מהציונות הדתית (אם כי לא כולה, ונותר מיעוט גדול מאוד שלא היה חלק ממהפך זה) עברו מהפכה תורנית. ישיבות הסדר הפכו לחלק אינטגרלי של מסלול הלימוד, והעילית של בוגרי הישיבות התיכוניות הלכה לישיבות ומאוחר יותר למסלולים תורניים נוספים; המשפחות התחזקו באמונתן, והקפדה בשמירת מצוות באה לידי ביטוי הן בסממנים חיצוניים (כיסוי ראש לנשים, ציציות מחוץ למכנסיים לגברים) ועוד יותר בתהליכים פנימיים עמוקים; התביעה להפרדה בין גברים לנשים בתנועות הנוער כמו גם בחברת המבוגרים התגברה; רוב הבוגרות של מוסדות הלימוד הלכו לשרות לאומי ולא לשרות צבאי; מוסדות לימוד תורניים פרטיים פיצלו את החינוך הממלכתי דתי לרמות שונות של מחויבות הלכתית ועוד ועוד

אחד הסימנים המאפיינים את השינוי הוא גודל המשפחות. באחד הפרסומים הרשמיים של האו"ם, בה נידונה סוגיית תלות העוני במפר הילדים, נכתב כי יש רק שתי חברות בעולם בנות מספר גדול מאוד של ילדים והן נהנות מרווחת כלכלית – המורמונים והציונות הדתית. בציונות הדתית הקלאסית גודל המשפחות היה כשל כל מדינת ישראל – בין שלושה לארבעה ילדים. המפגש בין שתי התנועות הביא לגידול ניכר במספר הממוצע של הילדים, שינוי משפחתי זה הביא בכנפיו שינויים רבים במבנה החברה, העובדה כי חלק ניכר בציונות הדתית נדד ממרכזי הערים בהן יש מפגש בין דתיים לחילוניים והתגורר מעתה בישובים קהילתיים דתיים העצים את משמעות השינוי בציונות הדתית, ואת מקומה ומעמדה בחברה הישראלית, כמו גם את ההעצמה הפנימית של דרכה החדשה.

מובן מאליו כי תהליך זה הצמיח אליטות חדשות. אליטות אלו אופיינו בעיקר על ידי צמיחת שני מגזרים המהווים את האליטה החדשה. ראשון בהן הוא מגזר הרבנים. הרבנים (ובעיקר אלו מבית המדרש של ישיבת מרכז הרב) הפכו למנהגים מרכזיים בעולמה של הציונות הדתית. הקיבוץ הדתי מינה לראשונה רבנים לקיבוציו; ראשי ישיבות ומוסדות הפכו להיות ראשי הדוברים; בהתיישבויות ביש"ע העמידו את ההתייעצות ברבנים כחלק מהותי ועיקרי של תהליך קבלת ההחלטות; ספרות שיחות רבניות, והאזנה מתמדת לקלטות של שיעורים הפכו להיות צינור עיקרי של הפצת תורה; המפלגה הפוליטית קיבלה לא אחת את הנחיות הרב צבי יהודה זצ"ל ועוד ועוד. יש להדגיש עובדה חשובה אחת בהקשר זה – רוב מוחלט של רבני הציונות הדתית, ובעיקר אלה שצמחו כמנהיגים, אינם מהווים מודל של דמות האדם הציוני דתי. הם ללא השכלה אקדמית, אינם מעורים בחיים התרבותיים במדינת ישראל, סדר היום שלהם אינו סדר יום של "איש שתי הרגליים". גם לעובדה זו השפעה ניכרת על שינויים פנימיים שחלו בציונות הדתית. למעשה, נוצרה בה מלחמה פנימית נגד השייכות לשני העולמות, והתביעה להשתייך לקודש בלבד הלכה וגברה.

אליטה נוספה שתפשה מקום מרכזי הייתה הנהגת ההתיישבות. תנועת ההתיישבות הייתה אחת התוצאות המשמעויות ביותר במפגש בין העולם הישיבתי מבית המדרש של מרכז הרב עם הציונות הדתית הקלאסית. הישיבה לא נותרה ספונה בעולמה של תורה, אלא יצאה החוצה, ופתחה בפעילות ממשית של התיישבות. היא הנחתה את ראשי המתיישבים, והעניקה להם את הגיבוי התורני הראוי. מנהיגי ההתיישבות הביאו למפגש זה את ההסתכלות הריאלית, את הפריטה לפרוטות מעשיות בחיים היום יום, ואת הבשורה של דמות הציונות הדתית המתדשת.

הנוער נכבש לחלוטין על ידי גוש אמונים. הרטוריקה עליה צמחנו כבני נוער הייתה כי מקל מרוץ השליחים של הציונות הועבר אלינו, ואנו מופקדים עלינו. "מחניתה לאלון מורה" היה אחד המשפטים  שהציתו את עולמנו הפנימי. מעמדת נחיתות של בינוניות וגלגל חמישי בעגלה עברנו לעסוק בנושאים המרכזיים ביותר בהוויה הישראלית. מאוחר יותר צמחו מבית המדרש של הרב קוק המכינות הקדם-צבאיות. ברוב מכינות אלה נושבת אותה רוח מיוחדת של בית מדרש זה, והן משמעות עורף ציבורי עממי לתפישות הרוחנית הגבוהה. בוגרי המכינות מהווים כיום אחוז ניכר של הקצונה הבינונית והזוטרה של צה"ל, ומלמדים על תחושת השליחות והאחריות של הציבור הציוני-דתי. ההשפעה לא הייתה  רק בתחום הלאומי כי אם גם בתחום הדתי. כפי שהוסבר לעיל, לא ניתן לתחום התקדמות למסגרות מסוימות בלבד, והלהט הפנימי התפשט גם לתחום האמוני והמצוותי, ואלה הפכו להיות מאפייני היכר של הנוער הדתי.

במקביל, הלכו האליטה האקדמית, כמו גם ההנהגה הפוליטית הציונית הדתית הותיקה, ונדחקו לשוליים. סוגיה זו היא סוגיה מעניינת בפני עצמה, ויש לדון בה במסגרת נפרשת. אין זה ברור מדוע על אף ריבוי ה אקדמאים בחברה הציונית דתית, השפעתם על דמותה ואופייה של החברה הציונית דתית ועל המערכת הפוליטית מועטה ביותר. הציונות הדתית מוצאת עצמה במרכז החיים הישראליים – נשיא המדינה (קצב) הוא בן הציונות הדתית, יו"ר הכנסת (בורג), היועץ המשפטי לממשלה (רובינשטיין), בתקופה מסוימת היו ארבעה הדיקנים של בתי הספר האוניברסיטאים למשפט חובשי כיפות ועוד עוד. כמעט ואין תחום מרכזי במדינה (למעט תחום התרבות הגבוהה והנמוכה כאחד) בו אין הציונות הדתית נמצאת הרבה יותר ממשקלה באוכלוסייה. אף על פי כן, בשיח הציבורי הציוני הדתי משקלם של אלה מועט ביותר, ורובם אינם מביאים לעולמם המקצועי את הווייתם התנועתית. סיבות רבות לכך – למן אופייה של הציונות הדתית המתחדשת מאז מלחמת ששת הימים, ועד אופייה המסתגר והמתכנס של האקדמיה. אחת הסיבות לכך היא דווקא הצלחת הציונות הדתית – חלק ניכר מהאקדמאים אינם רוצים להיות מזוהים אלא עם הזרם המרכזי של מדינת ישראל, ולא כחלק מתנועה קטנה יחסית כמו הציונות הדתית. נוח להם לפעול בתחומים הנוגעים לחברה הישראלית כולה כבני אדם, ולא להיות שגררי הציונות הדתית, או מזוהים דווקא עימה. בוודאי שהדבר מועיל כלפי אותם חלקים בחברה הישראלית הנוטים לעמדה פוליטית מנוגדת לזאת של הציונות הדתית. ברם, זהו הסבר חלקי בלבד, וכאמור הוא דורש דיון נפרד. נראה כי לפחות מבחינת העובדות יודו כולם כי משקלם של אלה בחברה הציונית דתית נמוך בהרבה מהפוטנציאל הגלום בהם.

 

 

ו

 

קשה למתוח קו מדויק ולקבוע מתי התחולל שינוי, שהביא את הציונות הדתית למקום בו הוא נמצאת כעת, כשסכנת פילוג והיעלמות כתנועה מרחפת מעל לראשה קיימת סכנה של ממש, כמו גם אפשרות לפריצה מחודשת למרכז ההוויה הישראלית.  נראה כי ניתן לראות את הופעתו על רקע הסכמי אוסלו (1993) ואת שיאו ברצח רבין (1995). למעשה אנו מצויים כעת בעיצומה של תקופה אחרת בציונות הדתית. עיקרה של תקופה זו מבטא פילוג הולך ומתעצם בין שלוש התנועות (הציונות הדתית לבדה, חלקים מבית המדרש של הרב קוק לבדם, הציונות הדתית המאחדת את שני הזרמים לבדה) ובעלייתם של מסלולים נוספים דרך הסדקים שנוצרו כתוצאה מהפילוג, ובעקבות כך אפשרות צמיחתן של וריאציות פנימיות חדשות (ניאו-חסידות, ניאו-קונסרבטיביות). יש לתקופה זו מאפיינים פוליטיים (שלוש מפלגות ציונות דתיות במוצהר (ממד המזערית, מפד"ל ותקומה, וניתן אף לצרף את ש"ס והליכוד לרשימה), מאפייני אליטות חדשות (אנשי תרבות ותקשורת, אקדמיה, נשים), מאפיינים חברתיים –(אזורי התיישבות) וסממנים עמוקים של מחלוקת פנימית עזה.

אוסף גדול של סיבות הביאו לשינוי בכיוון, ואמנה חלק מהן בקיצור, בניסיון להעמיד את החשובות יותר בראש ואת המישניות לאחרונה:

• הפילוג הבלתי נמנע: יש הטוענים כי מלכתחילה הזיווג בין הציונות הדתית הקלאסית לבין משנת הרב קוק בלתי אפשרי. אמנם, אד-הוק, זיווג זה נוצר בעקבות מלחמת ששת הימים ותוצאותיה, אולם מדובר בשתי תנועות שהן דומות חיצונית אך מובחנות בעומק הדברים, כך שזיווג זה לא היה יכול להתקיים לאורך זמן. איש הציונות הדתית הקלאסי אינו מעוניים במינוחי גאולה או בקידוש הכל, כי אם בשתי הרגליים הוא אינו מעוניין בנטייה חזקה לכיוון הקודש, לנטישת התרבות והחברה המעורבת וכדו'. במקביל, איש תנועת הרב קוק מביט בבוז על הציונות הדתית הבינונית, ואינו מכיר בדבר מה אחר המצוי מחוץ לקודש. הוא אינו יכול לקבל בשום אופן את תפישת "שתי הרגליים". לפיכך הפילוג בלתי נמנע.

ב.       העידן הפוסטמודרני: במסגרת זו לא יהיה נכון לאפיין את התרבות הפוסטמודרנית, מה עוד שעצם הניסיון להגדירה הוא מעשה המנוגד לאופייה. ניתן לדבר על מאפיינים – היא דינאמית ומשתנה, רלטווית, ליברלית, בחירית, מתייחסת לאדם ולא למסגרות, סובייקטיבית  ובלתי יציבה. עולמה של ההלכה (בהתאמה) הוא קבוע ויצוק, מוחלט, תובעני, ציוויי, מסגרתי, אובייקטיבי ובעיקר  - מחוייב. בשל כך מתגלה עימות יום יומי בין התרבות העכשווית לבין תפישת הכל קודש. אמנם, במשנתו של הרב קוק יש בסיס נרחב להתמודדות עםן עידן זה, והדבר מצוי בעיקר ביומניו האישיים והפרטיים. ברם, אלה לא תפשו מקום בבית המדרש של ישיבת מרכז הרב, ובשל כך גם נחסמה הגישה אליהם, ורק בתשס"ב (2002) הם נתפרסמו לראשונה. לעומת זאת, הציונות הדתית הקלאסית, בשל היותה נטועה בשני העולמות, מוצאת אתגר במפגש זה, ואף אם היא לא מגדירה את טיב המפגש במישור האידיאולוגי, היא מנהלת אורח חיים כזה (ראה להלן). לעומתה תפישת הקודש המוחלט אינה יכולה להכניס עמדות אלה למסגרותיה.

• השינוי במעמד החברתי: משקלה של הציונות הדתית בציבוריות הישראלית הולך ופוחת. שני שינויים גדולים אירעו בה. ראשון בהם הוא הקמת תנועת ש"ס, שהביאה לנטישת הציונות הדתית על ידי רבים מחבריה, והעמדת אלטרנטיבה חרדית אגרסיבית נוספת לתפישת עולמה. לא זו בלבד, אלא שש"ס השתלטה גם על רשות הרבים הציבורית, והפכה לשופר היהדות במדינת ישראל. שני בהם הוא רצח רבין. רצח זה הבהיר כאמור לציונות הדתית את עוצמת השנאה המופנית כלפיה על ידי חלקים שונים. היא גילתה שכבר אין היא מהווה גשר בין חלקי העם, כי אם מזדהה באופן מוחלט עם צד אחד במישור הפוליטי, והרבה מעבר לכך. על כן היא נאלצת לשלם מחיר בתחומים נוספים, אותם חלקים ממנה אינם מעוניינים לשלם. הויכוח על סיבות הירידה בכוח חשף עמדות שונות של כל אחת מהתנועות שהרכיבו אותה.
• חוסר רלוונטיות: הציונות דתית מצאה עצמה כאמור בלתי רלוונטית. על סדר היום הציבורי של מדינת ישראל עלו נושאים חדשים: שלטון החוק, תרבות, אקולוגיה, פערים חברתיים, תנועות צדק ומוסר ודומיהם. לעומת זאת, התמקדה הציונות הדתית בנושאים אחרים: בשאלת ארץ ישראל וההתיישבות, בשאלת ההתקדמות התורנית, בהקמת מפעלי חסד שאין כדוגמתם בעולם, בהקמת גרעינים תורניים בעיירות פיתוח וכדו'. לפיכך, על אף העובדה שהיא עוסקת בנושאים חשובים מאוד, משקלם הנמוך של אלה בחברה הישראלית מעמיד את חבריה בפני הבחירה – האם לשוב אל הציונות הדתית הקלאסית ולרגל המוצבת בעולם הציבורי הכללי, או להישאר באותו מקום.
• ירידת קרנה של ההתיישבות: ההתיישבות בכלל תופסת היום במדינת ישראל מקום נמוך מאוד, הרבה בחובת משבר הקיבוצים. האתוס ההתיישבותי מפנה את מקומו לאתוסים מכוננים אחרים. הציונות הדתית מוצאת את עצמה כאשר אחד האתוסים הבסיסיים שהיו מוקד פעילותה במשך עשרות שנים אינו בר חשיבות מרובה, ושוב היא בלתי רלוונטית לנושאים המרכזיים המעצבים את מדינת ישראל. אם נמשיך ביאור הקטר הרי שהיא רואה את עצמה עדיין בקרון הקטר, ברם, היא לא שמה לב לכך שהמסילה הוחלפה, ולפיכך יש רכבות אחרות שהיא לא נמצאת בהן. המודעת המחלחלת למציאות זו מולידה מחלוקת עזה בדבר משקלה של ההתיישבות בערכי עולמה.
• ירידת קרנה של ההתיישבות ביש"ע: הסכמי אוסלו וקבלתם בהתלהבות יחסית על ידי הציבור הישראלי חשפו את העובדה כי מפעל ההתנחלות אינו נחלת הציבור וכולו, והוא נתון במחלוקת עמוקה, עד כדי נכונות לוויתור עליו. בעיני חלקים ממדינת ישראל נתפשת ההתיישבות כנטל ולא בערך. למעלה מכך, מחלוקת זו מחייבת את הציונות הדתית להזדהות עם אחד מצדדי המפה הפוליטית, ובכך להקים לה את הצד השני לאוייב. עוצמת השנאה שהתפרצה על רקע רצח רבין הביאה לרעידת אדמה פנימית, ולשאלות המקום הראוי לציונות הדתית בחברה הישראלית. כדי להסיר ספק אציין כי הציונות הדתית נותרה נאמנה לארץ ישראל, והיא חלק מהצד הימני של המפה הפוליטית. ברם, נושא זה לעצמו מודח מהבכורה, ותחומים אחרים תופשים מקום גדול יותר.
• מחיר הזיווג : מחיר הזיווג בין שתי התנועות נחשף לשתיהן. תנועת בית המדרש של הרב קוק גילתה כי המפגש עם הציונות הדתית גרם לה להיפתח לעולם שלא הייתה רוצה להיפתח אליו. המפגש עם הטלוויזיה, עם לימודי החול ותרבותם, עם החילון, עם הבינוניות הדתית, ועם תחומים נוספים שאפיינו את הציונות הדתית הביא לצורך להזדהות עם דברים שאין בית המדרש של הרב קוק מזדהה עימם אלא בדיעבד. במקביל, גילתה הציונות הדתית כי למפגש עם משנת הרב קוק יש מחיר – קבלת החלטות לאור תפישה גאולית ולאו דווקא לאור הנראה לעיניים; תפישת ה"הכל קודש" מהווה למעשה חנק, כיוון שהיא תובעת באופן מתמיד את היצירה המגויסת והכנסתה למסגרות המכונות מראש וכדו'. מעבר לכך, בבית המדרש של הרב צבי יהודה זצ"ל הודגש בעיקר הצד הלאומי הכללי של משנה זו. הדגשה זו יכולה להיתפש בתור דריסת היחיד ועולמו הפנימי.
• המהפכה הפמיניסטית: נראה כי נכון יהיה לומר שהמשמעות התרבותית העמוקה ביותר של המאה העשרים הייתה המהפכה הפמיניסטית. היא שינתה לא רק את מעמדן של הנשים, אלא את כל תפישות העולם ביחס לריבוי זהויות, מגדרים, צלילים שונים, ההכרה ב"אחר" ובזר ודומיהם. מהפכה זו הגיעה לציונות הדתית, כמו כל נושא, מאוחר יותר מאשר בחברה הכללית, אף בשל כך בוגרת יותר ועמוקה. ניתן לדבר על תהליך אבולוציוני ולא על תהליך רבולוציוני. אין פלג בציונות הדתית הרחבה שאינו מושפע מהמפכה זו. ברם, בעוד הציונות הדתית הקלאסית לא נזקקה לשינוי עמדות דרמטי, ולמעשה נותרה ההבחנה בין גברים לשנים בעולם הרי שבית המדרש של הרב קוק נתבע להתמודד עם שינוי זה. משנת הרב קוק מבחינה הבחנה חדה בין גברים לנשים, בכל תחומי החיים, ועל כן אין ביכולתה לקבל את הפמניזם המוגדר אפילו בגרסתו המתונה.

 

 

ז

 

רקע חדש זה מבשר מחלוקת עמוקה ביחס לתגובה לו. למעשה ניתן לסמן עשר מחלוקות עמוקות המפצלות מחדש את הציונות הדתית על כל פלגיה: מדובר בסערות של ממש, שכל אחת מהן בעלת פוטנציאל פילוג לעצמה, ונושאת מטען כבד עימה. צירוף הסוגיות השונות בנקודת זמן אחת מהווה עומס עצום על החברה, וקריאה מחודשת לבירור מחודש של אידיאולוגיות, על ידי אליטות המסוגלות להתמודד עם הסוגיות החדשות.

להלן חלק הארי של הסוגיות העומדות על הפרק, המוצגות בקיצור נמרץ:

 

א. משקלה של ארץ ישראל: כאמור לעיל, משקל ארץ ישראל כתודעה מכוננת של הציונות הדתית אינו עומד עוד באותו מקום שהוא עמד בימים שלאחר מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים. מאז הסכמי אוסלו, המאבק הוא גם מאבק קיומי יום יומי, והוא מושפע הרבה מנימוקי ביטחון וחוסר אמון בפלשתינאים. בשל כך, צלילי הייעוד והחובה לנקוט מדיניות גאולית ביחס לנחלת האבות נשמעים פחות. מעבר לכך, עלו לסדר היום הציבורי שאלות נוספות רבות. יש להדגיש הויכוח הפנימי בציונות הדתית אינו הויכוח המקובל בשיח הישראלי בין ימין לשמאל. קבוצת השמאל בציונות הדתית קטנה, ורבים מחבריה יוגדרו כ"ימין קיצוני" על ידי קבוצות שמאל בחברה הכללית הישראלית, שכן אף היא קשורה בקשר עמוק ואפילו מיסטי בארץ ישראל. הויכוח הוא בעיקר דיון על השאלה של מקום ארץ ישראל בתודעה, והמשקל שיש לתת לה בסד היום הציבורי הציוני-דתי, כמו גם בנכונות לשקלל את חשיבותה של הארץ מול ערכים אחרים. קשה לאמוד את גודל הקבוצות האוחזות בדעות השונות, אולם נכון יהיה לומר כי קיימת קבוצה גדולה מאוד המוכנה להסדר מדיני, ובלבד שלא יעקור אותנו מכל שטחי יש"ע וכמובן ירושלים.

 

ב. התרבות הפוסטמודרנית:

כאמור לעיל, עלייתה של התרבות הפוסטמודרנית היא אחד המאפיינים הבולטים של השנים האחרונות.  בשל כך, מתחולל ויכוח בין שלוש מגמות פנימיות. ראשונה בהן היא ראיית תרבות הפוסט מודרנית כטכסיס חדש של היצר הרע. עד עתה כינו את עקרונותיה תאוות יצרים ובלבול, ומכאן ואילך מכבסת המילים המציאה מילה מכובדת הקרויה פוסטמודרניזם, אולם למעשה הכל נותר על מקומו. אסור לתת למילים לטהר את השרץ. גישה זו טוענת כי יש להיאחז באותם יסודות קבועים הלכתיים ובלתי משתנים, לחכות עד יעבור זעם, ולהתייחס לתרבות העכשווית כ"תרבות אנשים חטאים". עיקר העיקרים הוא להמשיך וללמד את האומה את החשיבות הגדולה של הלאומיות, הציבוריות, ההלכתיות והתביעה שיש בעולמה של תורה, ויש להתייחס להשתלטות הערכים המוטעית כאחד הסיבוכים המאפיינים את תהליך ההתבגרות שלנו לקראת הגיענו לדמות המלאה של האומה הישראלית. קבוצה שניה, קטנה מאוד בכמותה ומתאפיינת בעיקר באנשי אקדמיה, שואפת להלביש את הדת היהודית בלבוש חדש, רלטווי ובחירי, ולראות בפוסטמודרניזם את הבשורה העיקרית של התקופה. אנו נזכיר קבוצה זו בהמשך, העוסקנו בניאוקונסרבטיביות. קבוצת הרוב בציונות הדתית אימצה, מבלי תשומת לב יתרה, חלק ניכר מעקרונות הפוסטמודרניזם. שלות המגדר, הבחירה, ההכרה באמיתית יחסיות, נתינת תשומת לב מרובה לפרטיות לסובייקטיביות ולעולם האמוציונלי וכדו'. מבחינה אידיאולוגית, היא כדרכה מבקשת את דרכי ההתנהלות בניגודיות המובנית שבין העולם התרבותי של היום לבין העולם ההלכתי, ותרה אחד דרכים לחיות בשני העולמות במקביל. היא מבקשת כי באמונה ובדת יהיו מרכיבים יותר יחסיים, פחות נוקשים, יותר דינאמיים ובעלי משמעות סובייקטיבית, אך מנגד היא מכירה בעוצמה הגדולה של האובייקטיביות והיציבות ההלכתית.  מדובר באחד התהליכים המרתקים ביותר בעולמה של ההלכה והיהדות.

 

ג. שילוב אקדמיה ותורה:

מוסדות הלימוד הישיבתיים (העל-תיכוניים) הקלאסיים הם מוסדות 'על טהרת הקודש', לאמור: אין לומדים בהם אלא עניינים הקשורים בתורה למקצועותיה השונים. אף שרבים מבוגרי הישיבות הולכים לאחר תקופת הלימוד בישיבות לאקדמיה ולמקצועות אחרים, בעת הלימוד בישיבה אין לומדים אלא את הקודש. ברם, גם מקצועות הקודש לעצמם עשויים להילמד במתודות שונות. בין המתודה הישיבתית לזו האקדמית ישנו פער נרחב, שניתן לאפיינו בצורות שונות. ההבדל העיקרי הוא בעמדה הביקורתית האקדמית מול העמדה הישיבתית הקלאסית, שהיא לימוד "מבפנים" ולא מתוך גישה אקדמית.

בשל העובדה כי החברה הציונית דתית נטועה כאמור בשני העולמות (אף שהישיבות לא) קיים חלחול מתמיד של מתודות מצד לצד. מחד גיסא מושפע העולם האקדמי מעמדות היסוד של החוקרים אשר מקבלים עליהם עול מצוות ומחויבות למושא אותו הם חוקרים. מאידך גיסא מחלחלות באופן מתמיד מתודות אקדמיות לעולם הישיבות, בעיקר בתחום ניתוח הטקסט התלמודי, ולימוד פשוטו של מקרא בכלים ספרותיים. על נושא זה מתחולל מאבק איתנים, הכולל בתוכו השמצות וחרמות, פרסומים ופשקווילים, כמיטב דרך ההתלהמות בעולם החרדי. בשנה האחרונה בלבד (תשס"ג, 1993) התנהל קרב של ממש על שני נושאים: הרשות ללמוד פשוטו של מקרא, והקריאה ההיסטורית של דף התלמוד. חלק מפולמוס זה לא נותר בין כתלי הישיבות, ופרץ החוצה לציבור הרחב בשני מעגלים – מערכת החינוך שהושפעה מאוד ממחלוקת זו, והדיון הפומבי שהתנהל בעיתונות בסוגיות אלו.

מאפיין נוסף של הפילוג המתחדש הוא הקמה אינטנסיבית של מוסדות לנוער בגיל תיכון, אשר נמנעים מללמד מקצועות חול, או מצמצמים את הלימוד להשגת תעודת בגרות מינימאלית.

.

ד. מעמד האוטוריטה הרבנית:

כאמור לעיל, הציונות הדתית הקלאסית, קודם מלחמת ששת הימים, לא העמידה בראשה רבנים. היו רבנים מובהקים של הציונות הדתית, אולם אלה לא פעלו כאוטוריטות שיש לציית להן, אלא כסמכות רבנית מבחירה. אין לציונות הדתית הקלאסית מועצת גדולי התורה, או גוף מקביל, בשל בחירתה לנהל את המערכת הפוליטית וההנהגתית בכלים בהם מתנהלת מערכת זו בשאר חלקי החברה. בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים, אותה כינינו תקופת האיחוד, עלה מאוד מעמד הרבנים, והם נהפכו לאוטוריטות אשר עוסקות לא רק בשאלות ההלכתיות הפרטיות. שני מוקדים עיקריים נוספים בהם עסקה הרבנות הייתה ההנהגה הציבורית ובעיקר בתחום ההתיישבות וההתנחלות בארץ ישראל, והפיכת הרבנים למוקד התייעצות גם במישורים פרטיים שאינם הלכתיים. בשנים האחרונות יש ערעור על שני התהליכים – מחד גיסא העמידה מפלגת "תקומה" בראשה ועד רבנים לו ההיא כפופה, אך המפד"ל לא עשתה זאת, ופעמים רבות פעלה נגד הוראה מפורשת של רבנים שהיא עצמה הגדירה כרבני הציונות הדתית, וקיבלה את ההכרעות במרכז המפלגה. גם בציבור ישנה נטייה להציע אוטוריטות נוספות, או למצער להתעלם מהוראות של אוטוריטות רבניות אשר פולשות לתחומים פוליטיים. מעבר לכך, ישנו ערעור הולך וגובר על תופעה מעניינת לעצמה: בעוד שהציונות הדתית היא תנועת שילוב, רוב מוחלט של הרבנים המכהנים בה הם ללא השכלה אקדמית, וחלקם הגדול הוא בעל אוריינטציה המתנגדת לאקדמיה, למעורבות בתרבות ובתקשורת וכדו'. התנגדות זו גוברת עוד יותר כאשר מדובר בתחום מדעי הרוח וההתנהגות. א-נומליות זו מביאה לידי פער מצטבר ביחס לרבנות, ולסגירת הרבנות בגטו ההלכתי בלבד.

 

ה. היחס לפמיניזם:

כאמור לעיל, קליטת המהפכה הפמיניסטית בציונות הדתית היא אבולוציונית ולא רבולוציונית. ברם, כדרכם של דברים, ישנם גורמים קיצוניים יותר, אשר מנסים (וליתר דיוק: מנסות) לקדם את המהפכה הפמיניסטית בעוצמה מרובה ובאגרסיביות. מולם עומדים גורמים אשר רואים בתהליכים אלה תנועה המונעת ממניעים פסולים – לטענתם, לא השאיפה לקדושה וליראת שמיים עומדת במוקד המהפכה הפמיניסטית, כי אם "התייוונות" ואימוץ נורמות פסולות של התרבות המערבית. תהליכים אלו יוצריפ מחלוקת עמוקה בציונות הדתית. אחד המאפיינים הבולטים לכך הוא קיום שני כנסי נשים, גדולים מאוד בהיקפם – "קולך" וכנס "בניין שלם", אשר מתרחשים לעיתים באותו זמן ממש, אך אין קשר בין שני הכנסים, ואף מדברים בגנות כנס בכנס העמית.

ענף של דיון זה הוא ההפרדה בין גברים לנשים. בעוד בית המדרש של הרב קוק שב ומעלה תביעות חמורות להפרדה – למן הקמת תנועת נוער נפרדת לחלוטין (אריאל) ועד לקביעת נורמות התנהגות נפרדות בחברת המבוגרים, הציונות הדתית הקלאסית מחריפה את הערוב בין גברים לנשים: ריקודים מעורבים שבו להיראות בחתונות (אם כי בשוליים), נשים מלמדות תורה גם בבתי כנסת (אך לא באולם המרכזי ומול ציבור גברי, קיומם של אירועים לפנויים ופנויות וכדו'.

 

 

ו. היחס למוסדות מדינת ישראל:

הציונות הדתית כולה מתייחסת ביחס חיובי עמוק למדינת ישראל, וזה חלק במובנה ובלתי נפרד ממהותה. ברם, יחס זה אינו גורר אחריו בהכרח יחס חיובי למוסדות מדינת ישראל. בעיקר עולים הדברים בשני תחומים – היחס לבית המשפט העליון והחובה לציות מלא של פקודות הצבא. בחברה הציונית דתית היו אלפי איש שהצטרפו להפגנה החרדית כנגד בית המשפט העליון. רבים מפוסקי ההלכה אוסרים הליכה לבתי משפט אזרחיים רגילים, אף שרוב מוחלט של הציבור נזקק להם מעשה יום ביומו. בחברה זו נפסק בעבר פסק הסירוב, ואף שהוא לא חודש באותו היקף בו הוא נפסק, הרי שקולות הקוראים לסירוב פקודה בעת פינוי יישובים הולכים וגוברים. מדובר במחלוקת עמוקה ביחס למעמדם של מוסדות המדינה. בציונות הדתית הקלאסית שאלה זו לא הייתה קיימת, שכן רגל אחת שלה הייתה נטועה במוסדות המדינה. ברם, תפישת הקודש המוחלט צריכה להתמודד עם מצבים בהם מדינת ישראל מתעמתת באופן ישיר עם קודש זה, ועל כן מתחוללים בה דיונים עמוקים ביחס לחובת השותפות במערך הדמוקרטי הליברלי-מערבי כפי שהוא מקובל כיום במדינת ישראל.

 

ז.היחס לתרבות הישראלית הנוכחית:

התרבות הישראלית הנוכחית עושה חסד עם אלה המבקשים לנגחה. העובדה שאין הבחנה בין תרבות גבוהה לנמוכה, שיטוח התרבות והספרות והצפתו בניבולי פה ובפריצות מינית, התקשורת הדלה והעלובה וכדו', מקילים על המבקשים לשלול אותה לחלוטין. כאמור לעיל, קרא הרב קוק לייסודה של תרבות מחודשת, קריאה זו הציבה אתגר של ממש, אולם לא עיצבה את הדרכים להשיגו, ולמעשה לא הייתה התקדמות של ממש בתחום זה. העוינות לתרבות הישראלית גוברת והולכת, והימנעות מטלוויזיה, סרטים, תיאטרון, קריאת ספרים ואפילו ספרי ילדים, היא אחד ממאפייני קבוצה מבין ממשיכי דרכו של הרב קוק. בצורה זו מדובר בפרישה מחודשת מדרכה של הציונות הדתית הקלאסית, שכמעט ולא דנה בשאלה זו, והיא מקבלת את המציאות הישראלית התרבותית כפי שהיא, ואינה מנסה אפילו לשנותה.

 

ח. החסידות החדשה.

כאמור לעיל, ההפרדה המתחדשת בציונות הדתית בין מרכיבה השונים, מאפשרת כניסת גורמים חדשים המעצבים אותה. לציונות הדתית פורצים זרמים חדשים, כשהבולטים בהם הם הניאוחסידות, נטייה גוברת למשנת ר"נ מבראסלב וכדו'. המחלוקות סביב זרמים אלה ניטשת במלוא עוזה. יש הרואים בהם תגובת נגד לטוטאליות של משנת הרב קוק; יש המבקרים אותה בשל היותה חלק מה"ניו אייג'", והפיכת היהדות לחוויה רגשית ותרבות חיים ללא כל מחויבות דתית ונאמנות להלכה; יש הרואים בה את הדרך היחידה למימוש העולם הרוחני והדתי בזמן הזה; יש התוקפים אותה דווקא בשל עמדה זו, ובשל היותה מסירה מעליה את האחריות הציבורית ואת האידיאולוגיה. זהו אחד הפולמוסים המרתקים ביותר המתחוללים בעולמם של העוסקים בהדרכות הרוחניות.

 

ט. הניאוקונסרבטיביות וה"מודרן אורתודכס": מבלי להיכנס להגדרת הקונסרבטיביות היהודית, ניתן לראות מאפיינים שכאלה בחלק ניכר מהציבור הציוני-דתי: הוא בוחר בתוך עולם ההלכה מה לקיים ומה לא (אף בעבר הייתה רדידות דתית, אולם היום זה חלק מאידיאולוגיה), מוכן לקבל שינויים מפליגים באורחות החיים היהודיים, חש קשר עמוק יותר לישראלי החילוני וריחוק גדול מאוד מהציבור החרדי, בונה קיום הלכה פרטי ולא ציבורי כללי, יחסים חופשיים בין גברים לנשים וכדו'. מעצם טבעו של הפולמוס, הוא לא מתנהל באופן מסודר, כי אם בחיים בפועל.  חלקים ממנו חודרים לפולמוס הרעיוני הציבורי, ובעיקר בשאלות כמו היחס לאחר, מקומם של עיקרי אמונה ויכולת קבלה של שמירת הלכה חלקית.

זווית מעט שונה מציגה המודרנה האורתודוכסית, ההולכת ותופשת משקל בעולם האליטות בציונות הדתית. גם מילה זו, כמו הקונסרבטיביות, נתפשה כמילת גנאי בעבר, אולם כיום יותר ויותר מזדהים באופן מובהק עם עמדות אלה. מדובר למעשה בעמדה הדומה מאוד לעמדת הציונות הדתית הקלאסית, והנטיעה של שתי הרגליים בשני העולמות. ברם, היא פחות לאומית, פחות ציבורית, מעניקה משקל גדול יותר להיבט האקדמי של הסוגיות ופחות להיבט המעורב וכדו'. סביר להניח כי משקל קבוצה זו יגדל, וכי בעתיד חלק גדול מהפולמוס בציונות הדתית.

 

י. פתיחות וסגירות.

הדיון על פתיחות וסגירות מהווה למעשה גורם מסכם של כל האמור לעיל. מדובר בשיטות חינוך בבתי הספר ובישיבות, בעידוד הפתיחה לתרבות החילונית, בנכונות להיכנס לדיאלוג עם זרמים חברתיים ותרבותיים שונים וכדו'.

\אחת העובדות הבולטות ביותר היא העובדה שבין נושאי הפולמוס כמעט ואין פולמוס בעל פוטנציאל גדול לפילוג הדן בנושא החברתי. יש דורשים זאת לגנותה של הציונות הדתית, וטוענים כי הדבר מעיד כאלף עדים על התעלמותה מהממד החשוב ביותר בציבוריות הישראלית. מתקיפיה של הציונות הדתית רואים בכך תוצאה של התמקדותה בתחומי ישוב הארץ ובמניית עולמה התורני. יש דורשים זאת לשבח – אין מחלוקת של ממש בתחום החברתי, ועל כן אין צורך בפולמוס. הציונות הדתית מהווה היום את אחד הגורמים העיקריים העוסקים בשאלות אלו בחברה הישראלית. היא נוטלת חלק, יחד עם הציבור החרדי,  באין ספור מפעלי צדקה וחסד, בנותיה נושאות על שכמן את השליחות החברתית בשרות הלאומי, ישיבות שונות הוקמו דווקא בעיירות פיתוח, גרעיני התיישבות שונים זורמים למקומות אלה, קליטת עלייה עומדת בראש מעיינה וכדו'. על כן, אין צורך כלל בפולמוס כי אם בעשייה. העמדות המקובלות בציונות הדתית הן עמדות סוציאליסטיות מתונות, הרבה בזכות המקור התורני לעמדות אלה, העוסק בצדקה, בחסד, בלקט שכחה ופאה, ובעוד מחוייבות חברתיות עמוקות.

 

ח

 

ריבוי הנושאים המסעירים את הציונות הדתית הוא בעל השפעה כפולה. מחד גיסא הציונות הדתית היא אחת החברות המרתקות ביותר החברה הישראלית המחלוקות והנושאים בהם היא מעורבת מתסיסות אותה באופן מתמיד. בהיותה שותפה אינטגרלית בחברה הישראלית הם חוברים לתסיסות הקיימות בחברה הישראלית הרחבה, ומסעירים באופן מתמיד את החברה. יש בחברה זו מעורבות עמוקה בדיונים השונים, נגיעה אישית לרוב הנושאים, ושפע של ימי דיון ועיון בסוגיות השונות..

מאידך גיסא, קיימת סכנה של התפוררות לרסיסים קטנים. לא זו בלבד שלפנינו מתרחש פילוג בו  הציונות הדתית הקלאסית שבה לבינוניותה, בית המדרש של הרב קוק לבדידותו והשרם המרכזי של האיחוד בין שתי התנועות ייוותר ללא עורף תורני ואידיאולוגי, עוד קמות בה תנועת משנה שונות, המציעות דרכים אחרות לחלוטין, ואינן מחשיבות כלל את קיומה של הציונות הדתית כגוף תיסורי מובן מגופים אחרים. לאורך המסה כולה הדגשנו את העובדה שמטבעם של דברים אחוזים ניכרים כלל אינם חלק מכל הדיון והפולמוס, והם חיים את חיים הקיומיים בשקט ובשלווה, ומתעסקים בשאלותיהם הפרטיות. במקביל, קמים זרמים חדשים שכלל אינם מבינים על מה המהומה. זרמים ניאוחסידיים המתרכזים בעולמם הפנימי ובחיבור שביניהם לבין ריבונו של עולם, נוער הגבעות שמקורו בציונות הדתית אולם הוא פרש ממנה בביקורת עצומה על דרכיה ועל משנתה, אך באימוץ חלק ניכר מכלי ביטוייה,  במקביל ישנם אלה ההולכים לכיוונים שונים, ובעיקר סוג מסוים של עזיבת ההלכה והנאמנות לה וכדו'. הדבר בא לידי ביטוי גם בהבט הפוליטי, כאשר הציונות הדתית מצביה מפד"ל, תקומה, ש"ס ליכוד ומעט למפלגת העבודה. ברם, ההבט הפוליטי הוא תשקיף למשהו עמוק עמוק בהרבה.

מסוכן לנסות ולמפות את הציונות הדתית ואת ההתפלגות הפנימית שבה, בשל העובדה שמחקר אקדמי מסודר לא נערך. גם שנערכים סקרים מדובר בעיקר בשאלת העמדות הפוליטיות, ולא העמדות הרוחניות.. אף על פי כן, למען הקורא הבלתי מיומן המתקשה להבין את המבנה הנוכחי של הציונות הדתית, אני מסתכן ומציג השערה לדמותה של הציונות הדתית כיום. דגש מיוחד ניתן בטבלה זו לאיליטות המאפיינות כל אחד מהזרמים.

 

 

מיפוי מוערך של הציונות הדתית

מיפוי זה אינו תוצאה של מחקר מדעי משום סוג שהוא, כי אם הערכה בלבד, הנתמכת מעט על תוצאות הבחירות, מפת מוסדות החינוך הדתיים לאומיים, העיתונות וכדו'.

מידת השפעה	עמדות יסוד	מוסדות עיקריים ואליטות	הערכת גודל	כינוי קבוצה
הרבה יותר ממשקלה המספרי, בשל הריכוז, העמדות המובהקות, ההתנגדות לדיאלוג, המכינות והעוצמה הרוחנית.	כפיפות לרב טאו הי"ו, התנגדות לדיאלוג, חרדיות התנהגותית למעט יחס למדינה (אך פחות למוסדותיה), התבדלות ופילוג, שפה פנימית, לימודי חול כאילוץ, אין תרבות, ההבחנה גדולה בין גברים ונשים, תפישה גאולית של המציאות	ישיבות ה"קו", מכינות קדם צבאיות מובילות, מדרשת הרובע לנשים. אליטות: רבניות בלבד.	2%	הר המור ובנותיה
משקל גדול בעולם התורני בשל גדלותו של הרב אליהו.	גיבוש יהדות סביב הלכה, חברה נפרדת, ציונות על תנאי (כל עוד המדיניות ימנית), חוסר יחס לשאלות תרבות, בלי דיאלוג אך לא כאידיאלוגיה אלא במציאות, נשים יחסית בצד.	מוסדות חינוך שונים, קרן מורשת (בחלקה) אליטות: רבניות, עם משקל גדול לאליטות הלכתיות	10%	מנהיגות הרב אליהו הי"ו
כיאה לגודלה.	הלכה, חברה נפרדת, יחס חלקי חיובי לתרבות (בעיקר אצל הבנות), לימודי חול במידה, דיאלוג במידה, שינוי במעמד הנשים במידה,	מרכז הרב, נועם-צביה, אריאל ועזרא, התנחלויות (לא כולן), ישיבות הסדר וישיבות ללא צבא, מדרשת אורות עציון לנשים. אליטות: רבניות ומנהיגי ההתיישבות, קצינים דתיים	20%	החרדלנ"ניקים
פחותה מגודלה: אי גיבוש אידיאולוגי, ללא הנהגה תורנית, חוסר תודת שליחות, משקל נמוך במוסדות החינוך המשמעותיים.	חברה מעורבת, התקדמות בתלמוד תורה, מעורבות בכל תחומי החיים במדינת ישראל, קבלת מוסדות מדינת ישראל, יחס חיובי ללימודי חול ולתרבות כללית לכתחילה, שויון רב בין גברים לנשים, דיאלוג, מעט אידיאליזם, תושבי הערים	ישיבות תיכוניות, חלק גדול מישיבות ההסדר, מדרשת מגדל עז, בית מורשה, בר אילו(בחלקה). אליטות: רבניות פתוחות יחסית, אקדמיה, אנשי משק ותרבות	35%	הציונות הדתית קלאסית
הרבה יותר ממשקל המספרי: תודעת שליחות, צינורות השפעה (ביטאונים, כנסים וכדו')	חברה מעורבת, מודרניות, תרבות ואומנות, ליברליזם ושוויוניות, עמדות ביקורתיות ומחקריות, קבלת מוסדות מדינת ישראל, הימנעות משימוש בטרמינולוגיות גאוליות, דיאלוג עם החברה החילונית,	נאמני תורה ועבודה, קולך, האינטלקטואלים והאקדמאים, "מודרן אורתודכס", פלך, ברוריה, אליטות: רבנים מודרניים, אקדמאיים, נשים	8%	הציונות הדתית אורתודוכסיה מודרנית
לא ברור, מתיחה מתמדת של הציונות הדתית לכיוון החילון	אין בדיוק. זורמים.	תושבי הערים, נשים ללא כיסוי ראש, חילוני עם כיפה, תיכוניים, צבא (מכינות) אליטות: כמו החברה הישראלית כולה.	25%	הבנדלניק"ים החפיפניקים

 

 

כאמור, לאור מיפוי זה קשה לדעת מהם פניה של הציונות הדתית כיום.. קיימת אפשרות של ממש להיעלמותה. למעשה, תנועה דומה לה – פועלי אגודת ישראל – נעלמה מהמפה וחבריה מצאו עצמם במסגרות רוחניות ופוליטות שונות. בצפון אמריקה אנו מוצאים את התפוררות הציונות הדתית לשני קטבים – חלק מבניה נטשו אותה לכיוון החרדי, וחלק אחר פנה לכיוון הקונסרבטיבי והחילוני. מאידך גיסא, ייתכן כי דווקא העובדה כי מתרחש בה, באופן מתמיד, פולמוס העוסק ביסודות החיים, תישמר רעננותה, ויסוד החידוש שבה.

הדבר תלוי לא מעט באליטות. בשל העירנות הרעיונית יש השפעה גדולה לאליטות בתוכה. בדרך כלל, כלי ההשפעה העיקרי של אליטות אלה אינו תוצר של ממסדיות או סמכות פורמאלית, כי אם מנהיגות המבוססת על טיב הטיעון והכריזמה האישית (במובנה החיובי).אחד המאפיינים המעניינים היא העובדה שלרוב מוחלט של האליטות בתוכה כלל אין מעמד רשמי. ההשפעה על הציונות הדתית נעשית רק מכוחו של הניסיון להעמיד את דרכה באופן משמעותי. חלק מרכזי ניתן כמובן במבנה זה לתהליכים המתרחשים ללא הכוונה כלל, כי אם מכוחו של הציבור הפועל בדרכיו שלו.

בציונות הדתית צומחות היום אליטות חדשות. קשה להצביע על דמויות בולטות המהוות אליטה מנהיגה, אולם ניתן להצביע על חבורה שלמה של אליטות תורניות, תרבותיות ואקדמיות, בעלות השפעה ניכרת, - ולא ממסדית. יש להדגיש כי האליטות הרבניות נותרו במקום מרכזי מאוד, אך הן לא היחידות. הצטרפו אליהן אנשי הגות, חסידות, אקדמיה, תקשורת וכדו', ויחד הם מהווים פתח לאפשרות שינוי

 

ט

 

לא אוכל לסיים מסה זו בלי לומר דבר מה אישי. הציונות הדתית מהווה לגבי דרך יהודית בלעדית. שתי סיבות לדבר. ראשונה בהן היא בשל העובדה שהיא היחידה המציעה מודל מלא לקיום יהודי בעולם המודרני. בשורת מפגש העולמות, והיותה קשורה הן לעיקרון שתי הרגליים והן לבית מדרשו של הרב קוק, נראה כדבר הנכון ביותר, המלהיב והמאתגר, ובעיקר – הדרך למימוש היסודות האמוניים בעולמנו המודרני. לו הייתי נדרש למקם את עצמי במסגרות השונות, למרות הקושי וההירתעות לעשות זאת, הייתי קובע את ה"תנועה המאוחדת" כמקום בו אני מצוי. אני מכנה את הרב קוק זצ"ל בתואר "הרב", ואף שלא הכרתיו (הוא נפטר למעל מעשרים שנה לפני היוולדי) ולא למדתי בישיבתו, איני מבין כיצד יכול אדם להתקיים בעולמנו בלי המפתחות שפתח לנו הרב קוק.  סיבה שניה נעוצה בעובדה האישית והפרטית שמשנתו של הרב קוק מהווה לה אפשרות יחידה של קיום בעולמנו העכשווי.

ברם, מאה שנים עברו מאז עלייתו לארץ ישראל. במאה השנים האלו התרחשה השואה, הוקמה מדינת ישראל, הופצצה הירושימה, ועוד ועוד. העולם התרבותי שאנו חיים בתוכו מחייב זיווג בין משנתו הטוטאלית של הרב קוק עם עולמות רוחניים אחרים – פנים-דתיים (כמו הרב סולוסייצי'ק) וחיצוניים לה. המשך הדרך המרכזית, של מפגש של שתי התנועות, כאשר הציונות הדתית הקלאסית מביאה עימה גם את הרגל הנטועה בעולם התרבותי של היום, הוא הדבר הנכון והראוי ביותר לעשות. יש בו בשורה גדולה לחברה הישראלית ולעולם התורני. אין הציונות הדתית יכולה להרשות לעצמה את הלוקסוס שבפילוג הפנימי שבה, כמו גם את הנטייה המסוכנת להתכחש לחברה הישראלית הממשית. אני מאמין כי מדינת ישראל זקוקה מאוד לציונות הדתית במבנה המאוחד שלה, יחד עם הזרמים החדשים שחדרו לתוכה, ומכוח אמונה זו אני מבקש לפעול בדרך שתשמור על אופייה המיוחד, ועל תרומתה הפוטנציאלית לחברה הישראלית.