היחס לאינטרנט

רבים מגדולי ישראל השפיעו עלי באופן אישי דרך קריאת דבריהם והביוגרפיות שלהם. השפעה גדולה קבלתי מדרכו של ר' שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, שהקפיד ללמוד היטב כל נושא שהוא בא לפסוק בו קודם שאמר את דברו. אמנם, מובן מאליו שלא הכניס עצמו לקובה של זונות כדי שיוכל לפסוק בענייני החשוד על העריות וכדו', ואין להקיש מעיסוקו האינטנסיבי בלימוד המציאות הרפואית או בחקירותיו בענייני חשמל על כניסה למקומות האסורים כדי לפסוק בהם. ברם, עצם העיקרון כי יש לדעת את המציאות, ובעיקר זו הרוחנית, קודם שאנו מתייחסים אליה חייב להיות אבן יסד בפסיקתו של הרב. הרמב"ם העיד על עצמו כי קודם פסק בעניני אמונות ודעות הקדים ללמוד את כל עניני העבודה הזרה שפורסמו בשפה הערבית, שאם לא כן לא היה יכול להתייחס אליהן.

האינטרנט אינו עוד תנועת שוליים, ואינו מצוי רק בשוליים צרים המאפשים התעלמות. מדובר באמצעי ההולך וכובש לו מקום בכל בית, והשימוש בו נעשה נגיש לכל נפש. למעלה מזאת, אלה החשופים יותר למגע עימו שייכים דווקא לשכבות הגבוהות של חברת הילדים והמבוגרים, הקובעת והמעצבת את דרכי התנהלותה של החברה. אף הרב בישראל חייב שיהיה לו מענה המסוגל להתמודד עם שכבות אלה. זהו חלק עיקרי בתפקידו של הרב שהוא יכול להורות ולהוביל את הרבדים האלה של החברה, ואין הוא יכול להתעלם.

 

 

נקודת המוצא של דיוננו הוא כי לו היה הדבר אפשרי אפשר שהיינו מעדיפים באופן מוחלט את אי הכנסת האינטרנט לעולמנו החינוכי כלל ועיקר. עיון אמיץ במאזן הזכות והחסר של האינטרנט מטה את הכף בצורה מוחלטת לכיוון השלילה. קשה מאוד למצוא דבר מה חיובי בשימוש המקובל של ידלינו ברשת. רוב עיסוקם אפילו הכשר עוסק בהורדת שירים (באופן שאינו חלק מבחינה הלכתית) מאתרי המוזיקה; מהשתתפות בצ'אטים בהם בדרך כלל מלהגים על עניינים מיותרים ובעייתיים, בשל שבירת מחסום הבושה; בהורדת משחקים ובבזבוזהזמן עליהם וכדו'. השימוש במאגרי המידע מתמקד בעיקר במציאת עבודות קלות להשגה המאפשרות קיצורי דרך חינוכיים, וכניסה לאתרי תוכן היא נדירה יחסית.

לעומת זאת, בכך החובה היינו יכולים למלא את המאמר כולו. האינטרנט הוא שדה מוקשים מעצם מהותו. עוד קודם לבחינת האתרים החמורים יש להתייחס לעובדות הנוגעות למדייה: מדובר במדייה השואבת את המאב היקר לנו מכל – הזמן; מדיה בה נפרצו כל מחסומי הבושה ומנגנוני ההגנה הבסיסייים; מדיה בה השטחיות היא אם כל חטאת, וכידוע אתר אותו לא ניתן להקיף בשמונה שניות לא יזכה למספר ביקורים גדול; עולם בו אין חוקים ואין כללים, אין ביקורת ואין היררכיה – כולם שווים בו, והדבר גם משווה בין חוטא ונואף לבין משכיל ומלומד; עולם בו יכול כל אחד לומר כל אשר ברצונו ללא התייחסות של ממש לערך דבריו או להקשרם. כל זה נוגע למדיה עוד קודם לכניסה לתכנים.

בחינה של התכנים מעצימה את שחרירות התמונה. המעיין בפורטלים השונים המציינים כמה כניסות היו לאתרים דרך הפורטל יראה בתופעה המדהימה של כמות התעבורה ברשת הנוגעת לאתרי מין ואלימות. מדובר בסדרי גודל שלא ייאמנו המעוררים חלחלה, ושמים ללעג את הניסיונות לחסום חדירת תכנים אלה בדרכים המסורתיות. כל אלה היו צריכים להביא אותנו שלא להעלות את הבעייה על שולחננו כלל ועיקר.

ברם, התיחסות זו מתעלמת מהעובדה הפשוטה שאין זה ברור כלל שהדבר בידינו. דומה הדבר לניסיונות למנוע את כניסת הטלוויזיה, וסביר להניח כי גם כשהומצא הטלפון נאמרו דברים דומים על המדיה החדשה לבזבוז זמן ולהיסחפות לאמירת לשון הרע; לאיבוד מחסום הבושה (השל העובדה כי השיחה אינה נערכת פנים אל פנים) וליכולת להתקשר למקומות אסורים. אמנם, ישנן הצלחות מקומיות לא מבוטלות – בחלק מהבתים לא נכנסה טלוויזיה ומחלקן אף הוצאה (ולא תמיד מסיבות דתיות, כי אם מצד המוקצה מחמת מיאוס) והמאבק נגד האינטרנט נושא פירות מסוימים. אולם המעיין ברמת החדירה של האינטרנט לבתינו מגלה כי מדובר בעשרות אחוזים, ומעצבי העתיד טוענים כי לא רחוק היום ויהיה מדובר ברמת התקשרות של מאה אחוזים,  בשל העובדה כי האינטרנט אינו רק כלי בילוי כי אם גם כלי עבודה וכלי לביצוע משימות ביתיות שגרתיות כמו משלוח מכתבים בדואר האלקטרוני, תשלומים וקניות שונות, בירור לוחות זמנים וכדו'.

אף על פי כן, דומה כי הרבנים כולם מאוחדים בדעה כי אם ניתן שלא להכניס ת האינטרנט הבייתה טוב יהיה שלא להכניסו – לא מדובשך ולא מעוקצך. מאמר זה נכתב מנקודת מוצא שאף שדרך זו עדיפה על פני כל האחרות יש לזכור שתי עובדות המחייבות התמודדות: ראשונה בהן היא העובדה שלא רק עמדת הרבנים מעצבת את בתי ילדינו כי אם גם גורמים אחרים, ועל כן בחלק ניכר מהבתים הגלישה היא חלק אינטגרלי מסדר היום. עניין שני נוגע למחיר הסרוב להכניס – לעיתים הדבר פוותח חזית נושפת לעימות בין ילדים (הלוחצים מאוד) לבין ההורים ושוב מעמיד את התורה והאמונה במאבק עם הילדים. מאבקים אלה מביאים פעמים רבות לכניעת ההורים או לעוינות הילדים וככך קורה יוצא שכרנו בהפסדנו. בין כה ובין כה האינטרנט מעמיק את חדירתו, ואין אנו יכולים שלא לדון בסוגיה החינוכית הזו. הדיון בסוגיית האינטרנט הוא   חלק מדיון רחב יותר של התמודדות עם אתגרי התרבות בה חיים רבים מילידנו. אנו נתייחס לדיון זה כאל צהר במאפשר מבט צר וממוקד בנושא מסויים, אך מבקש להאיר מערכה חינוכית רחבה ביותר בדרכו של החינוך לבחירה חופשית טובה.

 

קודם להעמדת דרכי ההתמודדות אני מבקש להדגיש עניין מתודולוגי בסיסי. בפרק זה אינני מתכוון לבחור בפיתרון הטוב יותר, ואניהריני הולך בדרכם של בעליה מדרש שהציעו לתלמיד הנבוך בין המטמאים והמטהרים פתוח בעשייתצ אזנו כאפרכסת, ולהאזין היטב לדברי אלה ולדברי אלה. חלשלב ההכרעה עוד נגיע בהמשך, וכאן אני מתרחק נמהעמדת עמדתי אלא מתרכז בניסיון לבחון את הדרכיםה שונות האפשריות.

 

מלחמת חורמה

על שני אנדים בסיסיםם עודמת התפישה כי יש לנהל מלחמת חורמה נגד הישמו בצ'אטים. ראשונה בהן היא עצמת השחיתות הרוחנית והמסורית הטמונה בכלי תקשורת זה. מנגד, עובדה כי התמרוה והערך של הדברים קטן מואד. פעמים רובת טנו מוכנים ךקחת סיכון צמסויים על עצמנו כדי לבנות עולם טוב ומתוקן יותר. ברם, כאמור, התעבורה באינטרנט בפועל היא לרוב כל כך חסרת משמעות עד שהועבדה שעל כף המאזניים  וטכמעט ולא נמצא מהעבר הנשי דבר בעל ערך, ובשל כך קל יותר להכריז על מלחמה טוטלית, ועל ניתוק מוחלט של המחשב מהרשת, או למצער, איסור מוחלט על התקשורת בצ'אטים.

הרב אלישע אבינר ניתח היטב את היחס ההלכתי הראוי לאינטרנט בכלל. את דבריו ביסס על דברי רמב"ם בדבר ההרחקה מדרכים רעות.

פעמים רובת מועלית כנד גישת מלחמת החורמה הטענה כי מיותר לדון על הרלוונטיות כיוון שהיא בלתי אפשרית. מעטיםן מבני הנוער יישמעו לפסק הלכה השולל באופן מוחלט את האינטרנט, ולנמעשה תשוב על עצמה התבזות של הרבנים, אשר פוסקים פסקים ודבריהם אינם נשמעים. ברם, אין ביד טענת אלה להשמיט את הקרקע מתחת לגישת המאבק הכולל. גם הרנים הפוסקים את הפסק באופן מוחלט יודעים כי דבריהם לא ייקלטו במלוא היקפם וכי ירבו האנשים שגםפ לאחר דבריהם ימשיכו להתחבר לרשת. אף על פי כן הם הולכים בדרך זו בשל שתי סיבות. ראשונה בהן היא העובדה כי מוצב רף גבוה מאוד, כאשר הוא גם קובע מהי הדרך לעקוף אותו, לאמור: בדרך כלל מקיימים בני אדם רק חלק מדברי הפסקים המחמירים. ברם, ככל שגובה יותר העהרף המוצב כןה ולכת וגובהת המקום בו נעצרים המפרירם. היודעים כיה רבנים אסרו באיסור מוחלט על הרשת גורמת להצבת גבולות במקום גבוה יותר מזה שהיו מוצבים ללא דברקי הרבנים. מעבר לכך ייתכן כי המצויים בקצוות והנסחפים אחר הגלישה לא יעצרו בהם מכוחו של פסק הלכתי. ברם, הפסיקה פונה אל כל דרגיה ביניים, ההולכים שולל אחר קסם האינטרנט ורואים בו את הבטחת עתיד ילדיהם.ב דרך כלךל מדובר דווקא באלה שאינם יודעים את האינטרנט מהו, והם רק מקשים בינו לבין הטוב המוחלט. אלה גם הורים שלא יוכלו ליטול חלק בהדרכת ילדיהם ולא בפיקוח. על כן הפסק מכוון בעיקר כלפיהם, ומכוון להבחים בין טוב ורע.

סיבה שניה היא האמירה הכללית. חשוב לעולם הפסק לשדר את האמת המוחלוטת. אמת זו אינה מושפעת משאלתה תקבלותה על ידי בני אדם. אין אנו בעלי בתים על ההלכה ואין ביכולתנו לשנותה לאור שאלת יכולת מימושהב. על הרב להסתער חוזר והסתער על המציואת. הוא לא יוכל לעשות זאת בלי לאמר אמיתות חדות ומוחלטת, שאין בהםלהם חלק מעמדות חלקיות. בדרך זו הוא משדר את הגישה הכללית שתאפשר לו לקדם את הועלם יותר ויותר. א מראדש לא תיאמר האמת בעוצמתה הרואיה לא די בכך שהוא ימעול בתפקידו מלהביא את דבר ד', עוד הוא ימנע מעצמו בעתיד להתמודד על אמת זו.

ברם, אף כנגד גישה זו עומדות טענות כבדות משקל. בראש ובראשונה שוב נתפש הרב כמי שעיקר תפקידו הוא לאמר לו. עוד קודם שאנו עוסקים בעצם הפסק, העובדה שקרשימת פסקים זו מצטרפת לסידרה ארוכה שלה יגדים שבהם מתמצה תפקיד הרב בשלילה ובאיסור היא בעייתית מעין כמוה. דומני שאין דבר המרחיק יותר את הרב מעדתו ומקהלו מאשר הועבדה כי הבשורה העיקרית שבדבריו היא הלא. גם אם העמדה הרוחנית אמורה לשלול באופן מוחלט את הגלישה ברשת יש לתור אחר דרכים לעושת זאת על דרך החיוב, כמו הצעת תלמוד תורה בעוצמה רואיה אשר תתמודד עם הגלישה; פיתוח רגשיות מוסירת ומידותוית וכדו'.

למעלה מכך, עצם העובדה כי יוצאת פסיקה הלכתית גורפת השוללת שימוש בכלי מוסיים היא בעייתיי. עיקר מיקודה של ההלכה הוא בתכנים, וכלים יכולים להיותב סי ס לצדיקיםה הוכלים בהם ושפשועים הנכשלים בשימוש בהם. העובדה כי הרב מחדש ריאסור מוחלט על אחד הכלים.

חסרונות אחרים של דרך זו יבואו לידי ביטוי בהמשך דברינו בהדגישנו את היתרונות. יש להדגיש כי אין להתעלם כלל מהעובדה כי מודבר בפסיקה שאנו יודעים מראש כי לא תתממש.

 

גלישה מבוקרת:

רעיון הגלישה המבוקרת הוא דרך ההתמדוות המוצעת כל אימת שאנו עומדים בפני התמודדות בין עולם רוחני תורני. אנו כבר מעכירים את הצפייה מבוקרת בטלווויזיה ואת העיסקוק המובקר בספורק. הרעיון המרכזי העומד בבסיסו הוא העובדה כי כיוון שמבחינה אמיתית מדובר בכלי, היכול לשמש הן לטוב והן לרע, וכיווןש איסור מוחלט לא ימומוש גם אם הוא טוב, עדיף להעמיד מערכת מסודרת של הדרכה , הנחיה, גדרים ופיקוח כדי ללוות את הגלישה.

בקרת הגליה בצ'אטים יכולה להעישות בדרכים מספר. בראש ובראשונה במדבר בהקצבת זמן, שהוא, כמאור, אחת הבעיות הקשות ביותר. כמו כן ניתן לנסח כללים של גלישה כמו: שמירה על . בקרה טכנית מצויה גם בעצם ההתחברות דרך מערכת החוסמת מראש הן כניסה לאתרים שאינם ראויים והן מכוונת את הגלישה לאתרים ראויים. הבקרה הסופית מעשית על ידי השגחה מתמדת של ההורים על ילדיהם, אם תוך כדי גלישה ואם על ידי בחינה מתמדת של קבוץ ההיסטוריה ושחזור האתרים בהם שהו הילדים.

היתרון הגדול של הגלישה המבוקרת כפול. ראשית יש בה דרך ביניים של ניסיון למצות את האפשרויות כולן ואת היתרונות שיש הן בשלילת הצ'אט כמו שהוא. למעלה מכך, מדובר בדרך המעמידה  אתגר של ממש

ברם, דרך זו אינה מציאותית באופן מעשי. יעידו על כך משפחות כה רבות אשר הכניסו טלוויזיה לבתיהן, בהנחה כי הצפייה בביתם תהיה מבוקרת, וכי יעלה בדים לעשות זאת, ללא ריב ומדון וללא מערכת מתמידה של מאבקים. המציאות מלמדת כי קשה להנחות באופן מתמיד את הרגלי הצפייה בבית. משפחות שהחלו בהכנסת וידיאו בלבד, מצאו עצמם רוכשים אנטנה ארעית, ומכאן ועד לצפייה בלתי מבוקרת המרחק קטן מידי. גם הניסיון להתמודד עם הבעיה שלא בדרכים טכניות כי אם בהדרכה מתמדת של ההורים נידון לכישלון, הן בשל משאבי הזמן והמאמץ הרבים שהדרכה זו מחייבת והן בשל הגלישה לויכוחים ולמאבקים פנים משפחתיים.

 

חסימה טכנית:

ה חסימה הטכנית מוצעת על ידי ספקי אינטנרט שונים המבטיחים כי מדובר בגלישה כשרה. ישנן שתי דרכים עקרוניות לחסימה – החסימה השלילית, כלומר: התוכנה חוסמת אתרים בהם היא מזהה חומר שאינו ראוי; החסימה החיובית בה המשתמש מגדיר לאיזה אתרים הוא מעוניין להתיר להיכנס. החסימה החיובית היא יעילה יותר, שכן אין היא מבשת מממעכת אוטומטית לאתר אתרים שאינם ראויים כי אם המשתמש הוא הקובע למה ייכנסו ממחשבו שלו.

יעילותה של החסימה אינה ברורה כל צרכה. יש הטוענים כי היא משרתת את מטרתה, בעיקר במערכות מחשב מבוקרות, וניתן לגלוש דרכה ללא חשש. לעומת זאת, יש הסוברים כי עיקרון הטיל והטנק (כלומר: יצרני הטנק מוסיפים שריון כדי שהטיל הקיים לא יחדור אותו. הדבר מחייב את יצרני הטיל לפתח  לבדו. טיליעיל יותר וכן הלאה) פועל גם כאן, ולמעשה הילדים המוכשרים, המכירים את דרכי הפריצה ואת הקראקים השונים, פורצים את מערכות ההגנה וחוזר חלילה.

הספק הקיים ביחס למשמעות החינוכית של החסימה. חסימה זו כוחה יפה כדי למנוע את הילד מללכת למקום בו לא יכול להתמודד. ניתן לומר אף שהיא מקרינה דבר מה חינוכי לילד – זו אינה רק חסימה טכנית כי אם שדר מסויים. בכך שאנו איננו מותירים את אי-ההליכה הלבחירתו החופשית הטובה של הילד אנו מקרינים לו כי אין מדובר בתוספת בלבד או במידת חסידות כי אם בדבר שהעולם הרוחני עומד עליו. רעיון זה שאוב מדבריו הנודעים של המהר"ל המבאר מפני המ כפה ריבונו של עולם את התורה עלינו לכגיגית ולא הותיר את ההתמודדות עם תכיה לבחירתו החופשית של האםד. בתשבתו ייסד המהר"ל קו מחשבה המלמד גם על נחיתות התחומים שנותרו לתחום החבירה החופשית. עצםקיומה של בחירה משדר לתת מודע של האדם כי עקרונית ניתן היה לבחור אחרת. ברם כפיית הר כגיגית מלמדת כי העולם לא יכול להיות קיים ללא התורה, ועל כן אין קיומה נתון לבחירה. בדרך זו אנו מלמדים גם על ידי החסימה את העובדה שאין אנו מעוניינים בה.

ברם, עובדה היא כי החסימה א שינתה את הילד, ולא נצלנו את האינטנקטר כמהלך חינוכי המכשיר אותו להתמודות בעולם אליו הוא ייכנס וימצא את עצמו. לא זו בלבד שלא חל שינוי הילד, כי אם הוקרן לגביוחוסר אמון ואמירה כי אנו לוקחים את האחירות על עצמו ואין הוא ראוי לעשות זאת בעצמו.

היא עצמה צריכה להיות מלווה גםן בפועלות חינוכיות משמעותיות, עיקר לשני כיוונים. ראשון בהם הוא המאבק קידום פני הריאקציה. שניה בהם היא עצם החינוך המעצב את האדם.

 

בידוד הנושא:

דיווים רבים על נושאים חינוכיים מסתיימים בהצהרות ובקווים חינוכיים רבי משמעות. ברם, בדרך כלל עקרונות אלו נותרים בתחום יום העיון ולא יורדים למעשה. העקרונות לא נבחנו בפועל ולא מומשו במציאות. סבית הדברים איהנאידיאולוגית ואינהנוגעת לתחומים תורת החינוך וכדו'. הסביה עצובה בהרבה – מדיניותחלינוכית יש ליישם בפועל, ויש לעמול בעמל גדול כידי לממשה. גם על חינוך נאמר לא יגעת ומצאת אל תאמן. בלי להיכנס לטיב הדרכים שפורטו לעיל, בדרך כלל אין הולכים באף אחת מהן במובן הכולל של המילה. לא זו בלבד שהצפייה המבוקרת אינה יישימה בעיקר בשל העובדה שהיא מחייבת מאמץ איןן סוטפי. גם החיסמות  - בין עאם על ידי מלחמת חורמה ובין אם על ידי חסימה מבוקרת – אינם באים לידי ביטוי מלא הנטייה לנקוט בהם נובעת הרבה מהעובדה שהם מהווים לכרואה מעשה חד-פעמי הבא להחליף את הצורך בעבודה חיוכית. כאמור לעיל, מדובר בטעות, שכן לא זו בלבד שיש לקדם פני ריאקציה עוד הדבר יכול להוביל להימנעות מפעולה חינוכית.

על כן, בורב הביתים של החינוך הציוני-דתי הורמו הידיים והאינטרנט נכנס. למעלה מכך, גם רבותינו אינםן מתמודדים עם שאלת האינטנט והטלוויזיה, ומלבד הפטרה המסננת בוז ולעג למדיום זה והבהרה חותכת כי הםם עצמם אינם קשוים לרעל הנורא כלל ועיקר, אין אנו מוצאים התמודדות עם הנשוא בדרך כללד ברים אלה נכתבים מתוך ביקורת על דרך זו המתעלמת מהבעייה.

 ברם, כפי שנהגנו בדרעים הקודמות יש לדבר גם בשבחה, ולראות גם את הלכתחילה זבה.

דומה שהדבר נובע משני כיוונים. ראשון בהם הוא הפעולה הקשה שעל כל מפקד בצבא לערוך כשהוא זהה כי אחד ממאחזיו נופל. אפשרות אח היא להילחם בכל מחיר על המאחז הזה ולשעבד את הכל לצורך זה. הדבר חשוב מאוד ולעיתעם אף מצליח, אך בדרך כלל הוא לוקה משניכיוונים – לא זו בלבד שאין הוא מצליח להצילאת המוצב עודהוא החלישו והפקיר את שאר הקו. ההכרעה הקשה בשעה זו היא לוותר על המוצב למרות הא משמעות אבדנו ולקחת את הכוחות כולם כדי לחזק את הקו. דומה שהדבר נכון גם בתחום החינוכי – הסיכוי להצליח במאבק נגד האינטנרט בדרכים דלעיל הוא קטן ביותר, ויוכיחו ההצלחות המפוקפקות בעניין הטלוויזיה. אם כן, במקום להשקיע זמן ומאמתץ בדרך זו נכון אולי לעשות דבר מה אחר לחלוטין – להשקיע את המאמץ בשיעורי אמונה טובים, בחוייות רוחניות, בהגברת העניין בלימוד גמרא ובחיזוק כל הקו הרוחני, תוך ידיעה שהוא הפקיר תחום אחד משמעותי ביותר. יש להדגיש כי אין מדובר בתירוץ של בדיעבד הבא להצדיק בטלנות חינוכית, שכן מחנך זה איננו קופא על השמירם, כי אם אבק באינטנרט אך לא במקום בו הכל מצפים שהוא יעשה זאת. הוא איננו מתעלם מהועבדה כי הילדים אינם עימו בימי חופפשותיהם ובשלבים אחרים שהם נמצאים בבית כי אם מכיר בעו=בדה שיש לו מעט שליטה על זמנים אלה, ועל כן עליו להשקיע את כל מאמצו הרוחני והחינוכי בזמנים שהם נמצאים עימו.

מעבר לכך, ההנחה החינוכית העומדת בסיס דרך זו היא העובדה שהדרך הראויה ביותר להתמודדות בשאלות חינוכיות היא ביצור דמות האדם. כשם שבעולם הפיזי אין אדם נדבק במחלה רק בשל העובדה שהיא מצויה באיזרו כי אם הדבר תלוי בחיסונו וחסינותו כך הדבר נכון גם בעולם הרוחני.

כאמור לעיל, א ף שלא בהכרח מדובר בהצדקות שבדיעבד מדובר בדרך שנבחרה בעיקר בשל העובדה כי גכך כולם עושים ברוב הסוגיות החינכויות שלנו. אין אנו מתמודדים עלש אלת החברות בגיל התעיר ולא עם מקומו של הספורט בעולמם של ילדינו ;אין אנו נותנים מענה לשינויים הפיזילוגים העוברים עליהם ומטרידים אותם מאוד מאוד ואף לא עם העולם הסוטה שהם פוגשים ברחוב ובחדשות. אנו מעצימים את אישותפ, ואם או מצליחים אנו מניחים ע=כי העצמה זו היא שתעמוד להם בעת מבחןן.

 

חינוך בביקורת:

פיתוח מסוים של הדרך הקודמת נעשה על ידחי ביקורת מתמדת וןאמירות לשישליות על האינטרנט ועל סכנותיו, בלא ניסיון להפעיל חסימה של ממש או מנגנון אשר ימנע מעשים מסוימים. אנו רואים בכך מעשה חינוכי שמצד אחד מבהיר לילדים את דעתנו האמיתית על מה שהםן עשוים ומאידך גיסא מקרין להם את מה שאנו סוברים באמת על דרכם.

 

 

האם תיתכן דרך אחרת ?

יסוד היסודות של העשייה החינוכית בזמן הזה היא ההבנה כי בניית הדביקות באמונה והנאמנות להלכה בעזרת קביעתן של מסגרות איננה עוד כשהייתה. בשנים קודמות הייתה המגרת חלק בלתי נפרד מהאשיותות – היח סלשלטון היא כאל דבר מה שקיימת חובה לצצית לדבריו; הצבא היה גוף שלא ניתן לבקרו; מערכת הרבנות הייתה מובהקת, ועצם פסיקתו של רב גדול תורה היוותה קביעה שאין לערער אחריה; כל עם ישראל ראה את אותה מהדוקרת חדשות, ולפיכך לא הייתה בידו בחירה מניין לקבל את המידע; ילד שהיבא פתק הנוזף בו ממורה בית הספר ידע כי גורל יציאתו אחר הצהריים החוצה נגזר. דוגמאות רבות מספור מעידות על מעמדן של המסגרות ושל האוטוריטות. כל זה שייך לעולם שאיננו קיים עוד באותה עוצמה. אמנם, צריך להיזהר שלא להעריך את המציאות בצורה המחמירה את הגדרתה, שכן פעמים רבות אין מדובר בתיאור מצב בלד כי אם ביצירתו – המניח כי אין משמעות עוד למסגראות גם מתייחס אל המציאות בדרך זו ובכך הוא מעצים את התפועה. ברם, לא ניתן עוד להתעלם מכך שכשיטת חינו אין אנו יכולי עוד להתסמך עליה.

באופן טבעי, אנו נוטים לקונן על העילמותו של העולם הישן בדרך שהותירה אחירה חורבן בלבד. אנומתקשים להבין כיצד מילה הנאמרת ממקור סמכות אינה משפיעה את פעולתה; כיצד החופה והאלימות כלפי סוכני סמכות הולכים וגוברים וכיצד התנהגויות שהיו בבחינת חציית קו אדום בעבר הופכות לנורמת חיים. אנו מבקישם להשיב את המצב לקדמותו אך כל שביכולתנו לעשות בדרך זו הוא להמדשיך ולוקנן.

אין ספק כי למרות דברי קהלת שלא לומר כי הימים הראשונים היו טובים מאלה נראה כי בפעם הזאת אין החדש מתקן את הישן כי אם להפך. ברם, אתגר חינוכי של ממש הוא להוציא יקר מזולל, ולהפוך את המציאות שנכפתה עלינו לאתגר. תחת כתיבת קינות מודרניות ביכולתנו לחדור למהותה של התקופה ומתוך כך לבשורה הינוכית העשויה להיוולד מכוחה של ההתמודדות החינוכית במציאות זו.

בשורה מסוימת מצויה בעולם החדש בו אנו נמצאים. קריסת המערכות החיצוניות מחייבת את יצירתן של מערכותל פנימיות, במקום בו אין השלטון החינוכי יכול לעמוד מול הגלים הנשברקים יש צורך בחינוך ללבחירה חופשית טובה – ובחרת בחיים. כיוון שעוד ביכולת המשטר החינוכי או הכוחות הטכניים המבקשים לעצור בעד ילדינו שלא ליפול אאין לנו אלא להפנים כי עיקר ייעודנו החינוכי משתנה. לא עוד יצרית מערכות כי אם מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. הם יצטרכו לעמוד על הרגכליםם של עצמם ולעמוד בפרץ כנגד כל החוליים המבקשים לחדור לתוכם. העוצמות הנתבעות גדולות בהרבה מהיכולת לעמוד בניסיונות של דור ההורים, אך גם רמת האישיות גבוהה יותר ויש בידינו להעמיד כחוט שידרה בסיס ויציב את ילדינו. זהו התגר האמיתי העומד בפנינו היום, וניסיון שלא לתת גם לו מקום מעצים את הקריסה ואת הנהירה החוצה.

מה יסייע בעדם כדי לעמוד בפרץ ? אנו יכולים להעניק להם דברים הרבה. חוסן נפשי ועמוק רוחני המברר את היחסנו השולל לכל העולם המושחת אליו ניתן ליפול; דיאלוג חינוכי בו אנו נמלא את תפקיד האוזן הקשבת והראי כדי שנוכל לפתוח את ליבם; בירור הלכתי מסודר ועמוק על האלטרנטיבה שאנו מציעים לחושך שעל פני תהום;

לעמדה זו משמעויות מעשיות, וכמעשנו לאורך מאמר זו כולו, בו מיקדנו את הדיון באינטנרט אך בחנו אותו מכיוונים רחבים בהרבה כאבות מלאכה למלאכת החינוך כך נעשה גם עתה – נדגים מה ניתן לעשות ברשת כדי לחנך לבחירה חופשית טובה.

בראש ובראשונה מוטל עלינו ליצור אלטרנטיבות קוסמות ומעניינות כדי שיהיה בסיס לטענתנו שעצם השימוש ברשת האינטרנט איננו גורר בעקבותיו את החובה או את הרשות לי]פול לתהום. קו המחשבה הראשון שלנו כמחנכים וכרבנים חייב להיות הקו החיובי – כיצד אנו מושכים אותם אל הצד החיובי שברשת, אולם קו חיובי זה חייב להיות קיים. אתרים בהם יש 'אמונהצ'אט' בהם מתנהלות שיחות מרתקות LINE ON עם רבנים או מדריכים; אתרי פורומים של תנועות הנוער וחבורות נוספות; אתרים ספציפיים לתחומי התעניינות כמו מוזיקה או סרטים; אתרי שו"ת מעניינים בהם מתנהל דיאלוג עם מורי דרך ועוד ועוד. בכל אלה אנו עצמנו יוצאים מנקודת ההנחה כי המוטל עלינו איננו לעטוף את ילדינו בחומות שקיומן טמון בטיפוחנו המתמיד, כי אם במאמץ למשוך אותם אל היותר טוב האפשרי ולהוציא יקר מזולל.

ברם, אין בדרך חיובית זו בכדי לעמוד בעוצמתו של הפיתוי הקל לגלוש במורד. לא פחות מכך אנו חייבים להעמיד את חוסנם הפנימי כמוקר המרכזי להתמודדות. זה חלק ממערכת חינוך עמוקה יותר, אשר מלמדת תורה בגדלות ומעניקה זהות מתמדת של בקשת האלטרנטיבה וגאוות היחידה של התשייכות למבקשים לתקן עולם. גאווה זו אינה מושגת רק על ידי פעולות ישירות הנוגעות לרשת, כי אם כחלק מתכונה כללית של שינוי מערכת החינוך. אנו צריכים לטפח כל יוזמה חיובית גם אם היא רחוקה מתחומי התעניינותנו ועולמנו; אנו צריכים לבנות אווירה תומכת יצירתיות פנים-אמונית ולא לשלול ולבקר א-פריורית כל ניסיון לעצב באופן שונה את קיום המצוות או את תלמוד תורה; אנו יכולים להיות מאושרים כאשר ילדינו פועלים בכיוונים אידיאליסטיים גם אם מדובר באידיאות הזרות למשנתנו החינוכית – בכל מקום בו ניצבים התלמידים על רגליהם שלהם, ומכוחם של אלה הם פועלים, אנו מבססים עוצמה רוחנית העומדת להם בעת המאבק הפנימי אם ללחוץ על העבר אם לאו.

כיוון אחר לחלוטין הוא מיצוי היתרון היחסי שיש לנו. רוב דפוסי הבילוי של ילדינו הם חד-סטריים. הטלוויזיה והווידיוא כלל אינםם מקשיבים. גם משחקי המחשב אינם נותנים מענה לצורך הגדול באוזן קשבת. האינטרנט הוא לכאורה כלי דו-סטרי אך זוהי תודעה מוטעית: לא זו בלבד שברוב האתרים מדובר בכיוון חד-סטרי, גם בצ'אטים לא ממולא הצורך בהקשבה ובהאזנה: ילדינו מדברים שם בזהות בדויה, עם אנשים שאין הם מכירים, בשיחות קצרות כאורכן של שורות מוקדלות ספורות וכדו'. בשל כך הם לוקים בחסר גדול. בבתים בהם ילדינו גדלים עובדים שני ההורים, ועל כן ה]נאי להאזין להם קטן. הנכנס בחסך הזה ומציע אוזן קשבת הן הפועל והן דרך הרשת הופך למוקד של ממש בו יבחרו הילדים, ומכוחה של האזנה זו אנו יכולים להעצים בהם תכונות נפש עמוקות המהוות גרעין ויסוד לבחירה החופשית הטובה.

אלו שלוש דוגמאות בלבד המבטאות את שינוי הכיוון החינוכי ואת ההטמעה הפנימית שאנו צריכים לעשות ביחס לתפקידנו. תפקידו של הרב והמורה, המחנכת והמדריך, לא תם. דפוסי הפעילות שלהם השתנו. אין הם פועלים במרחב אנכי בו האוטוריטה מובחנת וברורה כי אם ברשת רחבה. הרשת אינה משווה בין קטון לגדול באופן מוחלט, ויש בה מקום נרחב למוקדים משמעותיים. בשל כך יש מקום נרחב לעבודה החינוכית. ברם, מעמדו של אדם ברשת נקבע על פי כללים אחרים לגמרי – אלה כללי הבחירה, ואנו פועלים היום במרחב החינוכי של בחירה חופשית, ויכולים לאמץ לנו אותו לא רק כאונס וכדיעבד כי אם כבסיס למערכת חינוכית שתצמיח בוגרים שבחרו טוב באופן חופשי.

בסיום הדברים אני מבקש לומר דבר מה מטא-פיזי: אני מאמין באמונה שלמה ביד ההשגחה המכוונת את פני המציאות וההיסטוירה. אין העובדה שאלו הם תנאי הסביבה החינוכית אילוץ בלבד, כי אם בשורה מסוימת שעלינו להיות קשובים לה ולקטוף את פירותיה. חלק מתהליך התחייה הוא הכשרת הלבבות לעולמה של הנבואה. הנבואה מטבעה היא אינדיווידואליסטית, חוויתית, דמיונית, עוצמתית, בחירית, בעלת תודעת שליחות ומלאה תוכן פנימי עמוק. עולם זה שאנו ממצויים בתוכו מכשיר את הלבבות לקראתה, ויום יבוא ועוד נראה כי מעז יצא מתוק ומהכשרת הלבבות הבחירית תקום לנו תנועת נבואה פנימית עמוקה שתבשר לישראל כי בא מועד.