מבוא לספר שולחן ערוך חלק אורח חיים

יובל שרלו

מבוא לספר שולחן ערוך חלק אורח חיים

 

 

רקע כללי:

אחד המאפיינים המובהקים של הדת היהודית הוא קיומה של ההלכה. הדת היהודית אינה דת פילוסופית בלבד, כי אם אמונה שיש לה השלכות נורמטיביות רבות. כמחצית מהתורה – ספר המקור לעולמה של היהדות – כתובה בסגנון נורמטיבי, וכוללת בתוכה הוראות מעשיות רבות. בספר דברים מדגיש משה רבינו את העובדה שזה אחד המאפיינים המובהקים של האמונה היהודית: "וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם".

משעה שניתנה תורה לאומה הישראלית והחל תהליך פרשנותה התגלעה מדרך הטבע תופעת המחלוקת. בשל העובדה שמדובר במסירה מדור לדור ובפרשנות אנושית הרי שההבדל המהותי בין בני אדם שונים מביא לגיוון פרשני רב. ואכן, לא ניתן להצביע ולו על נושא אחד ביהדות שאין בו מחלוקת. בתולדות המחשבה היהודית היו שהתייחסו למחלוקת כאל תאונה (הרמב"ם) והתבססו בדבריהם על דברי חז"ל "...משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן הרבו מחלוקת בישראל ונעשו כשתי תורות..." (תוספתא חגיגה ב, ד); היו שראו בה תופעה הנעוצה במהותה של התורה, ואף הם התבססו על דברי חכמים – "אלו ואלו דברי א-לוהים חיים" (גיטין ו ע"ב).

כל עוד המחלוקת עוסקת בתיאוריה או בעולם הפילוסופי של היהדות אין צורך של ממש להגיע להכרעה. להפך, הגיוון מעצים את הסערה הפנימית, את הדינאמיות הנפשית ואת התסיסה הרוחנית. ואכן, בתחומים המחשבתיים הפרשניים והאגדתיים לא התקבלה מסורת פסיקה והכרעה, ואף לא כפיפות של דורות מאוחרים לאלה שקדמו להם. ברם, בעולם ההלכה התמונה שונה. בשל העובדה שמדובר במערכת שלמה של חוקים מעשיים ישנו צורך במנגנון הכרעה. המבקש להקים ציבור ולפעול במסגרת קהילתית חייב לגבש אורחות מעשיות משותפות. מנגנון הכרעה הוא חיוני בין שעה שקיימת לאומיות ישראלית, וזאת כדי לגבש את ספר החוקים של המדינה היהודית האידיאלית, ובין בשעת גלות - כיוון שההלכה היא אחד הכלים המאפשרים קיומה של זהות יהודית אמונית גם בעולם מפוצל ומפולג.

מנגנון ההכרעה המוסדי הקדום מופיע כבר בתורה עצמה: "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ, וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ד' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ד', וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה, לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים יא, ח-יד). בלשונו של הרמב"ם: "בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה, ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך זו - מצות עשה, וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן" (הלכות ממרים א,א). ישנה מערכת שלמה של בתי דין מקומיים, אולם בית דין גדול ישנו אחד בלבד, והוא עוסק הן בפעולות חקיקתיות והן בפעולות שיפוטיות שיש להן השלכה לאומית רחבה. חכמים תיארו כי כל עוד בית הדין הזה תפקד הייתה הלכה אחת בישראל. אמנם, היו מאבקים גדולים סביב בית הדין הזה – המאבק בין הצדוקים והפרושים לדוגמה – אולם לא הייתה  מחלוקת על עצם קיומו וחיוניותו.

בית הדין הגדול כמוסד הכרעה יחיד התמסמס והתמוטט בשנים שלפני חורבן בית שני. ישנן סיבות שונות לכך – מהכיבוש הרומאי, דרך המחלוקת שפיצלה את העם היהודי, ועד לסיבות פנימיות כמו "שלא שמשו כל צרכן" (תוספתא חגיגה לעיל). לאחר החורבן נעשה ניסיון להקים מעין בית דין ממלא מקום  - בראשונה על ידי רבן יוחנן בן זכאי, ולאחר מכן על ידי רבן גמליאל דיבנה. הניסיון הצליח חלקית, אולם הפיצול והפילוג הלכו והתרחבו, ובלשון חכמים אכן "נעשית תורה כשתי תורות". ככל שגדל הפילוג והפיצול כן הסתבכה השאלה מהי אותה הלכה יהודית שיש לנהוג בה. ההתמוטטות המוסדית האיטית של מנגנון ההכרעה, הפילוג והפיצול, תנאי החיים השונים בארצות שונות ועוד ועוד – העתיקו את מנגנון ההכרעה למוסדות ממלאי מקום בעלי סמכות מצומצמת יותר, ובדרך כלל מקומית. בשל כך ארבה באופן מתמיד הסכנה של אי-יכולת לקיים זהות דתית אחת.

במקביל לשינוי המוסדי ובקשר הדוק לכך נעשה שינוי משמעותי גם בדרכי ההעברה של התורה שבעל פה. התורה שבעל פה שכשמה כן היא התנהלה עד אותה תקופה בעיקר בעל פה, דבר שאיפשר את גמישותה ואת התמודדותה המחודשת בכל דור עם שאלות מתחדשות. את כל זה ניתן היה לקיים במציאות בה מוסד אחד בלבד קבע בסופו של דבר את ההלכה. ברם, בשעת פילוג ופיצול יש צורך במנגנון אחר שיאפשר המשכיות מסורת ואחדות מסוימת, והדבר נעשה על ידי מהלך גדול של כתיבת התורה שבעל פה והפיכתה לטקסט כתוב. היהדות הפכה אפוא להיות דת המעוגנת בספרים, דבר שלא רק מגביר את הפיצול כי אם גם מנציח אותו.

סוגות שונות של ספרות התורה שבעל פה נכתבו. ניתן לדבר על שתי סוגות עיקריות – הראשונה דרשנית בעיקרה, והיא מבוססת על פרשנות הנכתבת סביב מקור קדום יותר ובעל אוטוריטה משמעותית. לסוגה זו ניתן לשייך את מדרשי ההלכה הקדומים שכתבו את התורה שבעל פה כפרשנות הלכתית לפסוקי התורה; את התלמודים הכתובים סביב המשנה ומהווים ביסודו של דבר פרשנות למשנה; את פוסקי ההלכה דוגמת הרי"ף שפסקו את פסקיהם סביב התלמודים. סוגה שנייה נכתבה בדרך ה"משנה" – יצירת קודקס חדש, המסודר בסדר פנימי משלו, ומנותק מהמקורות הקדומים. כך נכתבה המשנה המסודרת לפי סדר נושאים ובמנותק מסדר הפסוקים; כך כתב הרמב"ם את ספרו היד החזקה, ולהלן נראה שהוא מפתח משמעותי לספר השולחן ערוך; כך נכתב ספר שולחן ערוך בו אנו דנים במבוא זה. סוגה זו עוררה שאלות פולמוסיות משמעותיות רבות, בעיקר בשל הבעייתיות הגדולה שספרות מעין זו יוצרת: היא מנותקת ממקורות קדומים של הדת ועומדת בפני עצמה; היא מסודרת בסדר חדש ועצמאי, ובסדר זה היא מקרינה עקרונות יסוד מחודשים של היהדות; בדרך כלל אין היא מביאה דעות שונות אלא חותכת את הדין.  נדגיש כמובן שיש סוגות נוספות של ספרי הלכה כמו ספרות השאלות והתשובות וספרות המנהגים. כאמור לעיל, ספר השולחן ערוך נכתב בדרך הקודקטיבית.

 

ב

 

הרמב"ם וספר הטורים כבסיס קדום לספר השולחן ערוך:

המהפכה הספרותית הגדולה בתחום הסוגה ההלכתית בדרך המשנה נעשתה על ידי הרמב"ם. הרמב"ם כתב את ספר היד החזקה בצורה שונה לחלוטין מכל מה שנכתב לפניו. במבוא ליד החזקה הוא מתאר את מטרת הכתיבה:

ובזמן הזה תקפו הצרות יתירות ודחקה השעה את הכל ואבדה חכמת חכמינו ובינת נבונינו נסתרה. לפיכך אותם הפירושים וההלכות והתשובות שחברו הגאונים וראו שהם דברים מבוארים נתקשו בימינו ואין מבין עניניהם כראוי אלא מעט במספר. ואין צריך לומר הגמרא עצמה הבבלית והירושלמית וספרא וספרי והתוספתא שהם צריכין דעת רחבה ונפש חכמה וזמן ארוך ואחר כך יודע מהם הדרך הנכוחה בדברים האסורים והמותרים ושאר דיני התורה היאך הוא.

ומפני זה נערתי חצני אני משה בן מיימון הספרדי ונשענתי על הצור ברוך הוא ובינותי בכל אלו הספרים וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורים בענין האסור והמותר הטמא והטהור עם שאר דיני התורה. כולם בלשון ברורה ודרך קצרה עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכל בלא קושיא ולא פירוק. לא זה אומר בכה וזה בכה. אלא דברים ברורים קרובים נכונים על פי המשפט אשר יתבאר מכל אלו החיבורים והפירושים הנמצאים מימות רבינו הקדוש ועד עכשיו. עד שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה ומצוה ובדין כל הדברים שתיקנו חכמים ונביאים.

כללו של דבר כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל אלא יהא חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבינו ועד חבור הגמרא וכמו שפירשו לנו הגאונים בכל חיבוריהם שחיברו אחר הגמרא...

עיקרי הקדמתו של הרמב"ם הם: המציאות סוערת ואין הנהגה דתית רחבה ראויה המסוגלת להתמודד עם כל היקף הספרות הרבנית הקיימת; הפיתרון נעוץ בספר חד ברור וחתוך, המיועד הן לתלמידי חכמים והן להמון העם המחפש את התשובה לשאלה מה לעשות; החיבור מאפשר להתנתק מהמקורות הקדומים, ולהציב ספר קנוני חדש.

הספר "יד החזקה" הוא מימוש מלא של מגמה זו. מדובר בספר הלכה הכתוב ללא מקורות ונימוקים, עם הכרעות חד משמעיות שהכריע מחבר הספר, ומקיף את כל התורה כולה. פרסומו וחיבורו התסיסו פולמוס שלם - הן בשל העמדות המובאות בספרו ההלכתי (דבר שהביא לשריפת ספריו), והן בשל המודל אותו בנה, שהוא זה שמעניין אותנו בהקשר להקדמה זו. הראב"ד, בעל הפלוגתא המרכזי על הרמב"ם, כתב עליו:

סבר לתקן ולא תיקן, כי הוא עזב דרך כל המחברים אשר היו לפניו, כי הם הביאו ראיה לדבריהם, וכתבו הדברים בשם אומרם, והיה לו בזה תועלת גדולה, כי פעמים רבות יעלה על לב הדיין לאסור או להתיר, וראייתו ממקום אחד, ואילו ידע כי יש גדול ממנו, הפליג שמועתו לדעה אחרת, היה חוזר בו. ועתה לא אדע למה אחזור מקבלתי ומראייתי בשביל חבורו של זה המחבר. אם החולק עלי גדול ממני, הרי טוב, ואם אני גדול ממנו, למה אבטל דעתי מפני דעתו.

ועוד, כי יש דברים שהגאונים חולקים זה על זה, וזה המחבר בירר דברי האחד וכתבם בחיבורו, ולמה אסמוך אני על ברירתו, והיא לא נראית בעיני, ולא אדע החולק עמו, אם הוא ראוי לחלוק אם לא. אין זה אלא כל קבל די רוח יתירא ביה.

הביקורת היא בעיקר על מחיר מודל ההתנתקות מהמקורות, הראב"ד מונה כמה וכמה תוצאות לוואי חמורות, ומסקנתו היא כי צורה זו של חיבור מקלקלת, אף שגמתה היא לתקן. ואכן, מאז ימי הרמב"ם לא נכתב ספר מעין זה – לא בתכניו ולא במודל שהוא בנוי – אולי ספרי הלכה רבים אימצו חלקים מסוימים מחידושו הגדול של הרמב"ם, וממודל הכתיבה אותה יצר.

 

ספר השולחן ערוך מהווה מבחינה עקרונית המשך למפעלו הגדול של הרמב"ם. אף הוא נכתב כספר הלכה המנותק מהמקורות שהביאו לפסיקת ההלכה, אף הוא סודר בסדר משלו שלא היה כמוהו קודם לכן, אף הוא נכתב כספר הלכה הפוסק הלכה במגוון נושאים הלכתיים, ואף הוא חשב לכנס את עולם ההלכה למקום אחד. לא זו בלבד, אלא שאחוז ניכר של ההלכות בשולחן ערוך מנוסחות בדיוק בניסוחו של הרמב"ם ונלקחו מתוך ספרו. המחבר (בדמותו נעסוק בהמשך) כותב בהקדמה:

...ראיתי אני בלבי כי טוב ללקוט שושני ספירי אמריו בדרך קצרה בלשון צח וכולל יפה ונעים, למען תהיה תורת ה' תמימה שגורה בפי כל איש ישראל, כי כאשר ישאלו לת"ח דבר הלכה לא יגמגם בה אלא יאמר לחכמה אחותי את, כשם שברור לו שאחותו אסורה לו, כך יהיה ברור לו כל דין שישאל עליו הלכה למעשה בהיותו שגור בפיו ספר זה הבנוי לתלפיות תל שהכל פונים בו, לחלקו לחלקים שלשים ללמוד בו בכל יום חלק, ונמצא שבכל חדש הוא חוזר תלמודו ויאמר עליו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו.

זאת ועוד, התלמידים הקטנים יהגו בו תמיד וישננו לשונו על פה ותהיה גירסא דינקותא מסודרת בפיהם מקטנותם הלכה למעשה, וגם כי יזקינו לא יסורו ממנו, והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע בהניח להם מעצבם ויגיע כפים ישעשעו נפשם בהגותם בספר זה אשר כולו מחמדים הלכה פסוקה באין אומר ואין דברים.

וקראתי שם ספר זה "שלחן ערוך", כי בו ימצא ההוגה כל מיני מטעמים ערוכים בכל ושמורים סדורים וברורים. ומובטח אני בחסד עליון כי ע"י ספר זה תמלא הארץ דעה את ה' הקטנים עם הגדולים תלמיד עם מבין חכם חרשים ונבון לחש. ובכן אפרוש כפי אל ה' יעזרני על דבר כבוד שמו להיות ממצדיקי הרבים, ויזכני החל וגמור להיות מסודר כהלכתו מתוקן ומקובל וטוב ויפה. והנני מתחיל לעשות כאשר יעדתי וה' יהיה בעזרי.

הבה ננתח את ההקדמה:

• מטרת המחבר כפולה. האחת – לשמש כספר הלכה וחזרה על הש"ס לתלמידי החכמים, שיהווה מעין חוט שידרה הלכתי ברור וחד. על ידי כך יוכלו לענות לפניות הציבור ביתר הצלחה. לא זו בלבד, אלא שהוא גם מהווה ספר שינון וחזרה.
• מטרה נוספת היא מכשיר הוראה לתלמידים הצעירים, כספר אלטרנטיבי ללימוד הגירסה היסודית ועקרונות ההלכה. הוא נועד גם לאנשים עובדים, שיכולו לקבל את התורה באופן מסודר וממוקד.
• שם הספר הוא כשל שולחן גדוש במיני מטעמים ערוכים, והוא מלמד על מגמותיו.

על אופיו של הספר ניתן ללמוד הרבה דווקא מתוך השוואה לשורשו הספרותי – היד החזקה של הרמב"ם – וציון ההבדלים העיקריים:

• הרמב"ם כתב על התורה כולה. השולחן ערוך עסק רק בהלכות הנהוגות בימיו, וגם לא בכולן.
• הרמב"ם סידר את הלכותיו לפי סדר חשיבות – בין כשמדובר בסידור הכללי, ובין כשמדובר בסידור הפנימי של ההלכות. רבי יוסף קארו, לפחות בספר אורח חיים בו אנו דנים, סידר את ההלכות לפי סדר היום היהודי.
• הרמב"ם כלל בספרו עניינים פילוסופיים רבים. השולחן ערוך עסק כמעט אך ורק בהלכה.

הבדלים אלה מלמדים על מגמות שונות. לרבי יוסף קארו היו ציפיות נמוכות בהרבה מאשר אלו של הרמב"ם, והוא ביקש בעיקר לגבש את הקהילה סביב פסיקה פרגמאטית כדי לאפשר את כינוס הקהילה סביב מוקד הלכתי אחד.

מניין שאב רבי יוסף קארו את ההשראה לכתוב כך את ספרו ?

 

לאמתו של דבר מבנה הספר לא פותח על ידו. סיכום החומר ההלכתי ללא הפסיקה באותה דרך נעשה מאות שנים לפניו על ידי רבי יעקב בן אשר (סוף המאה הי"ג תחילת המאה הי"ד). רבי יעקב כתב ספר בשם "בעל הטורים", והוא זה שמיין את ההלכות לארבעה חלקים כשכל חלק עוסק בעניין אחר, הוא זה שסידר את ההלכות בסדר שונה מזה של הרמב"ם, ולמעשה יצר את הבסיס לכתיבת ספר השולחן ערוך. ההבדל העיקרי בין שני הספרים הוא שספר הטורים מסכם את הדעות השונות ואף קושר אותן למקורות, ואילו ספר השולחן ערוך הוא ספר החותך את ההלכה.

בשעה שבא אפוא רבי יוסף קארו לכתוב ספר הלכה המתאים לימיו התלבט כיצד לכתוב אותו. עמדה בפניו האפשרות לכתוב ספר הלכה חדש, מתחילתו ועד סופו, אולם לאפשרות זו חסרונות לא מעטים, הן בהיקף העבודה הנדרש, והן בעובדה שרבי יוסף קארו עדיין אינו נחשב לאוטוריטה, ועל כן ספר ההלכה שלו עלול לא להתקבל על הבריות, ובוודאי שלא על תלמידי החכמים. על כן בחר באפשרות השנייה, והיא כתיבת פסקי ההלכות שלו סביב סבר קיים, בדרך שהיא גם פירוש לספר הקדום וגם הכרעה בין צדדים שונים. על כן, חיבורו ההלכתי הראשון לא היה ספר השולחן ערוך, כי אם פירוש לספר הטורים שכונה על ידו "בית יוסף". הוא עצמו מספר על התלבטותו בין כתיבת ספר ההלכה העיקרי שלו סביב הרמב"ם (ובסופו של דבר הוא כתב גם ספר פירוש לרמב"ם הקרוי כסף משנה) ובין כתיבת ספרו סביב ספר ה"טורים":

אני הדל באלפי יוסף במוהר"ר אפרים במוהר"ר יוסף קארו זלה"ה, קנאתי לה' צבאות ונערתי חצני לסקל המסילה והסכמתי לחבר ספר כולל כל הדינים הנוהגים בביאור שרשיהם ומוצאיהם מהגמרא עם כל חילוקי סברות הפוסקים איש לא נעדר.

ולא ראיתי לעשות ספר זה חיבור בפני עצמו כדי שלא אצטרך לכפול ולכתוב דברי מי שקדמני. ולכן הסכמתי לסמכו לא' הפוסקים. ועלה בדעתי לסמכו לספר הרמב"ם ז"ל, להיותו הפוסק היותר מפורסם בעולם, וחזרתי בי מפני שאינו מביא אלא סברא א', והייתי צריך להאריך ולכתוב סברות שאר הפוסקים וטעמם. ולכן הסכמתי לספר ארבעה טורים שחבר הרב רבינו יעקב בן הרא"ש ז"ל, כי הוא כולל רוב דעות הפוסקים".

מטרתו הראשונית אפוא הייתה לכתב ספר שהוא מעין אנציקלופדיה הלכתית – הדינים הנוהגים בביאור שורשיהם, הסברות, והוא אינו מציין בשלב זה את כתיבת השורה התחתונה. הכרעתו לכתוב סביב ספר הטורים נובעת מהעובדה שספר הטורים מסכם כמה דעות קודמות, ועל כן כל שהוא צריך לעשות הוא לבאר מעט את הרקע ולפסוק הלכה, בעוד שלו יכתוב את ספרו סביב הרמב"ם ייאלץ להביא ראשית את כל השיטות, את המקורות ואת הסברות, בשל העובדה שהרמב"ם לא עסק בכל אלה. ספרו ההלכתי הראשון אפוא הוא פירוש סביב הטור.

פירוש הבית יוסף של רבי יוסף קארו נדפס לראשונה בשנת ש"י-שי"א (1550-1). כחמש עשרה שנים לאחר מכן הודפסה המהדורה הראשונה של ספר שולחן ערוך (1565 בערך). 

 

 

ג

 

מחבר השולחן ערוך על רקע תקופתו:

רבי יוסף קארו (1488­-1575) נולד בספרד ונדד עם הוריו בעקבות גירוש ספרד. בתחילה התמקמה המשפחה בקושטא, ולאחר נישואיו השניים עלה לצפת ועיקר פעילותו נבעה משם. שאר הפרטים הביבליוגרפים רשומים בספרים רבים, ואין צורך בחזרה עליהם.   

גירוש ספרד שהתרחש בילדותו של רבי יוסף קארו (1492) מהווה את אחת מרעידות  האדמה הגדולות ביותר שהתרחשו בתולדות האומה הישראלית כולה. התמוטטות מעמדן של הקהילות, הצרות האישיות הקשות שעברו על המגורשים, הסערה שחוללו בכל קהילה אליה הגיעו, פערים כלכליים רבים, התבוללות, התמוטטות ההנהגה, קריעת המסורת המשפחתית, ובעיקר – פיצולים ופירודים. בכל מקום אליו הגיעו הוקמו קהילות שונות ומובדלות על בסיס ארצות המוצא. מספר הקהילות הנפרדות בכל נקודת יעד אליו הגיעו מגורשי ספרד היה לעיתים כמספר הגלויות מהם באו. פעמים רבות מתוארת מציאות דומה לזו של פיצול ופילוג לעשיית התורה כתורות הרבה, ולאיום הגדול ביותר על עצם המשכיותה של המסורת.

צפת של אותם ימים לא הייתה שונה מכל הקהילות האחרות. גם בצפת לא הייתה הנהגה מאוחד, סכסוכים תכופים בין "ותיקים" למהגרים חדשים, בעיות קשות עם השלטון המקומי ועוד ועוד. מתח רב שרר בין הקהילות. המאבק על המשאבים המצומצמים, על ההגמוניה הדתית ועל אורחות החיים העצים את הפילוג ואת הפיצול. מציאות זו יצרה באופן טבעי גם תהליכים מבורכים. צפת הייתה למקור סערה מתמדת, לציפיות משיחיות ועיסוק בגאולה, לתהליכי תשובה קיצוניים שנבעו מביקורת עצמית של אנשים שלא הצליחו להיות נאמנים לברית אבותיהם בזמן הגירוש ועוד ועוד. דווקא משום כך בלטה מאוד העובדה שלא ניתן לכנס ולא ניתן לרכז את ההנהגה הדתית לקהילה אחת.

צפת של אותם הימים הייתה מרכז מתפתח של היהדות בכללה, ובמיוחד בארץ ישראל. בצפת כיהן באותה תקופה אחד מגדולי ישראל יעקב בירב שביקש לחדש את הסמיכה, שהייתה מעניקה סמכות של בית הדין הגדול לנסמך הראשון ולאלה שיסמוך אחריו. הכוונה הייתה לסמוך את רבי יוסף קארו לרבנות. עובדה זו מעידה על המעמד שרכש לו רבי יוסף קארו בארץ ישראל, אם כי לא בחוץ לארץ. אולם מגמה זו לא עלתה יפה, בשל התנגדות רבני ירושלים. ההתפתחות הספרותית פנתה באותם ימים לתחומים שונים ומקוטבים – מעולם הלכתי מובהק ועד לחזיונות מיסטיים. הרב יוסף קארו עצמו חווה חוויות מיסטיות של מלאך "מגיד" שדיבר בתוך גרונו. אף על פי כן, אחת התופעות המרתקות היא הפרדת הרשויות והתחומים המבוטאת בכתביו. ספר שולחן ערוך הינו ספר הלכתי "יבש" מובהק, ללא עיסוק במיסטיקה, פסיקתו מסודרת על פי מקורות הלכתיים מובהקים. אמנם, חלקים ממשנתה המעשית של הקבלה חלחלו לשולחן הערוך, אולם ככלל זהו ספר הלכה מובהק.

מדובר אפוא בשילוב מיוחד של מציאות סבוכה מפוצלת ומפולגת, תוססת ומסעירה, המצמיחה דמויות מיוחדות. רבי יוסף קארו, שראה את המציאות המסובכת הזו, חש בדיוק כמו שחש הרמב"ם מאוד שנים לפניו שזוהי שעה חרום בה יש צורך לכנס את ההלכה למקום אחד.

כך אמנם כתב בהקדמתו לפירושו "בית יוסף" על הטור:

ויהי כי ארכו לנו הימים והורקנו מכלי אל כלי ובפיזור הלכנו וכמה צרות צרורות תכופות וצרות זו לזו באו עלינו עד כי נתקיים בנו בעונותינו ואבדה חכמת חכמיו וגומר ואזלת יד התורה ולומדיה, כי לא נעשית התורה כב' תורות אלא כתורות אין מספר לסבות רוב הספרים הנמצאים בביאור משפטיה ודיניה. וגם כי הם ע"ה כוונתם היתה להאיר מחשכנו, נמשך לנו מתוך האור הטוב שנהנינו מהם ע"ה ספק ומבוכה רבה בהיות כל אחד מחבר ספר לעצמו וכופל מה שכבר כתב וחיבר מי שקדמו או כותב הדין בהיפך מה שכתבו חבירו - - - ." (טור, אורח חיים).

אנרכיה מזיקה זו היא שהניעה אותו, לדבריו, לפתוח במהלך של כינוס ספר הלכה אחד שידריך ואת הקהילה היהודית ויפסוק את פסקי ההלכה. כל זה כדי למנוע את הפיכת התורה לתורות הרבה. הוא מעיר כי רבים סברו כך וחיברו ספרים רבים, אולם הדבר אך החריף את התופעה ולא הקל עליה. היה ברור לו כי על ספר הלכה המבקש להתמודד עם המציאות המיוחדת שבתקופתו ללכת על קצות האצבעות, לא לכפות הלכות על אחרים בניגוד למנהגיהם (דבר שלא כל כך הצליח, לפחות לדעת הרמ"א) ולא לבטל מנהגיהם של קהילות. רבי יוסף קארו עצמו כתב במקומות שונים כי "...לא קיבלנו עלינו הוראות מרן אלא בדבר שאינו מצוי בקבע. אבל בדבר שהוא מנהג קדמון... אעפ"י שנתפשטו אח"כ הוראות מרן המנהג לא זז ממקומו" (מטה יוסף, סי' ב).  משראה שפירושו לספר בית יוסף אינו ממלא אחר הציפיות שתלה בו פנה לכתוב את ספר השולחן ערוך. ספר השולחן ערוך נולד אפוא מצרוף מיוחד של אישיות דגולה ושעת כושר.

 

 

ד

 

החיבור שולחן ערוך:

כאמור לעיל, חיבור זה התבסס על ספרו של בעל הטורים. כמוהו הוא מחולק לארבעה חלקים העוסקים בארבעה תחומים מוגדרים של ההלכה הרלוונטיים לימיו של המחבר, כמוהו חלק אורח חיים מסודר לפי סדר היום, כמוהו הוא מבוסס על הפוסקים הספרדיים אך לא נמנע מלהביא פוסקים נוספים, ויש עוד הרבה נקודות מקבילות בין הספרים. בסופו של דבר, ספר השולחן ערוך הוא ספר הלכה מרכזי, המאפשר לדעת את אורחות ההתנהגות המרכזיים של אדם יהודי הנאמן להלכה.

ואלה ארבעת חלקי השולחן ערוך:   

אורח חיים: סדר היום של האדם מישראל, מימי החול הרגילים דרך השבת ועד לימי המועדים והצומות. בחלק זה 677 סימנים (=ראשי פרקים).  אנו נפרט את הנושאים הנידונים בו ואת חלוקתו הפנימית – בהמשך.

יורה דעה: הלכות כשרות: שחיטה, בשר וחלב תערובות איסור; יין נסך, עבודת כוכבים, ריבית, טהרת המשפחה, עבודה זרה, תלמוד תורה וכיבוד אב ואם, נדרים וכדו'. בחלק זה 403 סימנים.

אבן העזר: הקמת המשפחה: הלכות אירוסין ונישואין, כתובות וגירושין. בחלק זה 178 חלקים.

חושן משפט: דיני ממונות שבין אדם לחבירו. בחלק זה 427 סימנים, והוא משמש כספר חוקי הנזיקין של היהדות.

כאמור לעיל, לא כלל המחבר בספר שולחן ערוך עניינים שאינם רלוונטיים לתקופתו. בכך סטה מדרכו של הרמב"ם שפסק את פסקי הלכותיו על התורה כולה. מאידך גיסא ישנם תחומים שונים, ואפילו מרכזיים ביותר, שלא נכללו בספר על אף הרלוונטיות הגדולה שלהם לימי המחבר. אפשר לציין לדוגמה שני תחומים: תחום אחד הוא תחום הפילוסופיה, עיקרי האמונה, יסודות הדת היהודית ונושאים אחרים הקשורים למחשבה האנושית. תחום שני כל דיני הדיבור – לשון הרע, רכילות, הלבנת פנים וכדו', שכלל אינם נמצאים בספר. ניתן להוסיף לתחומים החסרים גם את כל עולם המצוות התלויות בארץ, לאמור כל עולם המצוות החקלאיות. הן מופיעות בצמצום ובריכוז בסימן אחד, שאמנם הוא ארוך יחסית אולם אין הוא מקיף אפילו אחוז אחד מההלכות הקשורות בתחום. ברבות הימים כתבו אחרים ספרים שביקשו להשלים את מה שהחסיר המחבר (רבי ישראל משקאלוו את ספר פאת השולחן על מצוות התלויות בארץ; החפץ חיים כתב ספר הלכות על דיני לשון הרע, ועוד).

 

 

ה

 

מה הייתה שיטתו של השולחן ערוך בפסיקת הלכה ?

רבי יוסף קארו פורש את משנתו העקרונית בדברי ההקדמה שלו לטור אורח חיים:

ולכן הסכמתי בדעתי כי להיות שלושת עמודי ההוראה אשר הבית בית ישראל נשען עליהם בהוראותיהם הלוא המה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל אמרתי אל ליבי שבמקום ששנים מהם מסכימים לדעת אחת לפסוק הלכה כמותם, אם לא במקצת מקומות שכל חכמי ישראל או רובם חולקים על הדעת ההוא, ולכן פשט המנהג בהיפך.

ובמקום שאחד מהשלושה העמודים הנזכרים לא גילה דעתו בדין ההוא ושני העמודים הנשארים חולקים בדבר היה הרמב"ן והרשב"א והר"ו והמרדכי וסמ"ג ז"ל לפנינו, אל מקום אשר יהיה שמה הרוח רוח אלהין קדישין ללכת נלך כי אל הדעת אשר יטו רובן כן נפסוק הלכה...

עקרונותיו ההלכתיים הם אפוא אלה:

• בסיס ההלכה הוא עמדת שלוש הפוסקים הקשורים למסורת של צפון אפריקה וספרד: הרי"ף הרמב"ם והרא"ש. ההלכה הבסיסית נקבעת על ידם.
• אם קיימת עמדה המנוגדת לעמדתם המקובלת על רוב מוחלט של חכמי ישראל ופשט המנהג כדעה האחרת – יש לפסוק כמוה.
• במקום בו לא ניתן להגיע לעמדה מוכרעת של שלושתם – יש לפסוק לאור דעות אחרות מקובלות. ברשימת המקורות (שלא צוטטה) ישנם כשלושים ספרים, שחציים נעוץ במסורת האשכנזית.

עולה אפוא כי הספר אינו חד ממדי. חוט השידרה של ההלכה מבוסס על שלושת הפוסקים הספרדיים, אולם דעות ראשונים אחרים נכנסים אף הם למסגרת הפסיקה.

 

ו

 

כיצד התקבל הספר ?

לאמתו של דבר היו סיבות רבות שניתן היה להעריך שספר זה כלל לא יתקבל והוא יצטרף אל אלפי הספרים שנכתבו אך לא הפכו להיות ספרים מרכזיים ביהדות ההלכתית. בין הסיבות ניתן למנות את העובדה כי הכתיבה המסורתית היא כתיבה כרונולוגית, העוקבת אחר השתלשלות ההלכה אשר ההלכה המאוחרת יונקת מההלכה הקדומה, ואילו ספר שולחן ערוך מנותק לחלוטין מההשתלשלות ההלכתית;  המחבר היה בן ארץ ישראל כשתודעת חלק גדול מהאומה היא שמרכז התורה נמצא באירופה; המחבר לא היה ידוע כל כך בארצות רבות, ועיקר העיקרים – פסיקתו היא פסיקה הממשיכה את מסורת ארצות גלות ספרד, ואילו באשכנז הייתה הלכה אחרת ופסיקה אחרת. מעבר לכך, בשל התקופה וגירוש הקהילות נכתבו לא מעט ספרי הלכה נוספים באותה תקופה, שלא זכו לאותו מעמד של השולחן ערוך. דוגמה לספר זה הוא ספרו של "בעל הלבושים". בשנת 1578 הופיע ספרו של רבי מרדכי יפה, שמבחינת הסוגה נמצא בין הבית יוסף ובין השולחן ערוך. זהו ספר שרבים סוברים שהוא מתמצת את ההלכה טוב יותר מאשר רבי יוסף קארו. הספר נכתבו בלי שהמחבר ידע על קיומו של השולחן ערוך, והוא מבטא הרבה יותר את עמדת חכמי אשכנז. אף על פי כן, הוא לא זכה למעמד של השולחן ערוך, על אף שההתחשבות בפסקיו רבה מאוד.

סיבות נוספות להשערה כי ספר זה לא יתקבל נבעו מאופיו של הספר עצמו. היו שכתבו כי ספר מעין זה מיועד לקטנים ולעמי ארצות ולא לתלמידי חכמים ופוסקי הלכה. היו שהתנגדו התנגדות עיקשת לעצם הניסיון לכנס את ההלכה ולנעול את התפתחותה על ידי חיבור ספר המחייב באופן חד משמעי את כולם; המהר"ל מפראג התנגד לכך מסיבה מקורית עמוקה. הוא כתב שפסיקת הלכה מתוך השולחן ערוך דומה להליכתו של אדם עוור בדרך, לאמור: אדם זה פועל כרובוט, כאשר ההלכה אומרת לו מה לעשות, אולם תודעתו מנותקת מהמעשה ההלכתי, שכן אין הוא יודע את מקורות ההלכה ואת סיבותיה. על פי המהר"ל מפראג עדיפה פסיקה מתוך התלמוד ומתוך הסערה האינטלקטואלית, אף שהיא עלולה להיות לא מדויקת, בשל העובדה שמדובר בפסיקה מודעת ובעלת משמעות:

...והראשונים כמו הרמב"ם זכרונו לברכה והטור זכרונו לברכה, אף על גב שגם הם חברו הפסקים בלא בירור לא היה דעתם רק להורות סוף ההלכה ואשר הוא עולה מתוך התלמוד. אבל לפסוק האדם מתוכה מבלי שידע מאיזה מקום יוצא הדין רק הלכתא בלא טעמא לא עלה על דעתם ועל מחשבותם, שהרי אמרו כאן הפוסק מתוך המשנה נחשב אמגושי כמו שהתבאר ושאר גנות שהוא נחשב כמו כותי.

ואלו ידעו המחברים כי החבורים ההם יהיו גורמין שיהיו עוזבין את התלמוד לגמרי ויהיו פוסקין מתוך החבורים לא היו מחברים אותם. כי יותר ראוי ויותר נכון שיהיה פוסק מתוך התלמוד, ואף כי יש לחוש שלא ילך בדרך האמת ולא יפסוק הדין לאמיתו שתהיה ההוראה לפי האמת, מכל מקום אין לחכם רק מה שהשכל שלו נותן ומבין מתוך התלמוד, וכאשר תבונתו וחכמתו תטעה אותו עם כל זה הוא אהוב אל השם יתברך כאשר הוא מורה כפי מה שמתחייב מן שכלו ואין לדיין רק מה שעיניו רואות, והוא יותר טוב ממי שפוסק מתוך חבור אחד ולא ידע טעם הדבר כלל שהולך כמו עור בדרך...(נתיב התורה טו).

אף על פי כן התקבל הספר כספר יסוד, אולי המשמעותי ביותר בפסיקה ההלכה. הסיבות לכך הן כנראה שתיים: הראשונה היא שהיה צורך של ממש, אחרי גירוש ספרד ובשעת בניין קהילות מחודשות, בספרות הלכה המגבשת מחדש את העם היהודי. כאמור לעיל, תקופת חיבור הספר הייתה תקופה של משבר, שנבע בעיקר בשל העובדה שאין ספר הלכה אחד המכנס את כולם לתרבות חיים אחת. ספר הלכה אחד אין פירושו מונוליתיות, ותעיד על כך העובדה כי הוא התקבל כספר ההלכה המרכזית יחד עם הרמ"א שהוא בעל הפלוגתא שלו. ספר הלכה אחד משמעו כינוס וריכוז, פסיקה במידת האפשר, סידור וסיווג, נגישות לכל אחד – ואת זה מספק ספר השולחן ערוך בצורה מלאה.

הסיבה השניה היא פרדוכסלית: דווקא המחלוקת עליו היא שקיבעה אותו בתור מקור יסודי. כדי להבין זאת הבה נדון בחולק העיקרי על ספר השולחן ערוך – הרמ"א.

 

 

ז

 

השגות הרמ"א:

לא זה השולחן אשר ערך לפני ה' ולא נתנו עדיין לבני אדם אשר במדינות אלו, אשר רובו מנהגיו במדינות אלו לא נהיגינן כוותיה ...כי כבר אמרו ז"ל אין למדין מן הכללות, כ"ש מן הכלל שכלל הגאון הזה לעצמו לפסוק אחרי הרי"ף והרמב"ם במקום שרוב האחרונים חולקים עליהם.

ועי"ז נתפשטו בספריו הרבה דברים שאינן אליבא דהלכתא לפי דברי החכמים שמימיהם אנו שותים שהם הפוסקים המפורסמים בבני אשכנז וצרפת... אשר אנו מבני בניהם.

ואני ראיתי כי דבריו בשו"ע כנתנו מפי משה מפי הגבורה ויבאו התלמידים הבאים אחריו וישתו דבריו בלא מחלוקת... ע"כ ראיתי לכתוב דעת האחרונים עם המקומות שלא היו נראין לי דבריו כדי לעורר התלמידים.

מילים אלו לקוחות מתוך הקדמת הרמ"א להשגותיו על השולחן ערוך, ובהן הוא הגדיר את מטרת חיבורו. למעשה ניתן ללמוד על מטרת החיבור מתוך שמו של החיבור – מפת השולחן – שבאה לפרוש מפה על השולחן.

הרמ"א – רבי משה איסרליש – חי בשנים 1525­­- 1572 בפולין. פולין של אותם שנים הייתה מקום של התפתחות עצומה במישור הדתי והרוחני. גירוש ספרד, הגירה של חלק מחכמי אשכנז מזרחה לפולין ותהליכים נוספים הביאו ליסוד ישיבות רבות, ולפעילות תורנית מרובת גוונים. פעילות זו כללה פיתוח מתודות לימוד חדשות של התלמוד שחלקן היה נתון במחלוקת (פלפול), התייחסות עקבית ושיטתית ראשונה במינה לצדדים האגדתיים שבתלמוד הבבלי, וספרות הלכה המביאה לידי ביטוי את מנהגי אשכנז.

העובדה כי רבי יוסף קארו העדיף בצורה חד משמעית את הפסיקה הספרדית והתעלם מרוב היצירה של חכמי אשכנז הביאה להירתמות הרמ"א למשימת כתיבת ספר הלכה המבטא את תורת חכמי אשכנז. הרמ"א צעד למעשה בעקבות רבי יוסף קארו, ואף הוא כתב ראשית ספר ביאור ל"טורים" בשם "דרכי משה". הוא הגדיר את מטרת הספר בהקדמה מפורטת, וביאר את הרקע לכתיבה כביקורת חריפה על דרכו של רבי יוסף קארו. במקומות שונים תקף הרמ"א את רבי יוסף קארו באופן ישיר, וזאת על ידי ביסוס פסקיו על מקורות נוספים על אלה שנקט בהם רבי יוסף קארו. מעבר לכך, עמדת הרמ"א הייתה כי לייחס מעמד חשוב לכל ההתפתחות הגדולה שהייתה בתורת אשכנז אף שהיא חולקת לעתים על פוסקים קדומים. כל זה בניגוד לרבי יוסף קארו, שייחס חשיבות עליונה דווקא לפסיקה הקדומה, לפיכך ביקר הרמ"T את עמדת רבי יוסף קארו:

"כי ידוע שהרב המחבר בית יוסף בטבעו אל הגדולים נכסף, ופסק הלכה בכל מקום ע"פ שנים ושלושה עדים המה הגאונים הנחמדים הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש... ואף כי הם קמאי ולא בתראי, ולא חש לדברי שצווחו בו קמאי דקמאי... לפסוק הלכה בכל מקום כבתראי וכו'". (הקדמת "דרכי משה" או"ח)

הקו המאפיין המובהק של חכמי אשכנז כלל בתוכו גם התייחסות הלכתית רבת משקל למנהגים. ספרי המנהגים היוו מקור עיקרי לפסיקת ההלכה באשכנז, גם אם הם אינם תואמים את מקורות ההלכה התלמודיים.

בשל היות ספר "דרכי משה" ספר פירוש לספר הטורים לא הייתה לו השפעה רבת משמעות. תמונת מציאות זו הייתה ברורה לרמ"א ובשל כך הוא המשיך בצעדיו בעקבות רבי יוסף קארו, והתמודד באופן ישיר עם ספר השולחן ערוך. כאמור, הוא כתב את ספר "מפת השולחן", המביאה לידי ביטוי את תורת חכמי אשכנז. בהקדמה לספר זה הוא מנמק חששו מפני ספר שולחן ערוך ללא תגובה ראויה:

כנתנו מפי משה מפי הגבורה ויבאו התלמידים הבאים אחריו וישתו דבריו בלא מחלוקת - - - ע"כ ראיתי לכתוב דעת האחרונים... כדי לעורר התלמידים.

כאמור לעיל, באופן פארדוכסלי, הרמ"א תרם את התרומה הנכבדה ביותר למעמדו של ספר השולחן ערוך בתור ספר הפסיקה היסודי של תורת ישראל. הסיבות לכך הן מגוונות. הרמ"א כתב את ספרו בסגנון של "הגהות", לאמור: אין מדובר בכתיבה של ספר הלכתי מלא, אלא בהערות על טקסט היסוד של השולחן ערוך. לפיכך, המבקש ללמוד את עמדת הרמ"א חייב אפוא ללמוד קודם את השולחן ערוך. הדבר מביא לחובת הפצת ספר השולחן ערוך עצמו. תוצאת לוואי של צורת כתיבה זו היא העובדה שלמעשה בכל מקום בו אין הרמ"א מעיר את הערותיו מתקבלת עמדת השולחן ערוך ואף מתאשררת מעצם העובדה שהרמ"א לא חלק עליה. לא זו בלבד, אלא שבשל אהבת התורה והעיסוק הענייני בתחומים השונים צירף הרמ"א מקורות לדברי השולחן ערוך, יישב סתירות וביאר מקומות שאינם ברורים. בהגהותיו מופיע הרמ"א לא רק כבר פלוגתיה של המחבר אלא מסביר ומפרש את דברי השו"ע; הוא מוסיף לעיתים מקורות, מבאר ביטויים קשים או מבליט את החידוש ההלכתי. הוא מעיר על כפילויות ועל סתירות וכדו'. כל זה תרם את תרומתו העיקרית למעמד השולין ערוך

למעשה נוהג כיום כל לומד שולחן ערוך ללמוד הן את השולחן ערוך והן את "מפת השולחן" כאחד. מאז הפרסום הראשון של השגות הרמ"א מודפסות מהדורות השולחן ערוך עם השגות אלה כחלק אינטגרלי מהספר. בהוצאות המסורתיות של כרכי השולחן ערוך מודפסים דברי הרמ"א אותיות גופן אחר, בדרך כלל בגופן הקרוי כתב רש"י. לא כל ההגהות האלה הם מדברי הרמ"א, שכן במשך השונים נוספו הגהות נוספות. את דברי הרמ"א ניתן לאתר בדרך כלל בכך שציטוט דבריו פותח במילה "הגה", אולם גם חלק מההוספות הנוספות שאינן מצוינות המילה "הגה" הן מדברי הרמ"א.

האם ההלכה נעשתה מחמירה יותר או מקילה יותר בעקבות דברי הרמ"א ? לא ניתן לענות על שאלה זו, שכן בתחומים מסוימים מחמיר הרמ"א מאוד מנהגי חכמי אשכנז (לדוגמה בענייני טהרת המשפחה), ובתחומים אחרים הוא מקל (לדוגמה באחת הסוגיות הנתונות במחלוקת עמוקה בין חכמי אשכנז וספרד – סוגיית הסירכא בריאה). הרמ"א גם נוטה להקל בהתנגשות שבין ההלכה לבין הפסד מרובה כאשר אין מדובר בשלילת הלכה מובהקת, וכך הוא כתב במבוא לספרו:

כי לפעמים כתבתי להקל בהפסד מרובה, או לעני בדבר חשוב או לכבוד שבת והוא מטעם כי באותן המקומות היה נראה לי כי היתר גמור הוא אליבא דהלכתא רק שהאחרונים ז"ל החמירו בדבר. ולכן כתבתי שבמקום דחק וצורך יש להעמיד את הדבר על דינו, וכן מצינו בקמאי ובתראי דעבדי הכי". (תורת החטאת - הקמדה)

צריך לציין גם בקהילות ספרד נפלה מחלוקת גדולה על ספר השולחן ערוך. נכתבו ספרים נוספים כמו ה"בן איש חי" המקובלים על ידי חלק מפוסקי ההלכה, ועד היום ישנה מחלוקת בין פוסקי ההלכה בדרכם של פוסקי ספרד בדבר היחס בין הספרים השונים.

 

 

ח

 

פרשני השולחן ערוך:

ספר יסוד מתאפיין בכך שהטקסט הבסיסי שלו אינו נותר לבדו. בשל חשיבותו מקיפים אותו פירושים שונים, העוסקים בהיבטים שונים של הפרשנות: חלקם חותרים לברר את מקורות הספר; חלקם נכתבו כדי לבאר את דבריו; חלקם נכתבו כדי לחלוק עליו ולהביא שיטות אחרות; חלקם נכתבו כדי ליישב סתירות פנימיות הקיימות בספר; חלקם נכתבו כדי לסייע בנגישות אליו; חלקם נכתבו כדי להפנות למקורות אחרים שדנו בספר זה, ועוד ועוד. מובן מאליו כי כל פירוש שנכתב סביב הספר, ואין זה משנה מה מגמתו, מעצים את תהליך הקנוניזציה של ספר היסוד, שכן הוא נתפס כחשוב דיו כדי להפוך לטקסט בסיסי, ופעמים שהוא מחליף בשל כך טקסט בסיסי קדום. ספר שולחן ערוך זכה לכל הסוגות הקיימות של הפרשנות, ואף למעלה מכך – עם השנים נכתבו ונדפסו פירושים המכנסים את הפירושים השונים שניתנו לשולחן ערוך, ואף הם הודפסו בחלק מהמהדורות (כזה הוא לדוגמה ספר "משנה ברורה" בו נדון בהמשך). ספרי פירוש מסוימם הפכו להיות טקסט קנוני בפני עצמו – כזה הוא לדוגמה ספר "קצות החושן" שנכתב בתחילה כפירוש לשולחן ערוך חושן משפט, והפך ברבות הימים בישיבות הליטאיות לטקסט מכונן של הישיבה הליטאית. 

 

 

ט

מהדורות הספר:

כאמור לעיל, המהדורה הראשונה של הספר הודפסה בשנת 1565 בערך. אולם הספרים חוברו הרבה קודם לכן. בסוף חלק אורח חיים בו אנו עוסקים נכתב "...תם ונשלם ביום ב' ב' לאלול שנת א-להים חשב"ה [שט"ו] (1555) לטובה בכפר ביריא שבגליל העליון תוב"ב". בסוף חלק יורה דעה נכתב "תם ונשלם בליל ד' שנים לירח תמוז שנת השי"ו בצפ"ת תוב"ב" (1556); שם גם מופיעים תיאורים יותר מפורטים על הדפסת המהדורה הראשונה, מימונה, וחלוקת הסעיפים שבה. בסוף חלק אבן העזר נכתב "והיתה השלמת הספר הנכבד הזה ביום ג' י"ט לשבט שנת תשי"ז (1557), ובסוף חלק חושן משפט נכתבו דברי סיכום ארוכים, ובסופם " תם ונשלם תלב"ע (=תהילה לאל בורא עולם)בנל"ך (=ברוך נותן ליעף כח) ואע"י (=ולאין אונים עצמה ירבה),  יחלצית"ו (=ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר).

כמה שנים לאחר מכן (1667) הודפסה מהדורה חדשה ללא המפתח וללא ציון העובדה שמהדורה ראשונה של הספר הודפסה כבר. באותה שנה הודפס השולחן ערוך במהדורה אחרת בוונציאה. בשנת 1668 הודפסה מהדורה אחרת בסלוניקי. נדגיש כמובן את העובדה שכל המהדורות האלה, וכן מהדורות נוספות הודפסו ללא השגות הרמ"א.

הפעם הראשונה בה אנו מוצאים את ספר השולחן ערוך עם הגהות הרמ"א כפי שאנו מכירים היום היא בשנת ש"ל (1570). כך כותב המדפיס בשער המהדורה:

...עם חידושי דינים הרבה מאד מדקדוקי סופרים הראשונים ואחרונים שהשמיט הגאון קארו ז"ל והמציאם הגאון מהר"ר משה איסלרלס עם מורה צדק מנהג ק"ק פולין רייסן ליטא פיהם מערהרן ואשכנז ברורים כיום שלישי, מה שהוסיף הגאון מהר"ר משה מדעתו.

כל המהדורות שהודפסו מאז הודפסו עם השגות הרמ"א. מאז הודפסו מהדורות רבות, רובן מהדורות צילום של מהדורות קודמות. בשנים האחרונות מודפסות מהדורה חדשה שנעשה בה עימוד חדש לחלוטין.

 

 

 

י

 

ספר שולחן ערוך אורח חיים:

נציג עתה את הספר, תוכנו, ואת הפירושים סביבו. נתמקד בעיקר הצדדים הספרותיים, ואת ההשלמות הביוגרפיות והביבליוגרפיות ניתן לעשות בספרי מבוא שונים שנכתבו על השולחן ערוך:

 

נושאי ספר שולחן אורח חיים:

כאמור לעיל, חלק אורח חיים עוסק בעיקר בסדר היום של האדם מישראל, בשלושה מעגלים:

המעגל הראשון הוא מעגל היממה. הוא פותח בהלכות השכמת האדם בבקר ומסיים בקריאת שמע על המיטה. בדרך הוא עובר על דיני התפילה ומרכיביהם השונים, דיני הסעודה ומרכיביה השונים ועניינים אחרים הנוגעים לאורח החיים היום יומי. מעגל זה מדריך את האדם בעיקר במצוות הקשורות בתפילות וברכות, וכולל בתוכו גם עניינים אחרים בסדר היום הקבוע של ימות החול.

המעגל השני בו הוא עוסק הוא המעגל השבועי, ובעיקר דיני יום השבת. דיני יום השבת הם ארוכים ומסועפים, ואלה מחולקים לשלושה תחומים: סדר היום של השבת, מההכנות לשבת ועד להבדלה ויציאת השבת. גם ביום השבת יש סדר ריטואלי קבוע – הכנות לשבת, קידוש, סעודת שבת, תפילות שבת, קריאה בתורה וכדו', ועל כן מפרט ספר שולחן ערוך את ההלכות הנוגעות למחזוריות הקבועה ביום בשבת; התחום השני הוא הדברים האסורים והמותרים בשבת. התורה אוסרת לעשות בשבת כל מלאכה, ועל כן יש צורך להגדיר מלאכה מהי, ולפרט את האסור ואת המותר לעשות בשבת. לאיסורי התורה הוסיפו חכמים דינים נוספים האסורים בשבת כסייג וכגדר למניעת חילול שבת, וספר אורח חיים מפרט גם אותם בחלק השני של החכות שבת; החלק השלישי הוא דיני עירובין ותחומין. ביום השבת ישנן הלכות הקובעות מה מותר לאדם לטלטל ברשות הרבים, כיצד יוצרים "עירוב" המתיר טלטול בשבת, ולאיזה מרחק מותר לאדם ללכת ביום השבת. לחלק זה ניתן להוסיף את דיני יום טוב – החגים – שדיניהם שונים מעט מדיני שבת.

המעגל השלישי הוא מעגל השנה. מעגל השני היהודי מתחיל בחודש הראשון – חודש ניסן, והולך וסובב סביב חודשי השנה: פסח, ספירת העומר שבים פסח לשבועות שבחודש סיון וחג השבועות עצמו, ימי האבלות על חורבן הבית בחודשים תמוז ואב, ההכנות לראש השנה בחודש אלול, חגי החודש השביעי המקודש – ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות, חנוכה בחודש כסלו ופורים בחודש אדר. לחגים אלה מערכת מסועפת של הלכות והחלק השלישי של שולחן ערוך אורח חיים עוסק בהם ומפרט את ההתנהגות היהודית בימים מיוחדים אלה.

לא פלא אפוא שחלק "אורח חיים" של מכלול היצירה הנקראת "שולחן ערוך" הוא החלק הפותח את הספר כולו. הוא מעצב את החיים היומיומיים הרגילים, ואת המעגל הריטואלי הקבוע והמכוון לכולם. אחד ממאפייני סדר יום זה הוא העובדה שהוא פונה לכולם, ואין הוא נתון להבדלי מעמדות או להבחנות אחרות. המשפחה היהודית כולה מתנהלת לאור סדר יום זה, ולמעשה השפעתו גדולה יותר מאשר כל העניינים האחרים הקשורים בעולמה של היהדות.

 

המדורה שלפנינו:

במהדורה זו אנו מביאים את חלק אורח חיים מתוך ספר שולחן ערוך. מדורה זו מיוחדת בכך שהיא מביאה את דברי השולחן ערוך והרמ"א בלבד, בלוא שלל הפירושים והפסיקות שהתפתחו לאחר חתימת ספר שולחן ערוך. הציבור המעיין בספר יוכל ללמוד על סדר היום היהודי העקרוני, כאשר בדרך כלל נוהגים אלה שמקורם בצפון אפריקה ובארצות המזרח כמנהג השולחן ערוך, ואילו יוצאי אירופה נוהגים לאור הערות הרמ"א המודפסות כמקובל בגופן אחר. נדגיש שוב כי לאחר חתימת השולחן ערוך התפתחה מערכת ענפה של פרשנות לדבריו, ועל כן בתחומים רבים אנו מנהגי הקהילות היום שונים במעט מדברי השולחן ערוך. המעיין בספר זה מקבל אפוא את הבסיס העקרוני לסדר היום היהודי כפי שגובש במאה הט"ז וממשיך עד היום להיות חוט השדרה באורח החיים של נאמני ההלכה.