פרסום התחקיר על יהודה משי זהב

תשובה

שלום וברכה

סוגיה זו היא מהסבוכות ביותר והחשובות ביותר הקיימות היום. היא נוגעת ביסודות העמוקים ביותר הן של הקיום והן של התורה.

כתבנו עליה פעמים רבות מאוד. אפשר לקרוא לדוגמה את המאמר על מדיניות הפרסום של ידיעות מביכות: http://bit.ly/2kk1DN5, ובצורה קצרה יותר את: עיתונות כהלכה.

לכן אכתוב בקיצור את ראשי הפרקים: באותו פסוק עצמו, בו נאסר ללכת רכיל בעמנו, וממנו אנו למדים על איסורי עבירות לשון רבות, נאמר גם "לא תעמוד על דם רעך", כלומר: על החובה הקיימת לעתים לא לשתוק, לא להניח לעוול להיעשות, ולא לעמוד על דמם של הנפגעים העתידיים האפשריים.

החובה המוטלת עלינו היא לנווט בין שני המוקדים האלה.

השאלה היא לא רק "האם", אלא גם דיון אחראי ורגיש בשאלה "כיצד":

התקשורת חייבת לפרסם תחקירים על מעשי עוולה, כדי לגרום לפעילות נגדם;

התקשורת חייבת להגן על נפגעים ונפגעות עתידיים, כי מערכות המשפט לא עושות כך לעתים, לא בהכרח במזיד, אלא מסיבות שונות ומורכבות;

אם נמתין לפסק דין חלוט – אפשר שהוא בכלל לא יהיה (כי לא יוגשו כתבי תביעה, מסיבות שונות), ואפשר שעד שהוא יהיה ייפגעו עוד רבים. לא זו בלבד, אלא שגם לנפגעים יש קול, והוא זה שצריך להישמע

ברם, היא חייבת לעשות זאת רק כשיש לה רמת של "קלא דלא פסיק", ולא רק חשדות והאשמות; היא חייבת לא לטשטש בין עובדות ופרשנות; היא חייבת לא לעשות מניפולציות על הנושא; היא חייבת לאפשר תגובה; היא חייבת לאפשר מערכת שלמה של תיקון אם יתברר שמה שפרסמה אינו נכון וכדו'.

ועל ידי כך תיבנה עיתונות כהלכה.

כל טוב ויישר כוח