ובחרת בחיים – על השימוש ברשת האינטרנט

ובחרת בחיים – על השימוש ברשת האינטרנט

רשת האינטרנט היא גורם הפצת התורה הגדול ביותר בעולם. היא מאפשרת אין ספור אפשרויות של לימוד תורה – יש בה אפשרות לשלוח דברי תורה לכל המעונין על כל נושא; יש בה דרך להקים קבוצות דיון על עניינים תורניים ומוסריים הסובבים אותם; יש בה אפשרויות לשלוח מסרים המזכירים קיום מצוות וזמני היום; יש בה אפשרות לשאול רבנים שאלות ולקבל תשובות מפורטות בהלכה; יש בה אפשרויות להיכנס לאתרים וללמוד נושאים שונים בצורה רצינית; יש בה מאגרי מידע אין סופיים של מאמרים מנומקים ומלומדים על נושאים תורניים; יש בה אפשרות להקים אתר ספציפי בנושא מרכזי בעולמה של תורה; יש בה דרך ללמוד בחברותה On line ועוד ועוד. אכן היא מהווה כיום גורם עיקרי ללימוד תורה, ולהתעסקות בשאלות כלליות, קידום תוכניות לימוד וכדו'.

רשת האינטרנט הא המקום הנורא ביותר היכול להפיל את האדם. יש בה את האתרים המזיקים ביותר לצפייה. היא מלאה תועבה וזימה. הקלות הבלתי נסבלת של כניסה לאתרים שהצניעות רחוקה מהם כרחוק שמיים מארץ; הסרת מחסום הבושה בשל האנונימיות, יוצרת עולם טמא ומסואב המלא ניבול פה וגסות רוח; הנגישות המלאה לכל מקום מאפשרת פעולות רבות המביאות להתמוטטות הקדושה והאמונה, על ידי תגובות ירודות וליצניות המחטיאות את העולם כולו ועוד ועוד.

לפיכך עולה השאלה היסודית כיצד עלינו לנהוג בשאלת הפצת תורה, עידוד לימוד, יצירת דיון וקבוצות עבודה ברשת ?

דומה כי הדרכתה של תורה ראוי הייתה שתהיה לא מדובשך ולא מעוקצך. על אף האפשרויות הרבות הגלומות באפשרויות הפצת תורה לכל מקום בעולם, עומדת בפנינו ההדרכה של איסור מצווה הבאה בעבירה. זהו יסוד גדול, שאין משיגים השגים של קדושה על ידי עשיית עבירות. אמנם, אין הכרח לעבור עבירה, וניתן לגלוש ברשת למקומות ראויים וטובים, אולם עצם הכניסה למקום זו עלולה להיתפש כדבר עבירה, גם אם לא גלשנו למקום אסור, בשל המדרון החלקלק המצוי שם. אנו גם איננו עובדים את ד' ב"מצבה" על אף שהייתה אהבוה בימי האבות, בשל הגויים שעשאוה עבודה זרה. כיוון שמדובר בדבר מה שהוא פסול אין אנו מבקשים גם את הטובה היוצאת ממנו.

אמת הדבר כי לו היינו נשאלים האם להכניס את האינטרנט הבייתה היינו עונים בשלילה, בשל העובדה כי רב בה הפסול על התועלת בצורה דרמאטית. אולם, אין זה ברור כי הדבר כלל בידינו. באחת התשובות באתר של "מורשת" התייחסתי לשני הפנים של שאלה זו:

"שאלת הכנסת אינטרנט הביתה אינה שאלה העומדת לעצמה. היא קשורה בשאלות רבות המבוססות על משנה חינוכית סדורה, ועל הדרך הראויה להביא את ילדנו לאהבת ד' ויראתו. על כן, לא ניתן להתמקד רק בה, ויש לדון במכלול הרחב של דרכים חינוכיות. אף על פי כן, נראה כי ניתן לעמוד על כמה יסודות הקשורים באינטרנט ובהכנסתו הביתה:

• מלכתחילה, עדיף שלא להכניס אינטרנט הביתה. הסיבה העיקרית לכך היא היחס שבין התועלת לבין המחיר. אין ברשת הרבה דברים שווי ערך באמת (בעברית). רוב התעבורה בה עוסקים בני נוער אינה נוגעת לאתרים כבדים עם תוכן של ממש. רבים מההורים סבורים בטעות כי אם ילדיהם יגלשו ברשת הם יהיו משכילים יותר, בני העולם הרחב, בעלי תרבות וידע וכדו'. למעשה ההפך הוא הנכון. רוב התעבורה ברשת היא של שטויות מכל סוג שהוא. מדובר בבזבוז זמן מרחיק לכת, בשאיבת משאבים אנושית וגם במשמעות כלכלית. כל זה עוד לפני שאנו דנים בתכנים המסוכנים המצויים ברשת, והם נגישים מאוד. די בכמה לחיצות עכבר כדי להגיע למקומות האפלים ביותר. מובן שכל האמור לעיל כפוף לאלטרנטיבה, לאמור: מה עושים הילדים בזמנם במקום הגלישה. אם מדובר בקריאת ספרים ניתן לומר כי כמעט כל ספר עדיף; מול צפייה בטלוויזיה השאלה מעט יותר מורכבת, וחלק ממנה יובא להלן. מובן מאליו כי מעל לכל עדיף לעסוק בדברי תורה, ובעניינים רוחניים אחרים שהן מרוממים את נפשו אל האדם ומשמעותיים בהרבה מכל תוכן אחר המצוי ברשת. המצליח להביא את ילדיו לעיסוק רוחני ותורני זוכה לשכר גדול.
• ברם, אם הילדים מאוד לוחצים על הכנסת הרשת הביתה (כוונתי לילדים בגיל תיכון) נראה לי כי הדרך החינוכית הטובה ביותר היא להפוך אילוץ לאתגר. ניתן כמובן לעמוד כחומה בצורה מולם ולהתנגד לכך, אולם אני סובר כי זו דרך חינוכית שסיכוייה להיכשל רבים. היא מעמידה שוב את ההורים כנגד הילדים, וגורמת להם לשנוא את השררה שבמעשה החינוכי; היא משדרת לילדים כי אנו מעריכים אותם בתור אלה שבוודאי ייכשלו ויפלו, ופעמים רבות שדר זה עצמו מביא לכישלון ונפילה; פעמים רבות היא מביאה לריאקציה המתפרצת במקום אחר, ומרחיקה אותם מאוד מאהבת ד'; היא פעולה חינוכית לטווח קצר שכן עם בגרותם הם יתחברו לרשת ללא שום מעשה חינוכי. קשה לאמוד כמה מהחילון שנמצא בתוכנו נובע דווקא בשל רצון ההורים לחנך בכוח את ילדיהם, וכניסתם למאבקים פנים-ביתיים בשל כך. אף שהדבר נשמע פרדוכסלי הוא אמת, והמבקש להביא את ילדיו לדביקות בריבונו של עולם אינו יכול לעשות זאת רק בצורה של איסורים וגזירות. רבים מילדינו נטשו את עולם האמונה דווקא בשל השדר שנבע מהטלת איסורים ופיקוח צמוד. חינוך אמיתי לאמונה נעשה רק אם הצלחנו לגרום לילדינו ללכת בדרך הישר בדרך של נאמנות ליושרם ולטהרתם הפנימית.
• המעשה החינוכי אפוא יכול להציע בפניהם את הכנסת הרשת כאתגר. על אף האמור לעיל יש מקומות מסוימים ברשת העשויים, אם יתפתחו, דווקא להגדיל תורה ולהאדירה. אם שימושם ברשת יהיה בפורומים, בצ'אטים עם רמה מסוימת של פיקוח, ובאתרים ערכיים של בני נוער, יכולה בדיעבד גם ברכה לצאת מהכל. אדרבא, יעודדו ההורים אותם לראות כמשימה את פיתוחם של מקומות כאלה ברשת, והשתתפות במה שכבר קיים (כיפה, מורשת, וחי בהם, ישיבת בית אל, בני עקיבא וכו'), הקמת מערכות למידה וכדו'. במקום לעמוד מולם, יכולים ההורים דווקא להוביל ולהדריך. אין מעשה חינוכי של ממש קיים בבלימה ובאיסור אלא דווקא בהובלה של דברים חיוביים.
• חלק בלתי נפרד מהאתגר הוא החינוך לשאלה לאן לא גולשים. אין ספק כי הפיתוי גדול, אבל את החושך לא מגרשים במקלות אלא באור. האור הוא השותפות ההורית במעשה החינוכי, וההקרנה בבית כי אנו מבדילים בין האור ובין החושך בין הקודש ובין החול.
• כל זה חייב להיעשות עם רמה מינימאלית של פיקוח. צריכים להתעקש על כך שלא יימחקו קבצי ההיסטוריה של הדפדפן, ובכך הילדים יודעים כי ניתן לבדוק להיכן גלשו. עצם ידיעה זו היא משמעותית ובולמת הרבה רעות. למעלה מכך, כדאי מידי פעם להיות שותף עם הילדים, להתעניין באיזה אתרים הם נמצאים – לא כמפקחים אלא כהורים המבקשים להיות שותפים עם ילדיהם. הגישה החיובית הלכתחילית הזו שכרה הרבה מאוד.
• נראה כי זוהי גישה חינוכית בסיסית למציאות החדשה שנכפתה עלינו. הניסיון להתעלם ממנה דומה לניסיון שהיה לפני שנים עם הטלוויזיה. בסופו של דבר מעטים הבתים ללא מכשיר בעייתי זה. כיוון שהמאמץ החינוכי היחיד היה מלחמה בטלוויזיה לא זכינו לגדל דור אנין טעם ורגישות מוסרית, שיתעב את הרדידות הטלוויזיונית מתוכה באמת. אנו חשבנו כי נפתור את הבעייה על ידי אמירות חדות כנגד מכשיר בעייתי זה. זה אינו מעשה חינוכי אלא התחמקות ממנו, ואת נזקיו אנו מכירים היום היטב. אם נפתח בכוחות עצמנו מקומות נוספים אליהם יוכלו ילדינו לגלוש ובד בבד נעסוק בעבודה חינוכית על דרכי הגלישה הראויה, ייתכן ולא נשוב על שגיאות העבר.

גם בסוגיית פעילות המוסד החינוכי ברשת לא ניתן לומר בצורה גורפת כי אין להיכנס לעולם הוירטואלי, בשל שתי סיבות: ראשונה בהן היא העובדה שאין זה ברור כלל ועיקר כי הדבר בידינו. דומה הדבר כיום לאי הכנסת טלפון בשל העובדה כי הדבר מעודד לשון הרע. מכשיר הטלפן אינו נתון עוד לבחירה והוא חלק בלתי נפרד מהחיים. כך אנו מוצאים אט אט את האינטרנט, שהוא בפועל מצוי בבתים רבים. לפיכך, עמדתנו העקרונית ביחס לאי-ההכנסה היא עמדה הצהרתית בלבד, אך בפועל האינטרנט קיים והולך ומתפתח. לפיכך השאלה שאנו נשאלים אינה האם להסכים או להסכים להכנסתו, אלא כיצד להגיב למציאות הנתונה בה האינטרנט כבר מצוי בחלק ניכר מהבתים, ובחלק מהבתים הוא נושא לויכוח מתמיד אשר לעיתים דווקא מרחיק את הילדים מאמונה ומיראת שמיים. מובן כי גם כנגד מציאות זו אנו יכולים לעמוד, כשם שאנו עומדים בפני חילול שבת או הפקרות צניעותית, ואנו יכולים אף להגביה את החומות הרבה יותר משל היום, ולנסות להיבנות דווקא מהאלטרנטיבה של חיים ללא קשר לרשת. השאלה היא האם זהו הדבר הנכון לעשות במציאות הקיימת, או שעלינו להוציא יקר מזולל, ותחת ההשקעה המרובה במלחמה המתמדת אנו יכולים ללכת בדרך אחרת ?

עניין שני נתון לעולם החינוכי בו אנו מצויים. ילדינו נתקלים באתגרי אמונה על כל צעד ושעל. גלי ההתקפה המתמדת עולים וגואים, וכשנחסם מקום אחד אנו מוצאים כי הסכר נפרץ במקום אחר. העולם בו אנו מגדלים אותם ואת עצמנו הוא עולם בו אין יכולת לחנך בעזרת בניית חומות בלבד, ויש צורך גדול לבסס את הדמות החינוכית ואת התקדמותה על עולם חיוני, הבוער באש פנימית, ויכול לכל אתגרי העולם.

לפיכך, ייתכן שעד שאנו משקיעים את חינוכנו בניסיון מתמידים לחסום, אנו קרואים לא פחות מכך לבנות עוצמה ויכולת לעמוד בפני הגלים שהמחסומים לא יכולים להם. כך גם ביחס לרשת האינטרנט – עד שאנו מנסים, ובצדק, לחסום - אנו מוצאים כי מול אתגרי התקופה יש צורך להעמיד דמויות אחרות – ילדינו חייבים להיות בעלי עוצמה ויכולת נפשית אמונית, עומדים על רגליהם שלהם ולא על איסורים שאנו מטילים עליהם, ויכולים להתמודד עם האתגרים ואף להפוך התמודדות זו למקור עוצמה.

בדרך חינוכית זו, דווקא התורה המצויה ברשת האינטרנט, וכן ענייני מדע או אזרחות, תרבות ספרות, יכולים לעזור להם להיות כאלה. ריבוי אתרים אלו, ועיצוב דרך של גלישה, שעיקרה הוא החיפוש אחר הטוב, והשותפות בבריאת עולם של אמונה ושל מדע, הם הבסיס החיובי עליו ניתן לבנות דרך חיים זו.

לפיכך, הכרעתנו בשאלה מסבכת של לימודים באינטרנט היא כזו:

• במקום בו הרשת כלל אינה קיימת טוב שלא להכניסה, בשל העובדה כי אין לשער את גודל הנזק שלה מול התועלת המעטה שבה, גם כשמדובר בתלמוד תורה. בתי ספר היכולים להמשיך ולחנך ללא הרשת – טוב יעשו אם ימשיכו כך.
• במקום בו הרשת הופכת לחלק מהחיים, אנו צריכים להעמיד קו חינוכי אחר. קו זה מקרין אמון על ילדינו, ומעודד אותם להיות מסוגלים לעמוד כנגד עולם הרעל המצוי באתרים מסוימים. את זה אנו יכולים להשיג בדרכים שונות, וביניהם על ידי הפנייה מתמדת ועניין דווקא באתרים היותר טובים וחשובים. אתרים המעודדים אותם ללמוד תורה, לדון בנושאי אמונה, ללמוד ידע רחב, להרחיב את גבול היכרותם, אתרי חסד ואמונה - הם המקרינים על ילדינו עוצמה חיובית ומעניקים להם את החוסן הנפשי פנימי להתייצב מול המציאות ולקדש את פניה.
• כל זה רק אם בית הספר מלווה את השימוש באינטרנט בתוכנית חינוכית של העצמת הטוב. לא ניתן לנהוג מנהג "פלגינן דיבורא", ולשמוע רק את היכולת לגלוש בלי האתגר הרוחני שיש בגלישה. תוכנית העצמת הטוב באדם, שהיא נכונה תמיד, חובה שתהיה קשורה בהחלטת בית הספר ללמד ולחנך גם דרך האינטרנט, ובלעדיה אין רשות כלל להיכנס לעולם זה.

ככל שילכו רבים יותר בדרך של "כיפה" ואתר "חופש" שהקימו בתוך "כיפה" מוסדות ישיבות פתח תקווה; ככל שילכו רבים יותר בדרכה של "מורשת"; ככל שנבנה אתרי מאמרים טובים כמו "דעת"; ככל שנרבה  יצירה באתר "בני עקיבא" ועוד ועוד, וככל שמוסדות החינוך יעניקו חובות של לימוד מרחוק והשקעה ניכרת ברשת, יחד עם תוכנית חינוכית, כן נקדם שני עניינים רוחניים עמוקים: האחד הוא במישור הטכני, בו יהיו אתרים רבים ומעניינים אשר לא ישעממו, כיוון שהשעמום מביא לידי חטא. אין כל ספק שהעניין שבהם לא יוכל לעמוד בתחרות על לב החוטא היכול לגלוש למקומות אסורים, אולם ייתכן והוא יעסיק אותו עד שלא יהיה לו זמן לחטוא. המישור השני והוא העמוק והחשוב יותר – אנו נאמר בכך לילדינו: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה", ונורה להם את דרך: "ובחרת בחיים". הקרנת אור ואמונה מסוג זה, אשר מעניקים לילדים את הרוח החיובית הנובעת מהאמון שאנו נותנים בהם, היא המזון הרוחני הטוב ביותר לגידולו של דור צעיר, התובע מעצמו הרבה יותר, ומחפש אוויר של גדלות ורוממות רוח, ובחירה חופשית נאמנה וטובה.