מחנה ה'ביחד' - חלוקה מחודשת של עם ישראל

בשנים האחרונות במדינת ישראל, בכל וויכוח פוליטי, ובכל סוגיה ערכית התפצלו באופן קבוע שני צדדים ברורים ומוגדרים:
הימין – הלאומי – האמוני – המסורתי (בדרך כלל גם הביביסטי).
השמאל – הפרוגרסיבי – הפוסט מודרני (ובדרך כלל גם האנטי ביביסטי).
המרכז, או מי שהתיימר להיות כזה, נבלע בקרב גלדיאטורים של שני הניצים שלא חדלו להשמיע את קולם ולהכות זה בזה.
אמור לי לאיזה מחנה אתה שייך ואומר לך מה תהיה דעתך בכל סוגיה עלי אדמות: הרפורמה המשפטית; דת ומדינה; לאומיות מול אוניברסליות; ביטחון מול מוסר; להט"ביות; שבת; קפיטליזם וסוציאליזם, סוגיית החטופים ועוד. כל העמדות ברורות וכל אחד יתמקם מיד במקום המצופה ממנו בכל סוגיה.
יותר מאשר תופעה זו מייצרת שעמום אידיאולוגי, ודוגמתיות ערכית, היא בעיקר מייצרת קיטוב ותחושה של שני עמים. אנחנו לא מסכימים על כלום! אין בינינו משותף! והעם קרוע וחצוי בקרע בלתי ניתן לאיחוי.
הממשלה הנוכחית – ימין מלא על מלא, שהיא פנטזיה חלומית של חלק מן העם וסיוט מוטרף של חלקו האחר, היא תוצאת הקיטוב המדובר.
אני מבקש להציע בעקבות המלחמה, פרדיגמה שונה. חלוקה אחרת של עמנו. חלוקה שאולי גם בסוף תלבש לבוש פוליטי מפלגתי, אך קודם כל חברתי.
בצד האחד – המחנה המדבר, המתפשר, המבקש להגיע להסכמה, להבנה. ובצד השני – אם יש כזה, אם יהיה כזה – המחנה בעל הסטיגמות הברורות על כל צד, המקלל, המשמיץ, הנלחם, החושב שכל האמת נמצאת בחלקו, המוכן לכפות את דעתו על הצד השני כמעט בכל מחיר.
אתאר את המכנה המשותף של המחנה הראשון:
המילה המנחה אותו איננה 'אחדות', מילה שיש בה משהו שעלול לטשטש מחלוקות, וויכוחים ואפילו אידיאולוגיות קוטביות. אלא 'ביחד' – שמשמעותה: פותרים את הבעיות ביחד. לא בימין מלא על מלא, ולא בממשלת שינוי המדירה את כל מי שמסמן את המחנה השני.
ואיך פותרים בעיות ביחד?
1. לא משמיצים; לא מאשימים; לא חושדים שהשני מדבר מאינטרסים ולא מאמונה בצדקת הדרך ורצון להיטיב למדינה; לא מדירים מישהו ואומרים – אתו אני לא מוכן לדבר.
2. שוכחים וסולחים – מבקשים להתחיל מחדש. לא אומרים: 'אבל הם עשו לי ככה' או, 'עד שהם לא יתנצלו על מה שעשו אני לא מוכן לדבר איתם'. פשוט מוכנים להתחיל מההתחלה – כמו יוסף ואחיו. יוסף לא ביקש לעשות עם אחיו חשבון על כל מה שעשו לו. הוא הבין ששיקום המשפחה מהקרע הבלתי נתפס עובר דרך הנכונות לסלוח, להאמין שמה שקרה היה צריך לקרות ולהסתכל קדימה.
3. נכונות לוותר - מבינים שבשביל לחיות ביחד, יהיו ערכים מסוימים שאצטרך לוותר עליהם, לעתים אפילו הרבה. כמו בכל מערכת יחסים, כפי שכולנו עושים בחיינו הפרטיים – בשביל לחיות עם מישהו בשותפות עסקית, בזוגיות.
4. מחפשים את המשותף ומנסים ליצור מצע משותף שעל גביו נחלוק על כל השאר. במה כולנו מאמינים. להתחיל מהנמוך ביותר, הקיום הגורלי, ולהמשיך לעלות: יהדות? הומניזם? חירות? מוסר? נכון – יהיו הבדלים בכל אלו, אבל בשביל להתחיל – בואו ניצור מצע רעיוני משותף, בסיסי. נדגיש אותו, נעצים אותו, נכרות ברית עליו ומשם נמשיך למחלוקות.
5. מבינים הבנה עקרונית ועמוקה שברור שיש לי מה ללמוד מהאחר. מכל אחר. ברור לי שמשהו חסר בי ואיני שלם – 'כולנו רקמה אנושית אחת חיה' לא רק בגורלנו אלא גם בערכינו. אני בא לשמוע, ללמוד, להקשיב. וגם להשמיע.

ועכשיו, אפשר להתחיל להתווכח: לדייק, להבין את ההבדלים בגישות, לנסות להגיע להסכמות.
לכל החוששים מטשטוש – נמשיך להתווכח. זה בגנים שלנו. אנחנו יהודים, ובייחוד בתקופה זו של בירור הנדרש לערכים היסודיים שלנו – למגילת העצמאות שלנו, לשאלת ה'למה אנחנו כאן'. אך הדרך היחידה לקיים את הבירור הזה, בלי ליפול שוב לתהומות השנאה, ובעיקר בשביל להצליח לבנות משהו יפה ושלם – היא דרך מחנה ה'ביחד'.
אני מעריך בזהירות, שהיום, לאחר השבר שהחל לפני ה-7 באוקטובר ושיאו בשמחת תורה, רבים מבני עמנו, אולי בסדר גודל של 70-80 אחוז, בשלים ומוכנים להצטרף למחנה ה'ביחד' – קולם חייב להישמע.
ואלו שימשיכו להשתייך למחנה השני – הצועק, המאשים, המבדל – בכנסת, ברשתות, בתקשורת, בהפגנות - לא ניתן לקולם להשתלט על השיח. נזכור ונזכיר לעצמנו ולהם – שהם המיעוט.
נדגיש בפניהם: הבעיה איננה שאתם 'קיצוניים' – גם קיצוניים יכולים להצטרף למחנה ה'ביחד', אם הם מקבלים את כללי המשחק המוצעים. הבעיה שאתם מחריבים את האפשרות לשיח, לדיאלוג, להסכמה, לפשרה, לביחד.
בעיקר, נזמין אותם פעם אחר פעם, באהבה ולא בשנאה, לא בהדרה – להצטרף למחנה הגדול, מחנה ה'ביחד'. להשמיע את קולם, את כאבם, במרחב החדש שיווצר, וששם השפעתם יכולה להיות גדולה לאין ערוך מהדרך הישנה.
אם נצליח לעשות זאת, הרי שזו תהיה הברכה העיקרית מהמלחמה הנוראה. נזכור שהניצחון על אויבינו הוא חשוב מאד אך הוא רק השלב הראשון – הניצחון האמתי הוא השלום הפנימי שישכון בתוכנו: ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום.