חשיבות המניע לעשיית מעשים

חשיבות המניע לעשיית מעשים

אמר רבי יוחנן מאי דכתיב כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם?

משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן אחד אכלו לשום מצוה ואחד אכלו לשום אכילה גסה, זה שאכלו לשום מצוה וצדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשום אכילה גסה ופושעים יכשלו בם (נזיר כג ע"א).

קושייתו של רבי יוחנן נובעת מדיוק בפסוק "צדיקים ילכו ופושעים ייכשלו בם" – לכאורה היה ראוי שייאמר בפסוק זה "צדיקים ילכו בם ופושעים ייכשלו אם הם לא ילכו בם", אולם כידוע לא כך נאמר בפסוק. תירוצו של ריש לקיש הוא נועז מאוד וחריף מאוד – אפשר שאדם יקיים את המצוות כראוי, בעולמה ההלכתי המעשי, ואף על פי כן ייקרא פושע ! כדי להדגים זאת מספר ריש לקיש את סיפורם של שני אנשים ההולכים להקריב את קרבן הפסח: בתודעת האחד עומדת השמחה העצומה על הזכות להקריב קרבן בירושלים ולחגוג יחד עם האומה כולה באמירת הלל ובאכילת מצה; בתודעת השני עומד הרצון והתאווה לאכול "כבש שלם על האש". לאחד הוא קורא "צדיק", ולשני הוא קורא "פושע" ! עמדה זו כאמור היא עמדה מיוחדת במינה, ובהמשך הגמרא אמנם מקשה עליו ריש לקיש ותמהה מפני מה נקרא השני פושע.

עמדת רבי יוחנן היא חלק מסוגיה מורכבת ועמוקה ביותר של יחסי מניע ומעשה. שניהם בעלי אופי כפול. אותו מעשה עצמו יכול להיות לעתים מעשה מצווה עילאי, ולעתים מעשה פשיעה. למעשה, הדבר נכון לגבי כל תחום שאדם עוסק בו. אפילו לימוד תורה יכול להיות שיא השיאים של הדביקות הא-לוהית ("ותלמוד תורה כנגד כולם") אולם חכמים גם אמרו כי "כל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא" (ברכות יז ע"א.). בעלי התוספות ביארו כי מדובר בשני סוגים שונים של מניעים – יש מניעי שלא לשמה שהם טהורים ומכוונים להשתפרות, ויש מניעי שלא לשמה שהם פסולים ופגומים.

בעל חובות הלבבות אכן הוכיח את המשקל הגדול שיש לכוונה ולמניע ממקומות מהותיים ביותר בתורה. אחת ההוכחות היפות שציין היא העובדה שיש הבדל בין מזיד ושוגג, וזו ההוכחה הבולטת ביותר המלמדת כי השאלה מכוח מה נעשה המעשה הוא בעל משקל יסודי ביותר. לא זו בלבד, אלא שדברי חכמים לימדו דברים רבים על כך, כגון "רחמנא ליבה בעי", ופסיקת ההלכה כי "מצוות צריכות כוונה". עיון עמוק ילמד כי המניע מגדיר את אופיו של המעשה, והוא מהותי ביותר. אדם הנותן צדקה מתוך מגמה לפאר את שמו עושה מעשה שונה בתכלית מאשר הנותן צדקה מתוך מצוות ד' או רגישות לאחר. אלה הופעות נשמתיות שונות בתכלית.

מצד שני, צריך להיזהר מאוד מעמדה קיצונית מידי, המסוגלת לדרדר את האדם לאמונה כי העיקר הכוונה, ואילו למעשה אין משמעות כלל וכלל. ההלכה לימדה אותנו כי תשומת לב מרכזית מאוד צריכה להינתן למעשה הנכון. פתגם ידוע הוא שהדרך לגהינום רצופה כוונות טובות, ובדרכה המיוחדת ההלכה לימדה כי יש משמעות עילאית גם למעשה. ניתן להדגים גם עיקרון זה בלשון הגמרא: "האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן העולם הבא – הרי זה צדיק גמור" (פסחים ח ע"א, ע"ב), לאמור: יש משמעות עמוקה גם לנתינת צדקה כדי שיחיה בנו של אדם או כדי לזכות בחיי העולם הבא.

לפיכך, ניתן לקבוע כי עמדת היהדות היא עמדה עמוקה מאוד, המבקשת להביא לשיא את שתי המגמות גם יחד. היא רואה חשיבות מרובה בהתכוונות הפנימית, כיוון שזו למעשה היצירה הקובעת את המהות האמיתית של הדברים הנעשים. מאידך גיסא, בשל העובדה שעולמנו הוא עולם המעשה הדברים נבחנים לא רק לאור הכוונות והמניעים כי אם לפי המעשה עצמו. עמדה זו מיתרת את הדיון מה חשוב יותר – הכוונה או המעשה, המוטיבציה או הביצוע. אנו נקראים לעסוק בשניהם, ואז לא רק שמבחינה אישיותית אנו עושים את הדבר הנכון והראוי, אנו גם זוכים להופיע בפועל גם מעשים נכונים וגם כוונות נכונות.

שני כללים אפוא עומדים לפנינו: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמיים" ובד בבד "והכל לפי רוב המעשה" (אבות פ"ג מט"ו).