תוכנית ההתנתקות בראי השו"ת הוירטואלי
יובל שרלו
תוכנית ההתנתקות בראי השו"ת הוירטואלי
מבוא:
אחד מדרכי הקשר שבין רב לקהילה רחבה מאוד שהתחדשו בעשור האחרון הוא אתרי "שאל את הרב". מדובר בעשרות אלפי פניות לרבנים שונים בנושאים שונים דרך רשת האינטרנט, כשחלק גדול מפניות אלה ותשובת הרב מפורסמות באתרים השונים, ועל ידי כך הופכים ללימוד תורה המוני ולנחלת הכלל. אחד היתרונות הבלתי צפויים של אתרים אלה הוא העובדה שלפנינו מאגר מידע עצום היכול ללמד מה מטריד את הציבור ומה עמדותיו, וקריאת השאלות לבדה יכולה ללמד הרבה מאוד על המציאות.
במסגרת תוכנית ההתנתקות נשאלתי כ 1000 שאלות שונות הקשורות בהתנתקות ובמשמעויותיה. השאלות מלמדות על הלך רוח ציבורי אינטנסיבי ביותר, על מחלוקת עמוקה, על שבר והתלבטות, ועל כוחות עצומים. מאמר זה מביא חלק מזערי של שאלות שהופנו אלי ודנתי בהן, אך דרכו עשויה להצטייר תמונה מרתקת של הנושאים השונים שהטרידו את הציבור. קשה היה לי לבחור ולמיין את השאלות השונות, והשקעתי בכך זמן רב ומאמץ ניכר. אני מקווה שהקוראים יקבלו תמונה מכיוון מעניין, בו מעורבים הן השאלות שהטרידו את הציבור והן העמדות אותן ביטאתי בתשובותיי. השאלות והתשובות מובאות כפי שפורסמו באתר על כל שיבושי השפה שבהם מלבד תיקוני לשון קטנים ביותר. אני מבקש להדגיש כי לא בחרתי את השאלות האזוטריות כי אם דווקא את השכיחות ביותר. אי"ה יעלה ד' בידי ואמצא דרך לפרסם את מכלול השאלות והתשובות בספר על ההתנתקות.
ואלה הנושאים בהם נעסוק:
- עצם היחס להתנתקות: שאלות רבות נשאלו מכיוון החובה הדתית כלפי ההתנתקות – האם קיימת חובה דתית והלכתית להתנגד ? האם מותר לתמוך ?
- היחס למדינת ישראל בעקבות ההתנתקות: שאלה זו הטרידה רבים בשל העובדה שמדינת ישראל מעלה באחד מיסודות קיומה, הוא מימוש מצוות ישוב ארץ ישראל. שאלת היחס קשורה להרבה מאוד נושאים, כגון האם להמשיך להתפלל לשלום המדינה.
- מדינת ישראל נתפסה על ידי חלקים בציונות הדתית לא רק כמרכיב חשוב ומשמעותי בהוויה היהודית, כי אם גם כמימוש חזון הגאולה. האם ההתנתקות היא הוכחה שמהלך הגאולה הכזיב ?
- הרבה מאוד שמות ניתנו לתוכנית זו: ההתנתקות, הגירוש, החורבן, הפוגרום וכדו'. נדגים את ההתלבטות ואת החשיבות של שאלה זו.
- שאלת היחס לצבא – הצבא נתפס ככלי הרשע המרכזי שביצע את ההתנתקות, עד שהיו רבים שהסבירו כי ראשי התיבות צה"ל הם "צבא הגירוש לישראל". השאלות בעיקר התפצלו לשתיים: האחת נוגעת ביחס העקרוני לצבא והשניה בדבר היחס הראוי לחיילים שהשתתפו בהחרבת גוש קטיף.
- גבולות המאבק: מה מותר ומה אסור לעשות במסגרת המאבק נגד התוכנית.
- סירוב הפקודה הוא אחד הנושאים העיקריים שעלה על הפרק, והביא למחלוקת העמוקה ביותר. תקציר הדיון פורסם על ידי בעברית ב http://www.mizrachi.org/ideas/view.asp?id=219 ובאנגלית ב http://www.mizrachi.org/ideas/view.asp?id=218.
- לאן הלכו התפילות – חלק בלתי נפרד מהחוויות הדתיות העמוקות שהיו באירועי ההתנתקות היה חווית התפילה העמוקה. רבים התאכזבו מכך שדבר לא התממש מהתפילות, ולפיכך העלו שאלות קשות על נושא התפילה בכלל.
- מעמד גדולי הרבנים: מעבר לפעולות המעשיות לעצירת המהלך, היו הרבה מאוד פעולות אמוניות. היו רבים שהצהירו כי מידת הביטחון מחייבת לומר "היה לא תהיה" ולהאמין שהתוכנית כלל לא תצא אל הפועל; היו שאמרו כי אין לארוז ואין לשתף פעולה וכדו'. כל האמירות האלה הכזיבו. השאלות בעקבות כך אפוא הן חזקות מאוד. מצד שני, היו רבנים שאסרו לסרב פקודה, ונתפסו בעיני חלק מהנוער כמשתפי פעולה ובוגדים. והדבר הקשה מכולם היא המחלוקת שערערה לחלוטין את מעמד הרבנים, שכן כלל לא הייתה עמדה שסביבה ניתן היה לכנס רבנים רבים.
- הציונות הדתית דגלה תמיד בהיותה גשר בין חלקי העם, ובדרכי פעילות במסגרת החוק ובמסגרת ההגינות הקיצונית. בדרכים אלה לא הצליחה לסכל את ההתנתקות. האם הדבר מלמד שכל דרכה מוטעית ?
- האם תמה דרכה של אהבת ישראל ?
- שאלת החינוך של בני הנוער.
- היהדות החרדית הכזיבה את מתנגדי ההתנתקות. לא זו בלבד שהיא לא הייתה שותפה במאבק, היא תמכה בממשלה ולא הפילה אותה. לפיכך עלו שאלות רבות בדבר היחס שלנו אליה.
- חשבון נפש: אין אנו יודעים את מספרם, אך רבים בציונות הדתית דווקא הסיקו מתוכנית ההתנתקות כי יש לשנות כיוון, ולעסוק יותר בנושאים החברתיים, בבניין החברה, בחתירה לצדק ולחסד.
- משבר אישי – מעבר לאידיאלוגיות הגדולות, גוש קטיף הביא למשבר אישי קשה מאוד לרבים מהנאבקים נגדו.
- מה ד' רוצה מאתנו ?
אתגרים לחינוך של הציונות הדתית והאורתודוקסיה המודרנית, בפרט לאחר ההתנתקות:
קריאה מדוקדקת של השאלות שנשאלו מלמדת כי נחשפת לפנינו תמונה מרתקת המלמדת על האתגרים הגדולים העומדים בפני הציונות הדתית לקראת השנים הבאות. כדי להבין מעט מאתגרים אלה יש לשוב כמה עשרות שנים לאחור, ולעמוד של שינוי משמעותי מאוד שחל בציונות הדתית, שחלק גדול ממנו בא לידי ביטוי מעשי בתגובות להתנתקות המובאות להלן. תובנה זו תסייע להגדיר גם את מטרות העתיד שלנו.
הציונות הדתית מטבעה היא תנועה דו-קוטבית: ציונות-דתית; דתי-לאומי; ישיבת-הסדר; הקיבוץ-הדתי; תורה-ועבודה וכדו'. בשל היותה תנועת מקף היא התאפיינה באופן היסטורי במתינות – בין במתינות דתית ובין במתינות פוליטית. המתינות (ויש רבים שיאמרו – הזלזול) הדתית באה לידי ביטוי בדרכים שונות – למן הקפדה נמוכה על שמירת תורה ומצוות באופן אישי ועד למעמד הרבנים ולקיומן המועט של ישיבות בתוכה. להוכחת המתינות הפוליטית די לנו אם נזכיר כי ה"מזרחי" תמך ברעיון אוגנדה, וכי שרי המפד"ל התנגדו לכניסה לעיר העתיקה וליהודה ושומרון במלחמת ששת הימים. כתנועה דו-קוטבית היא מצאה בדרך כלל את האפשרות לקיום יהודי בחברה דמוקרטית, ראתה במדינת ישראל את ראשית צמיחת גאולתנו על אף היותה מדינה חילונית, והשכילה להיות מעורבת בכל שדרות החברה הישראלית.
הציונות הדתית פגשה בשנות השישים את בית המדרש של הרב קוק, ובמובנים רבים נכבשה על ידו. רבים סוברים בטעות כי משנת הרב קוק ומשנת הציונות הדתית זהות, אולם זו טעות גדולה. משנת הרב קוק יונקת מתפיסה קבלית מיסטית כי הכל קודש. חידושה המרכזי הוא שתחת הכותרת "קודש נכללת גם הלאומיות, התרבות, ההשכלה ואפילו הספורט. בכך היא שונה מאוד מהתפיסה החרדית. ברם, כל זה אך ורק אם ביסודו של דבר הם משרתים את הקודש, אך אין להם קיום כקוטב בפני עצמו. בשל כך, מבחינה חיצונית היא דומה לציונות הדתית (כי כלולים בתוכה מושגי חולין רבים) אולם במהות התפיסתית היא שונה מאוד, וקרובה יותר לתפיסה החרדית.
הזיווג שבין התנועות הוליד יצירה נהדרת של דור ציוני דתי מחד גיסא, המואר באור הקודש, הגאולה, ארץ ישראל וכדו'. מובן כי השיבה לכל חבלי ארץ ישראל העצימה מאוד את התוצאות של מפגש שתי התנועות יחדיו. דא עקא, מפגש זה לא הכין את עצמו למצב בו המדינה והחברה היהודית לא ייראו כמשרתים את הקודש אלא להפך – פועלים נגדו. המשבר העיקרי נוצר כאשר המדינה אפילו אינה משרתת את הרעיון היסודי של מדינה כפי שהוא נתפס במשנת אלה הרואים עצמם כממשיכים בלעדיים של משנת הרב קוק: ישוב ארץ ישראל.
על כן, תוכנית ההתנתקות הביאה לצרור עצום של אתגרים חינוכיים העומדים בפנינו. מדובר באתגרים חינוכיים מסוגים שונים. סוג אחד נוגע למשנה האידיאולוגית. השבת רעיונות הציונות הדתית בדבר החשיבות העליונה של הקיבוץ היהודי בארגון מדיני לאומי והדרכים המחייבות קיבוץ זה – קבלת הכרעות, הוגנות, הכרה במוסדות וכדו' – היא אתגר חינוכי שאינו פשוט, בעיקר לאחר שנות דור שמיקדו את היחס למדינה בשל היותה "קודש". סוג שני נוגע ליכולת להתנהל במציאות בה הדברים אינם מתנהלים לאור תפיסת העולם הנראית בעיני האדם כיחידה הנכונה והצודקת. עולם שלם של התמודדות עם ניפוץ חלום מחייב תפיסה אחרת של החיים, ותפיסה ייחודית של "תהליך הגאולה". סוג שלישי הוא היחס לאוטוריטות – בין אוטוריטות דתיות רבניות, ובין אוטוריטות פוליטיות ומשפטיות. מדובר בתהליך ארוך של לימוד המשנה האזרחית, יחסי דמוקרטיה ומצפון ועוד עניינים רבים אחרים שעלו על הפרק. מעל לכל מדובר בבחינה עמוקה מאוד של דרכנו האמונית: בין בהבנה יותר עמוקה של מידת הביטחון, בין בסוגיית היחס בין מעשי האדם להנהגה הא-לוהית, ובעיקר במגבלות האדם ובאי-יכולתו לעמוד על המגמה הא-לוהית של הדברים. כהמשך לסוגיה זו, בעיקר כשעוסקים בבני נוער, עולה השאלה היסודית בדבר היחס אין אימוץ חזון רדיקאלי של תיקון עולם ושינויו ואי קבלתו כפי שהוא ובין אימוץ הרעיון הדמוקרטי והכרעת הרוב אף אם הוא מלאה עוול.
אלה רק חלק מהסוגיות החינוכיות העיקריות שהתגובות לתוכנית ההתנתקות העלו, והדבר מלמד על אתגר חיוני של בירור מחודש של כמה מאבני הדרך המרכזיות שהנחו את הציונות הדתית בעשרות השנים האחרונות. המאמר שלפנינו מציג אפוא אפיון חי של מאפיינים אלה מחד גיסא, ומאידך גיסא מעט אבני דרך חינוכיות שנכתבו על ידי כתשובה לשאלות. אבני דרך אלה הן כעין טיוטא לתוכנית חינוכית מקיפה שאנו נתבעים להשקיע בה מאמץ ניכר.
א. עצם היחס להתנתקות.
שלום לכבוד הרב ומועדים לשמחה!
אני מתלבט בימים אלו מה דעתי לגבי תכנית ההתנתקות.
אנשים אומרים לי כל הזמן שבתור אנשים דתיים זה די ברור שצריכים להיות נגד, כי רובם המוחלט של רבנינו וגדולי הדור הכריעו נגד.
אך יש שאלה שכל הזמן מציקה לי:
האם באמת כל אותם מאות רבנים וגדולי הדור שפסקו נגד (ובתוכם גם הרב), קראו לפרטי פרטים את מטרותיה של התכנית והתעמקו מבחינה בטחונית-צבאית בתועלות שאמורות לצמוח ממנה ע``פ מתכנניה (כגון ביטול האפשרות של רוב ערבי בארץ, שמירה על גושי ההתיישבות וכדו`) והשיקולים ההלכתיים לגביהם, ורק אז פסקו, או שאולי הם נתנו פסק הלכה כללי שאומר לא למסור שטחים, אך לא התחשבו בתועלות החשובות הנ"ל.
אם התשובה היא הראשונה, אזי העניין הופך לפשוט הרבה יותר עבורי.
בעוונותיי הרבים קשה לי לקבל כמובן מאליו שהרבנים חקרו את הנושא לעומקו.
סליחה על השאלה המסורבלת קמעא, אשמח לתשובה.
תודה רבה והמשך חג כשר ושמח!
שלום וברכה
איני יודע לענות לך על שאלות אמפיריות. איני יודע מי קרא את התוכנית ואת סיבותיה (יש לזכור כי ראש הממשלה לא פרש ולו פעם אחת את הסיבות לתוכנית זו ואת טיב החלטתו, כך שהטענה אינה יכולה להיות מופנית כלפי הרבנים). איני יודע אף האם נכון לומר שרוב מוחלט של גדולי התורה הוא נגדה – איני יודע עד תום להגדיר כיצד אתה סופר את הדבר, ובעיקר – מה מעמדם של גדולי התורה בעולם החרדי לצורך כך, ועוד כהנה וכהנה. אני מציע שתקרא את דברי רבי אברהם בן הרמב"ם בתחילת ספרו מלחמות השם על הנושא העיקרי, והוא החובה להיות נאמן לאמת ולא לספור "גדולים" או כל דבר אחר.
לעצם העניין –
אין לי כל ספק שיש גם יתרונות לתוכנית זו. גם באתר זה כתבתי לא פעם על החובה שלנו להתמודד עימה לא על ידי שיח פנימי בינינו כאשר אנחנו משכנעים את עצמנו, כי אם להקשיב בקשב רב לטענות התומכות בה, ולנסות למצוא דרך שתביא את מירב היתרונות הגלומות בה בדרך מדינית אחרת, כמו גם בלי לשלם את המחיר הכבד שהיא תובעת.
באופן אישי אוכל לומר רק כך: עסקתי זמן רב בחיפוש אחר יתרונותיה, ואני סובר שאני יודע את היתרונות העיקריים, ולא זו בלבד אלא גם מעריך שיתרונות אלה חשובים מאוד. עמדתי נגדה נובעת משתי סיבות הקשורות זו בזו: בדיוק כפי שהפנית את הטענה לרבנים אני רואה כי במסגרת השקלול שהממשלה עשתה, חובתנו לארץ ישראל כלל לא נבחנה, ועל כן המסקנה אינה יכולה להיות נכונה אפילו במישור התיאורטי, כי לא נבחנו כל הצדדים. מעבר לכך, גם ההנחות המעשיות של התוכנית (כמו שינוי יחסה של אירופה) הן שגויות בעיניי, גם מבחינה רוחנית וגם מבחינה מעשית, ובוודאי שהדבר נובע לא רק מהערכה אובייקטיבית של המציאות אלא גם מהשבר הגדול שתוכנית זו גובה מאתנו, דבר הגורם להתבונן על המציאות בעניניים ביקורתיות הרבה יותר מאלו שהממשלה עושה.
כל טוב ונזכה לישועות
ב. היחס למדינת ישראל
לרב שרלו שבוע טוב!
מאז הגירוש, אני מתייסר בקרבי, ולא מוצא מנוח ביחס שלנו למדינת ישראל ביום שאחרי.
הקדמה - יש לי חבר שהיה במעגל ראשון. אני לא מסוגל להסתכל לו בפנים איך אדם רגיש שלמד במכינה ביש"ע עשה מעשה כזה נפשע. אז הוא בכה. אז מה. יש אנשים שבוכים כשהם רואים סרטים.
מאידך גיסא אני מכיר אנשים שמצאו דרכים שונות להשתחרר מהצבא. אי אפשר להמשיך ולהתחבא מאחורי האצטלא של "אני בטוח שהנוער הנפלא שלנו ימשיך להתגייס". השבוע עצרתי טרמפים על מדים ביציאה מהישוב שלי, ומדובר בישוב מאוד מתון מבחינה דתית. המכונית הראשונה שעצרה לי: "אני לא לוקח חיילים", והמשיך לנסוע; המכונית השניה: "אם השתתפת בגירוש אני לא לוקח אותך" (עליי לציין שהייתי נוהג כמו בעל המכונית השניה).
השבר הוא לא עניין נקודתי על עניין ארץ ישראל. השבר הוא בין התורה למדינה. המדינה מתנהלת על פי אינטרסים פנימיים, והתורה אפילו לא נלקחת בתור אינטרס שולי בשום נקודת מצב. היחס של המדינה לתורה הוא כמו לקוראן או כל דת אחרת, בדיוק כמו שהרצל אמר "שהרבנים ישארו בבתי המדרש". גופי המדינה מנוהלים ע"פ תפיסת עולם מערבית לחלוטין. בג"צ למשל בעקביות פוסק בצורה שמנוגדת להלכה, תוך שהוא מקעקע כל יסוד יהודי, החל בנישואין וכלה בלוויות. למה אנחנו מכירים בו בתור איזושהי סמכות ?
אני לא מדבר על האנשים היושבים שם-שחלקם טובים וחלקם רעים אלא על המערכת. האם כשבוני המערכות הממלכתיות בארץ בנו אותן הם חשבו שמדינת ישראל "היא כסא כבוד ה' בעולם" ?! התשובה ברורה: לא. מאז צעירותי חונכתי שאנחנו צריכים להשפיע, והיום אני כבר לא יודע. אי אפשר להשפיע במערכת שמיסודה היא זרה ליהדות.
גם הציבור החילוני שתמיד חינכו אותנו שהוא "תינוק שנשבה" ויש לנו הרבה מה ללמוד ממנו, הראה את פרצופו האמיתי בגירוש. אפשר היה לספור על יד אחת כמה חילונים התנגדו בצורה מהותית לגירוש: ערלי לב, אטומים, צוחקים על חשבוננו. מזמן הפסקתי להאשים את הממשלה. הממשלה היא באת כוחו של הציבור. זכותה לפעול כפי הבנתה. הבעיה היא בבוחרים - בציבור החילוני, ציבור לא ערכי בכללותו. די להיות צבועים!!! להתנחל בלבבות זו לא משימה אפשרית. החילונים והחילוניות פשוט רוצים מדינה לא יהודית. אז נכון, יש להם נשמה יהודית וניצוץ יהודי, אבל בסופו של דבר הם ייעלמו דמוגרפית, כמו המתייונים והצדוקים. למה לא לטרוח בחיזוק פנימי כמו החרדים ? אנחנו לא צריכים להיות מעורים בבניין המדינה, מהסיבה הפשוטה שהבניין הקיים עתיד להתמוטט כמו מגדל קלפים, ובין כה נתפוס את השלטון מכוח הריבוי הדמוגרפי שלנו.
לא אומר שצריך לשנוא את המדינה, אלא להכיר שזו לא המדינה שהתורה מתכוונת אליה כשהיא אומרת "ממלכת כהנים וגוי קדוש". עלינו להיות משלמי מיסים ולקיים את החובות. יצירה? בניין? התנדבות? לשם מה... ?
תודה רבה.
שלום וברכה
איני מכיר בתוכנו אדם שאינו מצוי בסערה גדולה.
אתה טועה ביחסך לחברך. חברך קיבל על עצמו את ההכרעה העמוקה כי לטובת האומה הישראלית אסור לסכן את הצבא בפירוק פנימי, ופיקוח הנפש הלאומי של עם ישראל מחייב את ביצוע ההוראה. המאבק נגדה אסור היה לו שיתחולל על כתפי הצבא, כי אם במישורים הציבוריים והפוליטיים, והוא הציל את עם ישראל בהתנהגותו הזו. מעבר לכך, רבים החיילים שאמרו לעצמם כי כיוון שהדבר ייעשה בכל מקרה הם צריכים להיות שם ולהקל על התושבים, דווקא בשל רגישותם הרבה, ולא להותיר את המלאכה לכוחות שהם אלימים בהרבה או אטומים מהבחינה הנפשית.
אינני מבין למה אתה מתכוון בהתחבאות סביב איצטלא. אני חושב כי המכונית ראשונה שלא לקחה אותך עשתה מעשה פשע חמור, בכך שהיא מתנכרת לצבא ומבקשת לפורר אותו, ואף המכונית השניה או הרצון שלך לנהוג בדרך מסוימת הם חמורים מאוד. מה שאתה עושה הוא פשע לא פחות קטן – פירוק הצבא, פגיעה במי שמוסר את נפשו להגן עליך ועל אחרים, והמשך הפגיעה המתמדת בכוחות הצבא והמשטרה שנהגו כפי שהיו צריכים לנהוג. את האחריות על פיקוח הנפש הלאומי נוטלים על עצמם אלה שנוהגים כך, ואיני יודע מהיכן מצאו היתר לכך.
נכון הדבר כי המדינה לא מתנהלת לאור שיקולים של התורה. אין דרך אחרת מאשר ליטול על עצמנו את האחריות ולשאול מה עשינו כדי לקדם שכך יקרה, ומה אנחנו יכולים לעשות עוד שלא עשינו. יש כר כה נרחב לפעולה, ובמקום להיות בייאוש גדול צריך להתחזק באמונה גדולה ולהסתער על המשימות הגדולות שיש לנו. אין מציאות כזו של אי-יכולת להשפיע. תמיד יש, אם מוצאים את הדרך, וכיוון שאנו מלאים אנרגיות עצומות שהתגלו במאבק הזה אסור לנו להוליך את האנרגיות האלה למציאות של ייאוש ושל נקמה (כמו שעושים לדוגמה בעלי המכוניות שתיארת בהתחלה), כי אם ללכת קדימה.
אם אתה בוחן את הציבור החילוני לאור התנגדות לגירוש או תמיכה בו אתה צודק. ברם, שאל את עצמך האם זהו הקריטריון הראוי לבחון את הציבור החילוני. רובו המוחלט לא היה ערל לב, אטום, צוחק וכדו', ואיני יודע מהיכן אתה מוצא את הנתונים להגדיר כך. רובו של הציבור כאב כאב גדול, אולם סבר ועדיין סובר שזה הדבר הטוב ביותר לעם ישראל. רוב הציבור רוצה מאוד במדינה בעלת אופי יהודי וגבולות מוכרים ובטוחים בעלי רוב יהודי, וסובר כי פעילות הממשלה קידמה מציאות זו. אנחנו כועסים מאוד על הטעות שלו, אך מכאן ועד ההגדרות שלך לציבור זה המרחק גדול. בוודאי שאין אתה הולך בדרכה של תורה בשעה שאתה מוציא לעז כה גדול על האומה הישראלית, כיוון שאינך צודק.
אל תדבר על היעלמות דמוגרפית, ואל תתייחס כך לציבור החילוני. זו לא דרכה של תורה, זו לא אמת, זו התנשאות ושחצנות שלא במקומה. אל תהיה נביא הקובע כי הבניין עתיד להתמוטט, כי אנו "נתפוס את השלטון" או דברים מעין אלה שאין להם כיסוי כלשהו. טוב יותר לעבוד קשה מלדבר כך.
כל טוב
שלום לכבוד הרב,
כאשר התחלתי לחשוב ברצינות על האפשרות שתתבצע תכנית ההתנתקות, יהודים יגורשו מבתיהם באכזריות ואלימות (דבר שאף האנטישמים בגלות לא הרבו לעשות), ייעקרו קברים, ינופצו בתי כנסת... מעשים שהם בבחינת סטירת לחי לכל המפעל הציוני ותורת ישראל, הגעתי למסקנה שיתכן ויקשה עלי מאד לשוב ולהזדהות עם הסמלים של המדינה! כיצד אוכל לשיר ``התקווה`` בגאווה, להניף את דגל המדינה כאשר מעשיה מנוגדים לכל הערכים שלי והיא פועלת נגד עם ישראל וארץ ישראל?!
מה המשותף שיישאר ביני לבין המדינה ?
אודה לרב על תשובתו, בטרם אצטרף,חלילה, ל "נטורי קרתא"...
שלום וברכה
אינני יודע איך אתה תוכל לשיר.
אני אומר איך אני אוכל לשיר:
אילו לא הייתה מדינה ישראל אלא מקום מקלט ליהודים – דיינו.
אילו לא הייתה מדינת ישראל אלא מקום בו אנו יכולים להגן על עצמנו – דיינו.
אילו לא הייתה מדינת ישראל מקום בו התאפשר לנו לחזור להיסטוריה – דיינו.
אילו לא הייתה מדינת ישראל מקום בו מתאפשר לנו למצות את כשרונותינו – דיינו.
אילו לא הייתה מדינת ישראל מקום בו התקבצו גלויותינו – דיינו.
אילו לא הייתה מדינת ישראל אלא מקום בו אנו יכולים לחיות יהודיים ללא מורא – דיינו.
אילו לא הייתה מדינת ישראל מקום בו יתאפשר לנו בסופו של דבר לשכנע את העם כולו ללכת בדרכנו – דיינו.
אילו לא הייתה מדינת ישראל מקום המאפשר את תקופת לימוד התורה הגדולה ביותר בהיסטוריה – דיינו.
אילו לא הייתה מדינת ישראל בסיס למדינת הגאולה – דיינו.
על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת שנעשו לנו כל אלה והרבה יותר. מובן כי דברים אלה אינם מטשטשים את העובדה שמה שייארע אם ח"ו תתבצע תוכנית העקירה הוא נורא ואיום (אין צורך להגזים – האנטישמים בגלות אמנם לא גירשו אותנו מהבית אלא רק הרגו אותנו בתוכו... מעבר לכך, אף לא שוטר אחד או חייל אחר בא לגרש באכזריות ובאלימות...), ושהיא פוגעת בדברים שציינת לעיל.
כל טוב
(ללא שלום בכותרת)
ביודעי את עמדותיו הפוליטיות של הרב בקשר לתכניות הגירוש והעקירה של תושבי צפון השומרון וגוש קטיף היהודים מבתיהם, תוך כדי הריגתם, פציעתם, כליאתם, הפיכתם לנכים נפשית וגופנית, הרס מפעל חייהם של שלושה דורות, חפירת קברי יקיריהם ופיזור גוויותיהם ברחבי הארץ, שליחתם של אלפי אנשים נשים וטף למחנות פליטים, לגור באוהלים או בקרוונים באמצע המדבר, גזלת רכושם אשר עליו עמלו מעל לשלושים שנה, גירוש זקנים וזקנות ממיטותיהם, סחיבת נערים ונערות בשערותיהם, עקירת תינוקות מחיק אמותיהם ומסירתם לזרים, הפעלת כח כנגד יהודים צדיקים וחסרי ישע, שלא עשו שום דבר רע לאף אחד, פגיעה בנכים גרי צדק אלמנות ויתומים, החרבת אלפי בתיהם, מאות בתי הכנסיות שלהם, בתי המדרשות, ישיבות, אולפנות, בתי ספר, גני ילדים, הרס מפעליהם וחממותיהם, השמדת היבולים בשדותיהם, ומסירת כל רכושם לרוצחים שרצחו את בני משפחותיהם,
רציתי לשאול את כבוד הרב כמה שאלות קשות, אך מוכרחות:
א) האם הרב נוטל על עצמו את האחריות המלאה, בעולם הזה ובעולם הבא, לכל תוצאות פסיקתו ש``חוק הוא חוק`` וש``פקודה חייבים למלא``?
הבהרה: כשאני אומר ``נוטל אחריות`` - הכוונה היא לכל התוצאות המופיעות לעיל, ואלו שעדיין איננו מסוגלים לדמיין שיקרו, אם תתרחש העקירה ח``ו.
ב) האם לפי דעת הרב ההחלטה נתקבלה באורח דמוקרטי, תוך כדי שמירת זכויות היסוד של המיעוט? או שמא ההיפך הגמור?
ג) האם לפי דעת הרב ההחלטה נתקבלה מתוך מחשבה על טובת האומה, או שמא שיקולים זרים הנחו את מקבלי ההחלטות? (טובות הנאה למיניהם, אילוצים משפטיים של רה``מ, תקשורת ופרקליטות עוינים, אילי הון הדואגים לאינטרסים שלהם וכדו')
ד) האם הרב היה קורא לציית לפקודה כזאת גם במדינה קומוניסטית, עם רודן, שהחלטותיו מתקבלות ללא עוררין, בניגוד גמור לדעת העם, כפי שהובעה ב``בחירות`` האחרונות ?
ה) האם כבוד הרב היה קורא למלא אחר אותן פקודות, כשההבדל ביניהן הוא רק בשמות הישובים המיועדים לגירוש בחוק? (למשל: אום אל פחם במקום גוש קטיף, וסכנין במקום חומש, שא נור, גנים וכדים). בקיצור: האם הרב היה מתיר לגרש ערבים תחת אותו חוק) ?
ו) שאלה תיאורטית בלבד: אם היו לכבוד הרב הורים שגרים בגוש קטיף, ו(ח``ו) סבא וסבתא שטמונים שם בבית העלמין, ועליהם היו צריכות לעבור כל הזוועות המתוארות לעיל, האם גם אז כבוד הרב היה קורא לציות מלא לפקודת הגירוש ללא עוררין ?
ז) האם זה נכון ש``דברים שרואים מכאן לא רואים משם``, והכל זה שאלה של פרספקטיבה, עד שזה פוגע בך באופן אישי? עד אז - מותר לעשות ליהודים אחרים שאינם מבני משפחתך הקרובה את אותם הדברים שרשעי הגויים עשו לעם ישראל באלפיים שנים האחרונות?
סליחה על האריכות ועל השאלות הישירות. אך אני רוצה לדעת אם רבני ישראל לוקחים אחריות על אמירותיהם ועל מעשיהם, או שמא אם זה נוגע לחיים של יהודים שאינם בני משפחותיהם - דמם מותר בשם ה``חוק`` הישראלי המקודש.
שלום וברכה
קודם שאענה לשאלותייך, רציתי לשאול את כבודו שאלה אחת קשה אך מוכרחת – האם אתה חשוב כי יש טעם בסגנון בו אתה כותב ? האם יש בינו איזשהו קשר למציאות ? לאמת ?
עצה טובה יש לי עמך קודם שאני עונה על השאלה – כדאי שתפסיק. קודם כל בשל העובדה שמה שכתבת בסגנון שכתבת אינו נכון, ועל כן הוא פסול לחלוטין. מעבר לכך – הוא מביא בכנפיו את כל הנזקים שבעולם, ואין בו כל דבר טוב. כדאי שתפסיק.
לשאלותייך:
א. מעולם לא אמרתי שחוק הוא חוק ופקודה צריך למלא. להפך, עמדה כזו היא עמדה פשיסטית, אנטי הלכתית וגם אנטי אנושית. לחוק יש גבולות ולפקודה יש גבולות. אלו דברי הרמב"ם הנודעים בפרק ד מהלכות מלכים הלכה ט. על כן, אני כמובן פטור מלענות לשאלה הראשונה.
ב. השאלה האם נשמרו זכויות המיעוט היא אכן קשה מאוד בהקשר של מה שהתקבל. במקרים כאלה שואלים שאלה הפוכה: הבה נניח כי הממשלה הייתה מקבלת החלטה להרחיב את ההתנחלויות (הלוואי), ולצורך סלילת אוטוסטרדה חדשה היא הייתה מפנית את הישוב כרם שלום למען עם ישראל, וכל זה נגד רצונם – מה הייתה עמדתנו אז ? לאמור: יש סמכות עקרונית לממשלה לפגוע בזכויות פרט למען הכלל. השאלה היא כמובן מהן הגבולות של סמכות זו.
ג. אני מניח כי חלק מהשיקולים היו לא ענייניים. אפילו חמורים. ברם, יש לומר שלושה דברים: ראשית, גם אצלנו לא כל השיקולים ענייניים. שנית, שיקולים לא ענייניים הם חלק מהחיים, ואין הם פוסלים החלטה שהתקבלה ברוב גדול. ושלישית – יש גם הרבה שיקולים ענייניים בתוכנית הזו. למען הסר ספק אני חושב ששקלול השיקולים נעשה בדרך לא נכונה והתוכנית היא רעה מאוד, אולם אין ביכולתך לקבוע כי אין בה שום היגיון.
ד. לגבי ציות לחוק במדינה קומוניסטית - ראה סעיף א.
ה. השאלה התיאורטית לגבי ההורים כמובן מופנית גם אליך, רק הפוכה: האם אתה לא היית פוסק אחרת אם היית תומך בהיגיון של תוכנית ההתנתקות ? אני מקווה שלא היית פוסק אחרת, והיית נאמן לדרכך. כך גם אני: ראשית, בגוש קטיף ובצפון השומרון לא רק שיושבים אנשים הקרובים אלי מאוד מאוד, אלא שהערכתי היא שתוכנית המדינית הרעה תמשיך גם לשומרון וליהודה עצמם, ושם יש לי קרובי משפחה מדרגה ראשונה. שנית, אף אני הייתי במציאות זו בזמן המאבק על הגולן, וגם אז זו הייתה עמדתי. לא טוב להניח כי מישהו אחר היה משנה את דעתו אם הדבר היה נוגע לו.
ו. ראשית – הירגע. אף אחד ממעשה הממשלה לא מתקרב למה שעשו הטובים שברשעי אומות העולם (שלא לדבר על הרעים) במשך אלפיים השנים האחרונות, וטוב יהיה אם נקרא שוב את דברי ההקדמה שכתבתי לתשובתי. שנית, בוודאי שדברים שרואים מכאן לא רואים משם. זו בדיוק הטענה של אריק שרון כלפיך, שלו היית יושב בכיסאו הייתה עושה דברים דומים. אולם, בדיוק נגד זה יש להתמודד, ויש להיות אנשי אמת, ולא כאלה שנוטים אחר נטיות ליבם.
רבני ישראל נוטלים אחריות גדולה מאוד על דברים שהם עושים. אתר זה נאלץ ליטול אחריות על דיני נפשות במקרים קשים פי כמה ממה שהתסריט הגרוע ביותר לגוש קטיף וצפון השומרון יהיה. על כך לא ישנים בלילה, ופוחדים מיום הדין ומיום התוכחה. בדיוק בשל עובדה זו הם נוטלים אחריות להציל את האומה הישראלית כמיעוט יכולתם לעשות זאת, וחלק גדול מהרבנים (ולדעתי רוב מוחלט) רואה כמשימתו להציל את עם ישראל גם מסכנות איומות הנובעות מדברים הדומים למה שכתבת – הן סכנות הנוגעות לסגנון הנורא, והן למסקנות שלך העולות מבין השורות בקשר למעשים אותם יש לעשות. שאלת האחריות בעולם הזה ובעולם הבא מושבת אפוא אליך – כיצד אתה נוטל על עצמך את האחריות גם לומר דברים כה רעים, וגם למסקנות שאתה מבקש להסיק מדברים אלה.
כל טוב, ושלא נדע.
ג. ראשית צמיחת גאולתנו
לכבוד הרב שרלו שליט''א
האירועים האחרונים כואבים לכל מי שלב יהודי מפעם בקרבו אך ידוע מה שכתב הרמב''ם בהלכות תעניות שהאומר דבר זה קרה נקרה הרי זה אכזריות ובודאי שיש צרך בחשבון נפש אפי' אם הוא נוגע בנקודות כואבות כדי שלא ישנה דבר מעין זה שנית. קשה לי להבין כיצד רבים מאחי מהציונות הדתית ממשיכים להתייחס למדינה כאל ראשית צמיחת גאולתנו ולתלות בה אצטלה של קדושה. כלום אין להפריד בין עם ישראל וארץ ישראל שבהם חבויים כוחות אלוקיים עצומים לבין המדינה שיוסדה לכתחילה על יסודות של כפירה בה' ? ודאי שכל מה שקרה כאן ב60 השנה האחרונות הוא מה' והוא חלק מתכנית אלוקית לגאולה האמיתית והשלמה, אך השאלה היא מה הוא היסוד הקדוש שעליו מוטל עלינו כיהודים מאמינים לבנות את כסא ה' בעולם, ולא מה הם הסיבות שמסובב הסיבות מביא על ידם את גאולתנו.
האם נתלה באומות המאוחדות קדושה כיון שבלעדי הצבעתם לא הייתה מתאפשרת הקמת המדינה? האם הניסיון ליחס למדינה קדושה אינו כניסיון להכשיר את השרץ ? תורתנו היא אמת צרופה ! הנשלה את עצמנו שהניסיון לבנותה על יסודות עקומים יצלח? כל התכנית הנוראית היא מעין סטירת לחי לכל ערכי הציונות הדתית. הצבא לו סגדנו הוא בעצמו מפנה יהודים מארץ ישראל בשם קדושת הדמוקרטיה, כאילו יש חובה ''קדושה'' לשמור על הוראות הממשלה, אפי' שהעוול השחיתות והסכנה זועקות מהן !
אולי ה' רומז לנו בכך שאותם דברים שקידשנו הם בעצמם פוגעים בנו ? את טעותנו שנובעת מתמימות שאינה ממקומה או מנוחות ליהנות מטובות השלטון. מקובל מהרבי מחב''ד שעצם האמירה של ראשית צמיחת גאולתנו והלל ביום העצמאות בתפילה מרחיקה את ביאת המשיח, וכנראה על פי דבריו שעל ידי תפילות אלו ישנה יניקה לחיצונים מהקדושה ר''ל והיא ומעצימה את חשך הגלות ר''ל...
האם לא רצוי שנשנה את יחסנו למדינה למציאות פרקטית ולא נתלה בה דברים שהיא לא, ובמקום זאת נפנה את הכוחות הנפלאים שיש במחנינו לקירוב אחינו לאמת התורה ובנין הארץ ? לא שנתחרד, אלא שנהיה מפוקחים יותר בדרכנו, ובע''ה יגיע היום שבו נוכל לשנות את המדינה מהיסוד ! עד אז סבורני שעדיף שנוריד את המילים ראשית צמיחת גאולתנו מהתפילה לשלום המדינה ונתייחס ליום העצמאות כאל יום של חשבון נפש, בו אפשר לערוך ימי עיון וכדומה אך לא כחג הלכתי, ולא ניתן למדינה תווית הכשר אותו תנצל למעשיה שאינם עולים בקנה אחד עם תורתנו הקדושה.
מצפה לתשובה בכבוד רב
שלום וברכה
בוודאי שהגיע הזמן להתפקח, ומי שעדיין לא התפקח טוב לו כי יקדים לעשות זאת.
לא טוב שלא לעשות חשבון נפש במצבים קשים.
קשה להבין כיצד יש עדיין אלה שאינם רואים במדינת ישראל את ראשית צמיחת הגאולה. קשה להבחין איך עדיין יש אלה שלא התפקחו מרצונם לקבוע לקב"ה כיצד עליו להביא את הגאולה, ובשל העובדה שהקב"ה לא פעל לפי מה שהם חשבו שעליו לעשות, אין הם מכירים בטובתו.
אנחנו קבלנו מדינה מהקב"ה. העובדה שאנו לא נוהגים כשורה עם מדינה זו מחייבת אותנו להתפקח ולהתחיל לנהוג כשורה. אולי ד' רומז לנו בכך שלא התייחסנו מספיק למדינה זו, ובשעה שאין אנו עושים זאת אנחנו לא מצליחים לרומם אותה.
יש עלינו חובה הלכתית להודות לריבונו של עולם על החסד שגמל עמנו, ואלה שלא עושים זאת מחשש ברכה לבטלה נופלים בבור של כופרים בטובה שהוא חמור בהרבה. הדבר אינו עומד בסתירה לצורך לעשות חשבון נפש, שזהו בדיוק אופיו של חג הלכתי – אמירת הלל על מה שיש וחשבון נפש למה שעדיין לא הגענו.
כל טוב
ד. המינוח המתאים
שאלתי מתייחסת בהמשך לתשובה שנתת, שם העדפת את המינוח ``גירוש`` על פני כל דבר אחר לתיאור הפינוי הצפוי ביש``ע.
נדמה שלא ירדתי לסוף דעתך שם. תחילה אתה אומר כי החלטה על הסרת ישובים אומנם ``אינה גירוש`` ואח``כ אתה אומר שהיות והמילה פינוי עדינה מדי, אתה מעדיף לקרוא לזה גירוש. לא ברור לי למה דילגת על מילה אחרת- עקירה, והלכת ישר לקיצוניות.
אבל מעבר לכך אני לא מבין איך אתה - שהסכמת שטיעונים שמוציאים אותנו מכלל ישראל הם פסולים - בכל זאת מוכן לקרוא להחלטה על פינוי כזה בשם ``גירוש``. כיוון שגם כאן אתה מוציא את עצמך מכלל ישראל: גירוש עושה הצד השולט לצד החלש, ואילו כאן המתנחלים או הדתיים-לאומיים או החרדים-לאומיים הם כולם חלק מהגוף השולט (מדינת ישראל/ממשלת ישראל). כולנו יחד הגענו להכרעה מסוימת, ואל לצד שלא קיבלו את דעתו לצעוק אח``כ חמס. זהו שקר מוחלט ואחיזת עיניים לא מכובדת ולא מהוגנת.
אני מבין את המצוקה שיש לציבור שעומד לבוא עליו אסון לא פשוט בכלל לנסות לבטא את תחושותיו במילים ודימויים קשים, לכן מקובל עלי השימוש במילה עקירה, כי היא מילה שמביעה בכנות את תחושתם ואינה חוטאת לאמת מצד שני. כלומר, גם אותו מתנחל יכול לעקור את עצמו מביתו, בצער, בכאב ובדמע, אך תוך שהוא מקבל עליו את הדין, שהוא היה שותף בהכרעתו. וזה מהות ההבדל בין ``עקירה`` ל``גירוש`` כי אדם לא יכול לגרש את עצמו מביתו, הוא תמיד מגורש ע``י צד אחר- צד עוין.
לגבי טענתך ש``לפחות חלק מהאנשים סובר כי אין בסמכות החברה לקבל החלטה מעין זו``, היא הנותנת! הרי בדיוק בשל כך ראוי שתבהיר שאין מדובר בטרנספר או בגירוש וכי הכרעה כזו היא הכרעה לגיטימית. ולהיפך, אם אתה תומך במינוחים כ``טרנספר`` או ``גירוש`` אתה נותן להם סיבה לחשוב שאכן אין בסמכות החברה לקבל הכרעה כזו.
אני מבין את רצונו של הרב לנסות להביע את הזדהותו ותמיכתו במאבקם של המתנחלים באופן זה שגם הוא ישתמש במילים קשות לשם תיאור הדברים, אך דבר זה לא יאה ולא ראוי לעשות. דווקא רב ומנהיג בישראל צריך להיות מדויק במינוחים שהוא משתמש בהם ושהוא קורא להשתמש בהם.
על כן אני שואל בשנית, האם אתה עדיין חושב שראוי להשתמש במונח ``גירוש`` לתיאור הפינוי שיעשו ליישובים ביש``ע?
ואם אתה חושב שאני רוצה לגרש יהודים מביתם, איך אתה בכלל מתיר לעצמך לדבר איתי??? הרי אני תומך במעשה נפשע ממש!!! אתה שומע במה אתה מאשים אותי (במובלע)??? שאני, בחור דתי שהתחנך במוסדות הציוניים-דתיים תומך בגירוש יהודים מביתם! זה הרי לא יעלה על הדעת! מה אני, נאצי???
אנא חזור בך מהדברים שאתה מייחס לי ולשכמותי. וחשוב לי לשמוע זאת במפורש ממך (התעלמות שלך ממכתבי זה, כמו שעשית בתגובה באותו קישור שלעיל, יש בה כדי לרמז שזוהי דעתך באמת).
(האם הבנתי מדבריו של הרב שהוא עושה השוואה שאם לשרון מותר לקרוא לעקירת יישובים במילה המכובסת ``התנתקות`` לנו מותר לקרוא לעקירת יישובים ``טרנספר`` או ``גירוש``, כקונטרה?)
תודה להתייחסותך הרצינית.
שלום וברכה
א. המילה "עקירה" היא מילה מכובסת, ואינה יוצרת את העוצמה בה אלה שיסולקו מבתיהם יחושו.
ב. השאלה בדבר היות המתיישבים חלק מהגוף המחליט אינה פשוטה כלל ועיקר. אין בידי לכתוב את הנושא כולו, ועל כן אכתוב בראשי פרקים בלבד. וודאי ידוע לך כי הדמוקרטיה אינה עומדת על שלטון הרוב בלבד, שאם לא כן זו יכולה להיות הדיקטטורה הגרועה ביותר, של קבלת עמדת הרוב וניצול מצוקת המיעוט באופן מתמיד. דמוקרטיה מבוססת גם על עניינים שאין ביד הרוב לקבל. מהותה של הדמוקרטיה המערבית נמדדת לאור המגבלות המוטלות על הרוב ולא לאור כוחו. השאלה האם מותר לרוב לתבוע מהמיעוט לשלם מחיר כה יקר, לאחר שהרוב עצמו ראה בהתיישבות זו משימה לאומית אינה פשוטה, וייתכן שהיא שייכת לתחומים אותם לרוב אסור לעשות. על כן, יש מקום לקרוא לכך גירוש.
ג. המצב היה שונה אילו היה הרוב משקלל את כל העניינים, ומוכן באופן עקרוני להיאבק למען המיעוט, אלא שהוא טוען שהדבר בלתי אפשרי ויפיל את כולם. ברם, תוכנית ההתנתקות נתונה במחלוקת כה עזה גם בתחום העובדות וההערכות ולא רק בתחום האמונות והדעות, כך שקשה לראות את עמדת הרוב מוצדקת לאור העובדות.
ד. איני אומר דברים כדי למצוא חן בעיני אחרים, אלא את האמת שלי.
ה. דבריך על "מעשה נפשע" או "נאצים" הם דמגוגיה. בדבריי שלי הבעתי את עמדתי שזו המילה הנכונה לומר. לא כיניתי אף אחד אחר הסובר אחרת במילות גנאי, וזו גם לא מסקנה לוגית מהדברים, בשל העובדה שאם תקרא שוב את דבריי תראה בהם כי אין אני רואה בהם דבר שהוא בלתי חוקי בעליל שחובה לסרב לבצעו. עמדתי עדינה ומדויקת דיה כדי שלא ייעשה בה שימוש דמגוגי.
כל טוב
ה. היחס לצבא
רציתי לשמוע את דעת הרב בהרהור שתוקף אותי לאחרונה.
מה צריך להיות יחסנו לצבא לאור מה שקורה לאחרונה?
אותי לימדו בישיבה שהצבא זה התגלמות הגאולה בימינו וכל מפקד הוא ``גוש קודש`` יש לתרום ולהשתתף למען המדינה.
אולם אני רואה שהצבא שלנו הוא לא כל כך טהור. לא כל המניעים הם צבאיים טהורים. הרבה פוליטיקה מעורבת עד כדי סיכון חיי אדם סתם.
היינו בלבנון כמה שנים. האמנו שזה הדבר הטוב ביותר עד שקם ראש ממשלה והוציא אותנו משם. כנראה שלא היינו צריכים להיות שם כל השנים. סתם נהרגנו שם ?
אם המדינה חושבת ש ``השטחים`` הם שלנו אז יש ליישב אותם ולהגן עליהן בחירוף נפש. אבל אם הולכים לפנות אותנו מחר מדוע מעודדים התיישבות ע``י מענקים מיוחדים ודיור זול? אם אנחנו לא צריכים לשבת שם בואו נפנה עכשיו לא ניתן לאנשים לבנות שנים על גבי שנים ואז לזרוק אותם. למה? כי ככה החלטנו עכשיו.
מה שאני מרגיש זה שאין לי אמון כלל במערכת השלטונית והצבאית, וקשה לי מאוד בתור אדם מאמין שחונך אחרת לראות ולהזדהות
תודה
שלום וברכה
א. אנו לא יכולים להעמיד את הטוהר המוחלט כקריטריון. לצערנו, בני אדם אנחנו, ואין בנו טוהר מוחלט בשום תחום - גם לימוד התורה שלנו איננו טהור לחלוטין, וגם הדרך בה אנו מקימים בית אינה טהורה לחלוטין, וגם העשייה ההתנחלותית שלנו אינה טהורה לחלוטין ועוד. לא ניתנה תורה למלאכי השרת, ואם המדד שלנו ליחס אל משהו יהיה לפי הטוהר המוחלט, כנראה שנשלול כל דבר הקיים בעולם.
ב. מה שאתה מכנה פוליטיקה הוא הרבה פעמים מדיניות, הפועלת לטובת עם ישראל בדרכה שלה.
ג. אנו פועלים פעמים רבות במציאות של ספק – אין אנו יודעים עד תום מה טוב, ואנו מנסים לעשות את הטוב ביותר, ואם לא מצליחים מנסים בדרך אחרת. גם בלימוד התורה זה כך: הגמרא אומרת שאין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם תחילה – האם בגלל זה לא נלמד ? האם כל מה שלמדנו קודם לכן הוא טעות ? האם שמעון העמסוני שבתחילה דרש כל "את" ולאחר מכן פרש - טעה, ובשל כך כל מה שהוא עשה לא היה טוב ?
ד. ה"מדינה" מתלבטת מאוד ביחס ליהודה ושומרון, ועל כן אין בה מדיניות אחידה, ויד אחת עושה דבר הפועל נגד דבר אחר. זה בוודאי לא טוב ולא ראוי, ואסור לנו להפוך מציאות של בדיעבד למציאות לכתחילה. ברם, זה חלק מהדרך בה מתנהלים דברים בעולמם של בני אדם, ומכאן להגיע למסקנה כי הצבא והשרות בו אינם ראויים למאמצנו – הדרך רחוקה ולא נכונה.
ה. במקום לחוש חוסר אמון כדאי לעשות שני דברים: ראשון בהם הוא להבין עד כמה המציאות מסובכת, ועד כמה הציפייה כי היא תהיה חד משמעית ופשוטה היא ציפייה שאינה נכונה. ברגע שתשנה את ההסתכלות שלך ותבין את המורכבות של המצב תשוב לך יכולת ההתבוננות הראויה במציאות. שני בהם הוא לנסות ולשנות אותה, כדי שתהיה טובה יותר. אחוז לך שליחות מסוימת בדבר שאתה מאמין בו, ושאל את עצמך כיצד אתה יכול לקרב את המציאות לחזון שאתה נושא ברוחך. בדרך זו תצליח.
כל טוב
לכב' הרב שלום וברכה!
אני גר בצפון הארץ ונותן שיעור שבועי בגמרא בביתי. בשנה האחרונה הצטרף שכן שגר מספר בתים ממני, ברחוב שלי. הוא בחור פשוט, נשוי עם כמה ילדים ועובד כשוטר סיור בישוב קרוב. לאחרונה שאלתי אם הוא יישלח להשתתף ב"התנתקות", ואמר שאכן הוא יישלח וילך כי זו פרנסתו ואין מה לעשות.
ירדתי לגוש קטיף, וביום ב', כאשר הכוחות ניסו להיכנס לישובים כדי למסור את הצווים, הילדים שלי טלפנו שראו אותו בשורות השוטרים בכניסה לנווה דקלים. באתי לראות וחשכו עיניי: הוא היה לבוש סרבל שחור עם כפפות שחורות כיסמ"ניק, עם כובע ומשקפי שמש. ניגשתי עליו והוא הפגין חוסר נוחות ולא רצה לדבר אתי. ברכתי אותו שלא ירים יד על יהודי. הוא ענה לי: "מקווה" ולא הסתכל לי בעיניים.
אתמול יום ו' גורשתי מגדיד. חזרתי הביתה והגעתי לבית הכנסת ערב שבת. עברתי לידו והוא לא התייחס, כאילו שלא ראה אותי. ילדיי ניגשו אליו מחוץ לבית הכנסת ואמרו לו דברי תוכחה, איך יכולת לגרש יהודים מביתם וכו' והוא אמר להם: "תירגעו!" ולא רצה להתייחס.
שאלתי: האם עלי להחרים אותו ולא לתת לו לבוא לשעורים שלי, אולי לזמן מסויים? כעס חינוכי? חשבתי שזה יכול להרחיק אותו לצמיתות. מהצד השני, לא נראה שצריך לשתוק על כל דבר ולהיות נחמד כאילו שלא קרה דבר.
אשמח לשמוע אם יש קו כללי לשאלה זו, או למצבים דומים. תודה מראש!
שלום וברכה
איני מבין את ההתלבטות.
איני מוצא שום סיבה שבעולם להרחיק אותו מהשיעור.
הביקורת על תוכנית ההתנתקות אינה יכולה להיות מופנית אליו, ולא הוא נושא אותה על גבו. הביקורת היא כלפי הדרג המדיני, ולו היית שואל אותי על חבר כנסת שהצביע בעד הייתי מתלבט בשאלה. ברם, אין כלל מקום להתלבטות, ואת אותו אדם צריך לקרב ולעודד אותו ללמוד תורה ולהתחזק באמונתו כל הזמן.
את המאבק נגד תומכי התוכנית נעשה כלפי מי שקיבל את ההחלטה, ולא כלפי מי ששמר על עם ישראל בכך שהוא לא פורר את המשטרה שלו.
כל טוב ושלא נדע
ו. גבולות המאבק
שלום לכבוד הרב!
מעניין אותי לדעת את דעתו של הרב על דרך התנהלות המאבק על ארץ ישראל.
כמובן שאני מדבר על המקרה הספציפי הזה, שבו לא ברור כלל שהוא נוגד לחלוטין את דרכי התורה ויש חובה למרוד בשלטון.
מעניין אותי האם הרב חושב שצריך להיאבק בתוכנית זו רק במסגרת החוק? או שמותר גם לחרוג מהחוק, במטרה למנוע תוכנית זו, לדוגמא חסימת הכבישים. ואני לא מתייחס לצד המוסרי שבעניין, אלא מבחינת זה שהמהלך לא חוקי, ומדוע?
תודה מראש.
שלום וברכה
לא הבנתי עד תום את השאלה.
מוכן הדבר שמלכתחילה יש לנהוג לפי החוק.
הבעיה במקרה זה טמונה בעובדה שחלק מהמתמודדים נגד התוכנית הרעה הזו סוברים שהיא במהותה לא חוקית, שכן אין זה חוקי לעזוב את ארץ ישראל מרצוננו, ואין זה חוקי לגרש אנשים מהבית כדי שלאחרים יהיה טוב (אולי). בשל כך, קשה לבוא מכוח החוק ולהשתכנע כי הדבר אסור.
עמדתי בעניין זה היא שלצערי התוכנית היא כן חוקית, ולא זו בלבד אלא שביום שאחרי – בין אם המאבק יצליח ובין אם הוא ייכשל – אנו נישאר עם מציאות עגומה של לית חוק ולית דיין, עם חברה מפולגת ללא כללי התנהגות הדדיים ועם חבורת ילדים אידיאליסטיים מאוד שהתרגלו לשבירת כל מסגרת וכל אוטוריטה, ולחגיגת "נעצרת – ניצחת". ד' ירחם.
כל טוב
ז. סרוב פקודה
היום התפרסם כי קבוצה גדולה של רבני הציונות הדתית תומכת בקריאתו של הרב שפירא לסרב לפקודה על פינוי יישובים. מאידך גיסא, יצא לאחרונה הרב אבינר בקריאה הפוכה, וכך גם עולה מתשובותיך בשות"ים קודמים.
- מהם המקורות עליהם סומכים הרב שפירא ותומכיו את ההלכה שפסקו, ומהם מקורותיה של ההלכה ההפוכה ?
- כיצד צריך לנהוג חייל אשר אינו מתלמידיו של אחד מהרבנים החתומים על הפסקים ? האם הסתירה בין הרבנים מאפשרת לו לבחור ב"הלכה" התואמת את השקפת עולמו האישית?
- האם ייתכן, כי אפשרות בחירה זו בין הלכות שונות נתונה בידיו של האדם בכל מקרה ?
- האם ייתכן כי הסתירה בין הפסקים נובעת מהעובדה כי לפנינו נושא פוליטי - בטחוני, ולכן הפסיקה נובעת מהשקפת עולמם האישית של הפוסקים, ולאו דווקא משימוש נייטראלי ואובייקטיבי במקורות ההלכתיים ?
- אם התשובה לשאלתי הקודמת היא חיובית, כיצד ניתן להתמודד עם הטענה כי המסקנה העולה מכך היא, שיש נושאים אשר אַל לרבנים ליטול בהם חלק ?
בתודה
נאוה
שלום וברכה
אענה בקיצור:
א. הרב שפירא הי"ו ביאר את מקורותיו – זו ההלכה ברמב"ם הקובעת כי אין לשמוע לציווי המלך (ולמעשה השלטון) בשעה שהוא מחייב את החייל לעבור על דבר ד'. קביעה זו כמובן מניחה שקיים איסור על המדינה להסגיר חלקי ארץ ישראל לגויים, ועל כן החייל עובר עבירה בשעה שהוא עושה זאת. הטוענים לכיוון ההפוך מערערים על הפסק באחת משלוש טענות: ראשונה בהן היא לממשלה מותר לומר כי אין היא יכולה להחזיק בחבלי ארץ ישראל, ומצוות יישוב הארץ לא ציוותה לדפוק את הראש בקיר, אלא להחזיק ולנצח, ואם לא ניתן לעשות זאת – לסגת. שניה בהן היא הטענה כי השעה שהכנסת תקבל את התוכנית המדינית היא העבירה, ואין לחייל הבודד שום משמעות הלכתית בסירובו – שווה בנפשך שהצבא מורה לו לעלות על המשאית ולסגת. שלישית בהן היא הטענה שגם מצוות ישוב הארץ צריכה להיבחן לאור פיקוח נפש של האומה, וסרבנות היא פיקוח נפש של האומה.
ב. זו שאלה עדינה. אני חושב שהחייל חייב ללכת לאור פסק רבותיו. הלכה לא "בוחרים", אך במקום שיש מחלוקת ילך תלמיד אחרי רבו. עמדה זו שמעתי פעמים רבות על ידי הרב שפירא הי"ו עצמו, ששלח תלמידים מישיבות אחרות ששאלו אותו שאלות לראש הישיבה בה הם לומדים.
ג. אינני רוצה להיכנס במסגרת מצומצמת זו לכל נושא פסיקת ההלכה והליכה אחר רב.
ד. אינני חושב. אני חושב שיש רבנים רבים מאוד שמסכימים עם הרב שפירא הי"ו בהערכת המצב הפוליטי הביטחוני (דוגמת הרב אבינר הי"ו שצטטת בראש, ואף אני הקטן סובר כך), ואין התאמה בין דבריהם לבין סרוב פקודה. הטיעון כי מדובר בעמדה פוליטית הוא אפוא לא נכון.
ה. לפיכך, בנושא זה חובה על רבנים ליטול חלק, ולומר מה יש לעשות.
כל טוב
אילו הייתה ניתנת פקודה בצה``ל חו``ש לחלל שבת היית אומר לסרב פקודה? מה ההבדל בין מצוה זו לבין האיסור למסור ארצנו לאויב?
שלום וברכה
ישנם כמה וכמה הבדלים, אך העיקרי שבהם הוא שקלול חובת ההתיישבות בארץ ישראל הנפגעת היא עצמה מחובת שמירת השבת. בדיוק כפי ששבת עצמה נפגעת ממות אנשים, ועל כן חלל עליו שבת אחת כדי ששימור שבתות הרבה, תיקרע האומה הישראלית אם יתחיל מחול סירובי פקודה, ומצוות ישוב ארץ ישראל עצמה תקרוס לחלוטין.
עמדתי זו פורסמה פעמים רבות, ואני מצרף מאמר שפורסם בעיתון על כך:
המציאות המדינית החדשה עלולה להעמיד מפקדים וחיילים רבים בפני הדילמה הפנימית האם ליטול חלק בפינוי ולציית לפקודה ביום שתינתן. התלבטות זו נובעת ממקומות אמיתיים – אוי לה לחברה בה חייליה אינם מלאים דילמות פנימיות, ואוי לה לחברה אם היא לא מכירה בקיומן של פקודות שדגל שחור מתנוסס מעליהן וחובה על החיילים לסרב למלאן. התלבטות אינה קיימת בחברה בה ניתן "להתפטר" מהצבא או למצער – בחברה פשיסטית, בה הציות לפקודה נעלה מכל ערך. נכון היה מבחינה דמוקרטית כי חיילים לא יועמדו בפני דילמה זו, כיוון שהכלי להשלטת החוק והסדר במדינה הוא המשטרה ולא הצבא. ברם, אין אנו עושים את כל מה שהוא נכון, ובמסגרת זו יש לומר דברים ברורים:
חובה לציית לפקודה, גם אם היא מחייבת לצערנו הגדול והנורא פינוי יישובים, הנתפשים בעינינו כהתערטלות נוספת של מדינת ישראל מזהותה היהודית. חובה לציית לפקודה גם אם ארץ ישראל היא ארצנו, וקיימת מחויבות דתית וציונית ליישב את מלואה. חובה לציית לפקודה גם אם מדובר בצורך להרוס את בית עצמנו או קרובנו. חובה לעשות זאת בשל העובדה שזהו חוט השידרה של הקיום המשותף שלנו. בלעדיו אנו קורעים את החברה לגזרים, וחובה לעשות זאת בשל פיקוח הנפש של מדינה שאין בה נורמה של שלטון מסודר וביצוע החלטות.
האם ללא גבול ? חס ושלום. אין אדם בעולם שמותר לו להיות מחויבת למדינה ללא גבול. לא לחינם נקבע בחוק העיקרון של פקודה בלתי חוקית בעליל, והגדרתה כפקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה. קביעה זו מתאימה מאוד לדברי הרמב"ם עצמו, המדבר על גבולות הציות בפקודתו של המלך. ברם, מצבים אלה נמצאים בגבולות הקיצוניים של המציאות ואינם סדר היום של מדינה. שימוש במינוח "פקודה בלתי חוקית בעליל" במקום בו אין מדובר בכזו, אינו אלא מניפולציה מכוערת על יסודות הקיום, וסכנה ממשית לטהרו של המוסר, ולפיקוח נפש של רבים, שינופפו כל אחד בהגדרתו האישית של פקודה זו, וייהרסו את הצמח הקטן שהתחלנו להצמיח במדינת ישראל.
מעבר לכך, גם במישור הפרקטי הסירוב הוא כלי מוטעה. לא זו בלבד שאין הוא משיג כל מטרה אלא משניא את המשתמשים בו – ציבור אינו סולח למי משצמיד אקדח לרקתו ויוצר מאזן אימה פנימי, ומנסה בכוח אלים לכפות את רצונו. דבר טוב אחד לא נולד לארץ ישראל ולחברה היהודית מסירוב פקודה. מעבר לכך, סירוב גם פותח פתח מוצדק לסירוב הדדי – זה מסרב לפינוי וזה מסרב להגן על מה שצריך; זה נענה לצו מצפונו האוסר עליו להסגיר חלקי ארץ ישראל לאויב וזה נענה לצו מצפונו האוסר עליו להיות צבא "כיבוש", והחברה הישראלית שבה לימים שהביאו לחורבנה. הרצון לשנות את אופייה של החברה ואת מדיניותה צריך להיות מתועל לכלים אחרים בהם משפיעים על המציאות: הדיאלוג, השכנוע, בניין מודל מופתי הגורם לאחרים לרצות לחקותו ועוד כלים אנושיים ראויים.
כל טוב
ח. התפילות
לכבוד הרב,
שלום,
אם התפילות של הרבנים הגדולים והעצומים שיש בדורנו לא מבטלים את הגזירה הנוראה שרובצת עלינו אז איך אנו פשוטי העם שגם לומדים קצת תורה וכו' נוכל להוציא את רחמיו של ה' עלינו??
אני לא מזלזל בשום אדם אבל הדבר מייאש פשוט שאתה רואה רבנים גדולים שמתפללים בכוונה ושום דבר כאילו (ת'כלס) לא זז !
שלום וברכה
אנחנו לא יודעים את דרכי התקבלות התפילה.
מימות החסידות למדנו חלק מעקרונות אלה. החסידות הדגישה כי ההתקבלות אינה דווקא תוצאה של גדלות האדם בעיני בשר ודם. לעיתים, דווקא היהודי הפשוט המתכוון בכוונות פשוטות ואמיתיות פותח שערי שמיים יותר מאשר רבנים גדולים ועצומים.
בשל העובדה שאין אנו יודעים דבר אנו מתפללים במלוא מאודנו בדרך בה ציוונו חכמים, וד' הוא העושה את הטוב בעיניו. טוב זה יכול לצמוח דווקא מתפילות של האומה כולה, והדבר החשוב ביותר הוא התפילה הציבורית המאוחדת. כך למדנו ממצוות כינוס העם על ידי החצוצרות, וכך עולה מקריאות הנביאים לתשובה תפילה וצום.
כל טוב, ולוואי וישמע ד' את תפילותינו
ט. גדולי הרבנים
הרב שרלו שלום,
שמי גיל. אני בן 36, חילוני (אגנוסטי), שמאלן אבל מאוד סקרן לגבי תהליך שעובר על החברה הדתית לאומית.
בחודשים, בשבועות, בימים שקדמו להתנתקות שמענו חדשות לבקרים רבנים אשר קוראים כי ההתנתקות לא תהיה, ריבונו של עולם לא ייתן לאירוע כל כך הרסני להתרחש ועוד כהנה וכהנה התבטאויות אשר כיוונו כולן למקום אחד: תסמכו עלינו הרבנים, אנחנו מודיעים לכם כי האל הכל יכול ימנע מחורשי הרעה מלפגוע בקודשי הדת, כך פחות או יותר. והנה, בכל זאת, המציאות טפחה על פניהם.
שאלותי הן כדלקמן:
כיצד מתמודדים המאמינים עם מוסד הרבנות אשר "לא הצליח לספק את הסחורה" אם ננקוט בלשון מסחרית, ואשר שגה בצורה כל כך קיצונית.
כיצד מתמודדים עם "א-ל שהכזיב". כיצד מתמודדים ביום יום כל אותם מאמינים אשר נתנו מבטחם בא-ל, וזה מצידו לא דאג כי לא יגורשו מביתם.
האם לדעתך, שגו הרבנים (ולא בדיעבד) בכך שחיברו בין אמונה ל"תמורה". אני לא מבין גדול במשנתו של הרמב``ם, אבל האם הוא לא טען כי אדם מאמין, אל לא לצפות לתמורה בעד אמונתו?
ואותו דבר אבל מהכיוון ההפוך, כיצד מתמודד אותו רב אשר קרא קריאות כה נחרצות, ראשית עם טעותו אך בעיקר עם צאן מרעיתו אשר עולה הספק במוחותיהם.
ייתכן מובן שכל זה בכלל לא קורה, ורק נקודות השקפה חילונית מניחה הנחה שזה צריך לקרות.
אודה על תשובתך, גם אם היא אינה הלכתית ביסודה ומנוסחת ``בלשון חילונית``
בברכה,
גיל.
שלום וברכה
א. שאלת ההתמודדות עם ה"נבואות" שלא הגשימו את עצמן מתפצלת לשלושה כיוונים עיקריים. ראשון בהם הוא לטעון שמלכתחילה לא היו אלה נבואות, וכלל לא טענו כי דבר לא יהיה במישור העובדתי. הן היו הבעת תקווה או משאלה, ולא קביעה עובדתית. רבים יצאו להגן על הרבנים בדרך זו, וטענו כי מלכתחילה הרבנים לא הובנו נכון, ולכן אין כל מקום למשבר אמון.
כיוון שני הוא משבר אמון חריף עם אלה שאמרו דברי נבואות, אם כי האמת ניתנת להיאמר שרוב אלה שיש להם משבר אמון חריף הוא היה קיים אצלם גם קודם לכן.
הדרך השלישית בה חלק גדול מהציבור מתמודד עם השאלה הוא על ידי תחושה כי גם אם הם טעו וגם אם היו אלה דברי נביאות שלא היה להם מקום - גדולתם של רבנים אלה עצומה דיה כדי לבלוע את הבעיה שהתעוררה.
ב. דורות על גבי דורות מתחנכים אנשים מאמינים כי הקב"ה "לא עובד" אצלנו, וכי לא קיימת חובה שהוא יישמע לתפילה. אנו מאמינים כי הוא שומע תפילה אך לעיתים הוא משיב בשלילה על בקשותינו. כיוון שכך אין טענה מיוחדת כלפיו ואינני מכיר רבים שאמונתם בקב"ה נפגעה בגלל שהתפילה לא נענתה.
ג. אם היה חיבור בין אמונה לתמורה זו בוודאי טעות חמורה. כאמור אין הקב"ה מחויב לשום דבר, כולל לא לתמורה עבור עבודתו. אני לא בטוח שהיה חיבור כזה, אך אם הוא היה הוא היה מוטעה.
ד. אני לא יודע מה עובר בלבם של רבנים שהציבור הבין שהם הבטיחו דבר מה והדבר לא התממש. לא אני הכתובת לענות על השאלה.
כל טוב
י. הציונות הדתית:
אני רוצה לשתף ברחשי לב. אני כולי נסערת מההתרחשויות האחרונות במדינה. ולא מבינה איך הציונות הדתית לא מבחינה בעובדה שהיא כורתת את הענף עליה היא יושבת. כולם סביבי חושבים אחרת ואני מרגישה בודדה בדעותיי ועצובה. אינני מעונינת לקרא תגר או להתנגד רק מתוך עצם ההתנגדות. את גיל ההתבגרות כבר עברתי. אך אני מוצאת את עצמי מתייסרת בדעותיי ומתוסכלת עקב חוסר היכולת של הצד השני אפילו להקשיב. אני מאמינה שכולם כואבים כל כך משום שהנושא בוער בעצמותינו. לכאורה קיימות דעות שונות לגבי עניינים רבים. אך אני רואה את האבדון וכמו חבריי רואה שחורות אך מהצד השני של המטבע. כפי שכבר אמרתי, זו לא שאלה, אלא רחשי לב. ואולי הפנייה הישירה דווקא לכבוד הרב נובעת מצפייה ברעיונותיך שלא תמיד תאמו את הזרם המקובל.
שלום וברכה
כמעט ואיני מכיר אדם מהציונות הדתית שאינו מודאג מאוד מאוד – הן מהעובדה שהתנתקות תצא אל הפועל והשפעתה הקשה על דמות ערכיה של מדינת ישראל ועל אובדן האמון במערכת השלטונית כולה, והן מהעובדה שאנו מטרפדים את עצמנו ומביאים את הציונות הדתית להתנתקות ממדינת ישראל וחברתה, ואימוץ האידיאולוגיה שהנחתה למעשה את היהדות החרדית ביחס לכלל ישראל ולביטוי הלאומי שלו.
בשל כך, רחשי הלב שלך דווקא אינם יחודיים, אלא מלווים את כולם. את הכרעת שחשש אחד גובר על השני ואילו רבים אחרים הכריעו לכיוון ההפוך. אך דווקא בשל העובדה כי שני הקולות נמצאים אצל רוב מוחלט של אנשי הציונות הדתית, נראה לי כי ניתן דווקא להתחזק מההליכה על קו הגבול בלי לחצות אותו.
בשעה הקשה הזו צריך שייעשה ניסיון מתמיד שלא ליפול לבור הייאוש, ודווקא האמון כי יש אמת בשני הצדדים וכי ביסודו של דבר יש גם הכרה בדילמה העמוקה לשני הצדדים תאפשר לשקם מחדש את הכל אפילו בעוצמה יתרה, ובלבד שאף אחד מהצדדים לא ישתיק את הקול האחר שקיים בתוכו עצמו. על כן, אין בי יראה מפני העתיד, כי אם אמון שהכוחות הגדולים הקיימים בנו יצליחו להתרומם, ובנתיים צריך רק שכל אחד מהצדדים לא יחצה גבולות למקומות שמהם לא ניתן לחזור.
כל טוב
יא. האם תמה דרכה של אהבת ישראל ?
שלום כבוד הרב שרלו,
בימים אלו אנו שומעים אזהרות ללא הרף שההתנתקות והפינוי יגרמו למלחמת אחים. אזהרות והתרעות אלו באות מחוגי יש``ע והרבנים.
שאלתי:
מלחמת אחים לפי הגדרתה היא מלחמה בין אחים, וכדי שהיא תתרחש חס וחלילה יש צורך שאחד הצדדים יפתח בה. אם שני הצדדים נתונים בויכוח עקרוני, קשה ומר, עדיין לא תהיה מלחמת אחים אם אין צד ששוקל אופציה זו כאפשרית, כי הוא מעדיף מלחמה ושפיכות דמים על ויתור על עקרונותיו.
כיום ברור שהממשלה ובאי כוחה (הצבא, המשטרה) לא יפתחו במלחמה נגד המתנחלים. אם כך, איך תהיה מלחמת אחים? רק אם המתיישבים יפתחו בה. עצם האיום במלחמת אחים מראה כי אופציה זו נשקלת ברצינות, וזאת לא ע``י השוליים הסהרוריים, אלא ע``י מנהיגי העם.
האם פינוי תושבי גוש קטיף והשומרון, משגה טרגי וכואב ככל שיהיה, מצדיק לדעת הרב פתיחה במלחמת אחים ושפיכת דם של אחינו?
האם אין כאן הסתה והמרדה מסוכנת ביותר ומתן לגיטימציה למעשים שעלולים להביא באמת לחורבן מדינתנו?
שלום וברכה
א. ההנחה שמלחמת אחים לא תפרוץ אלא אם כן אחד מהצדדים מעוניין בה אינה מדויקת. לעיתים די בטיפש אחד כדי להצית יער שלם, והסכנה אינה במצבים בהם יש שליטה, אלא במצבים בהם יש סכנה של יציאה משליטה על המצב.
ב. ככל הידוע לי, אין זה נכון כי אופצייה זו נשקלת כלל על ידי המנהיגות, ואין לי כל ספק כי לו תהיה סכנה ממשית – המנהיגות כולה תיסוג ולא תפתח במלחמת אחים. ברם, כאמור לעיל, אני דווקא כן חושש מאווירת חומר הנפץ העשויה לגרום למלחמת אחים ח"ו.
ג. את התביעה להימנעות מיצירת אווירה זו יש להפנות לשני הכיוונים. בראש ובראשונה לנו – המתיישבים – בשל העובדה שלממשלה יש מונופול על הכוח. ברם, לא ניתן להתעלם מחימום האווירה הנוצר על ידי הממשלה, שהיא אטומה לצורך שלה לזכות בלגיטימציה ציבורית, והיא מפעילה כוח זה בדורסנות מנוגדת לרוח הראויה כאשר עומדים בפני החלטה קשה זו. ראש הממשלה נראה כשיכור כוח ועוצמה, ואף זה מסכן את קיומנו הפנימי.
ד. אין כל הצדקה, משום סוג שהוא, לפתיחה במלחמת אחים, כך שאף דברים גרועים מנסיגה מגוש קטיף אינם מצדיקים מלחמת אחים.
כל טוב
יב. שאלת החינוך והנוער
לכבוד הרב שרלו:
לאור פינוי ישובי גוש קטיף החליט צוות חבריא ב` ביושוב בו אני גר להעביר מערך פעולות לנוער היישוב כהכנה לפינוי שעלול להיות.
כבוד הרב, השאלות בהן רוצה לעסוק הנוער מגיעות בצורה מקיפה להגדרות האמוניות שלהם באלוקים, להגדרות הציונות הדתית, לאידיאולוגיה שלמה שנעלמת מול העיניים!
איננו יודעים כיצד להעביר מערך פעולות חשוב ומסובך כל כך.
איננו יכולים פשוט לתת תשובה לשאלות. זה לא מה שהנוער מבקש. הוא מבקש משהו להיאחז כשהוא נופל !
הייתי מתאר את מהלך העניינים לתהליך של ייאוש של אדם בודד כשפסיכולוג יושב מולו ומנסה לעזור לו, אך מה שיוצא לו מהפה הן רק כמה מילות עידוד של "יהיה בסדר", אך פתרון אמיתי אין לו.
אין לי שאלה מדויקת,
אני מבקש דרך בה אני וחברי לצוות יכולים להוליך את אותו נוער...
בתודה מראש ובהערכה רבה
שלום וברכה
אני מבין היטב את המצוקה. כולנו מצויים בה.
אני מציע מערך המבוסס על שלושה עקרונות:
א. בירור מחדש של הציונות הדתית, ובעיקר הכרעה לשוב ולשאול את עצמנו להיכן אנחנו רוצים להגיע, ומהו החזון שלנו. יש להבחין בין שני סוגים של חזון – יש לדבר על חזון עתידי כאשר כל עם ישראל מקבל על עצמו אהבת שמיים ונאמנות למצוות, וחזון של מגמה קרובה יותר – איך אנו רואים את מטרתנו במציאות הסוציולוגית הקיימת היום כשרוב העם אינו איתנו, לאן ניתן להגיע ולאן עדיין לא.
ב. לאחר בירור החזון יש לעסוק בשאלת המציאות של היום – וגם כאן במישור כפול: מה ניתן לממש היום מתוך החזון לטווח הקרוב, ומה אנחנו מקבלים על עצמנו כדי להיות יותר מלאים בחזון המלא לטווח הארוך.
ג. הטמעת היסוד העקרוני של בניין כל הזמן. יעקרו אותנו מכאן ואנחנו נבנה שם, ויכסחו אותנו כאן ואנחנו נצמיח שם. זהו יסוד מי שמאמין שיש בידו להתמודד עם אתגרי העולם.
כל טוב ובהצלחה. אעזור ככל שאוכל
יג. החרדים
שלום לרב שרלו שליט"א.
איך צריך להתייחס לרב אלישיב מהיום והלאה, אחרי שהוא הפקיר אותנו וזרק אותנו, ולא איכפת לו יותר שום דבר מאשר מה שחשוב לו ?
אחד שכואב לו הלב.
שלום וברכה
ראשית, יש להתייחס אליו כגדול תורה, המהווה מנהיג עליון לחלק של העולם התורני, תלמיד חכם שאף עיני רבנים רבים נשואות אליו - לעולם קודם כבוד התורה לכל עניין אחר.
אף אני מצטער מאוד מאוד על החלטתו של הרב אלישיב הי"ו. היא תגרום נזק חמור לארץ ישראל שהיא ארץ הקודש ולמצוות העשה של יישוב הארץ, היא תעצים שוב את תדמית היהדות החרדית כרודפת שלמונים, היא תגביר את הניתוק בינינו לבין היהדות החרדית, היא תפגע בעולם התורה ועוד ועוד.
יחד עם זאת, גם בביקורת חייבים להיות הגונים. אל נא נשכח שני דברים. ראשון בהם הוא העובדה שכך בדיוק חשה היהדות החרדית כאשר המפד"ל נכנסה לממשלה, והייתה שותפה במדיניות שפגעה מאוד מאוד ביהדות החרדית – הן בתקציבים, והן בעניינים הנוגעים לדתיותה של המערכת הממלכתית במדינת ישראל. אי אפשר לבוא אל האחר בטענות כאשר ידיך שלך לא נקיות. אמנם, אנו משוכנעים כי נהגנו כשורה, וכי היה למהלך סיכוי, אולם זה בדיוק מה שהם חשים, ולעולם "קשוט עצמך ולאחר מכן קשוט אחרים".
עניין שני הוא עצם השיטה בה החליט הרב אלישיב הי"ו. הדרך בה הוא הלך – שקלול סוגיות רבות ונוספות כמו עולם החינוך והתורה ועניינים אחרים הנוגעים למדינת ישראל, יחד עם שאלת ארץ ישראל ושמירה על מצוות העשה של הרמב"ן – היא כעיקרון דרך נכונה מאוד על פי ההלכה. זה בדיוק תפקידו של פוסק ההלכה. לעיתים הוא חייב לברור בין שתי אפשרויות רעות, ולהכריע (בדיוק נתתי על זה שיעור כללי היום בישיבה – הסוגייה בע"ז טז ע"א אל שור של פיטם ומשמעותה ההלכתית). אנו שחולקים על מסקנות השקלול איננו יכולים לחלוק על עצם השקלול – גם כיוון שהדרך הזו נכונה, וגם כיוון שזה בדיוק מה שאנחנו עושים: אנחנו קובעים כי השיקול העיקרי הוא ארץ ישראל ודוחים הרבה דברים טובים שהיינו יכולים לעשות למען עם ישראל אם היינו בקואליציה, ואם כן – מה לנו כי נלין על האחרים ?
לפיכך, במקום למתוח ביקורת על אחרים ננסה לשכנע עוד ועוד שהשקלול שלנו הוא הנכון והצודק, ובעהי"ת נצליח שגם מה שהיהדות החרדית השיגה וגם מה שאנחנו מבקשים להשיג יצליח, כי לאמתו של דבר אנו די קרובים ודי חפצים באותו הדבר.
כל טוב
יד. חשבון נפש לכיוון הצדק החברתי
לרב שרלו שלום וברכה.
בשנה האחרונה נכנס לחיינו מושג חדש שנקרא "התנתקות". אין ספק שמושג זה טומן בחובו לא מעט דברים רעים כמו פינוי אזרחים מביתם, סכנת מלחמת אחים ועוד. מרגע שיצאה תוכנית ההתנתקות לדרכה, עסוקים רוב בני המגזר הדתי לאומי בהפגנות, בישיבה באוהלי מחאה, בהסברה מדלת לדלת -בקיצור, הלחימה כנגד מסירת שטחי ארץ ישראל היא כרגע בראש מעייניהם של בני מגזרנו. בכל מקום אליו אני הולכת, אם לסניף או אם לאולפנה בה אני לומדת, אני רק שומעת על תוכנית ההתנתקות, על כמה נוראה היא לכולנו וכמה שכולנו יכולים למנוע אותה.
מפריעה לי מאוד העובדה, שרק כאשר מדובר בארץ ישראל, ובאנשי המגזר שלנו, פתאום כולנו מתעוררים ומפגינים במלוא כוחנו, אך כאשר מדובר על עוני, רעב, סבל של החלשים ועל עוול שנעשה לאנשים כה רבים במדינתנו, איש מאיתנו לא זז, לאף אחד לא אכפת. אף אחד מחבריי או חברותיי לא הלך לשבת באוהל המחאה ב``כיכר הלחם``, אך כמעט כולם, ללא יוצא מן הכלל, הלכו לשבת באוהל המחאה מול הכנסת כמחאה על ההתנתקות.
רציתי לשאול את כבוד הרב איזה ערך צריך לעמוד בראש, מה יותר חשוב- ארץ ישראל השלמה, או צדק חברתי ועזרה לחלשים? האם זה צודק שאנחנו, אנשי הציבור הדתי לאומי, שבהחלט מסוגלים לתרום ולעזור לשכבות החלשות במדינתנו, נפגין כעת כנגד ההתנתקות שיש כל כך הרבה אנשים רעבים וסובלים, שבאמת זקוקים לעזרה מיידית?
אשמח לקבל את תשובתו של הרב בנושא זה, כיוון שהוא מטריד אותי מאוד.
תודה, וסליחה מראש על האריכות.
שלום וברכה
לו המציאות הייתה כפי שאת מתארת היה הדבר באמת חמור מאוד, ומנוגד הן לדבריה של תורה שהאריכה הרבה ביסודות הצדק והחסד, הן לדברי נביאים והן לדברי חז"ל.
ברם, המציאות אינה כה חד צדדית, כי אם מורכבת יותר, וזאת משלוש סיבות:
א. הציבור עסק במשך השנים הארוכות האלה גם במעשה חסד רבים. קשה להעריך את הפעילות הענפה של הציונות הדתית במוסדות החסד השונים, בהתנדבות לאתגרים לאומיים, בהליכה לעיירות הפיתוח (ראי היכן חלק מהישיבות ממוקמות),ובעוד עניינים רבים אחרים הנוגעים ביסודות אלה. אין זה נכון שלא התעוררנו קודם לכם. את צודקת שההתעוררות הייתה בדרך כלל למעשה חסד ולא עסקנו דיינו בצדק חברתי.
ב. חלק מהמשמעויות הקשות של תוכנית ההתנתקות הולכות לפגוע פגיעה אנושה בצדק החברתי כלפי אותם אנשים, וכלפי כל תושבי יש"ע ח"ו בהמשך הדרך.
ג. ישנן התעוררויות חשובות של עשיית צדק, בין בקבוצה הקרויה "במעגלי צדק" ובין בקבוצות אחרות.
לאחר שריככנו מעט את דברייך נראה כי הטענה העקרונית שבדברייך נכונה מאוד מאוד, אולם היא לא חייבת לבוא על חשבון המאבק על ארץ ישראל. אנחנו צריכים להתמודד על הכותרת "מדינה יהודית", שתחתיה באים לידי ביטוי דרך הצדקה והמשפט של אברהם אבינו, ההתיישבות בארץ ישראל, רשות הרבים הציבורית היהודית ועוד ועוד. מכוחה של כותרת זו אנו צריכים לפעול, ואת צודקת כי מוטל עלינו לשנות את מערך האיזונים בין הנושאים השונים עליהם אנו נאבקים לכיוון הצדק החברתי, ולהעצים את כיוון העשייה שם.
אדרבא, את במעשייך הטובים מוליכה מהלך כזה, וטוב יהיה אם תמשיכי בו ותשכנעי את חברותייך לפעול במישורים השונים המרכיבים את דמות המדינה היהודית. הרבה ברכה תצא לנו מכך.
כל טוב
כבוד הרב שלום,
זה זמן רב, אני מצרה מאוד על הריחוק שנוצר בין הציבור הציוני דתי כציבור, לבין מגזרים אחרים. בחלקו תוצאה של קישור בלעדי של ציבור זה עם נושא אחד ויחיד – יש"ע. הערה שהביא למאמרך אחד המגיבים הלא דתיים, על כך שכשהוא רואה אדם חבוש בכיפה סרוגה הוא מיד חושב "מתנחל", עם כל הביטויים הרגשיים הקשורים במחשבה זו, היא תופעה אמיתית ונרחבת, ואף אני נתקלת בביטויי שנאה קשים כלפי מי שהינו בעל חזות שכזו.
הדבר באמת כואב וקצת מקומם אותנו – מדוע השנאה? מה, הם לא יודעים שאנחנו גם תורמים במקומות ובתחומים אחרים? הם לא יודעים על ההתנדבויות, הצדקה והחסד שאנחנו עושים בכל מקום? איך זה שהם לא מציינים ומעריכים זאת?
הדבר עורר אותי לחשוב על דרכי הפעילות שלנו כציבור.
אני סבורה שחלק מהותי מהבעיה הוא שפעילותנו בכל אותם תחומים אחרים לשינוי חברתי אינה פעילות פוליטית. הפעילות היא קהילתית, מקומית ובמידה רבה דומה לאותה פעילות צדקה שהתקיימה בגולה. לעומת זאת הפעילות הפוליטית היחידה הקשורה במדיניות וחקיקה היא בהקשרים של יש"ע. ואני תוהה מדוע זה? השאיפה להקים במדינה חברה מתוקנת ברוח ערכי היהדות היא חשובה מעין כמוה עבורנו אנו. אנחנו מדברים תמיד על מוסר חברתי, מוסר מנהיגותי, אבל מיישמים זאת בהקשרים אישיים או מקומיים ולא מניפים זאת כדגל של המחנה. שאיפות שכאלה צריכות היו, גם הם, לעבור דרך מסדרונות הכנסת ולא רק במישור המקומי של עשיית אמת, צדקה וחסד. כאשר קיימת שחיתות שלטונית, התעמרות בחלשים, עוולות מדיניות, עלינו לזעוק על כך, לצאת להפגנות ממש כמו שמפגינים נגד ההתנתקות, לפעול דרך ארגונים לשינוי חקיקה (אשר דווקא ברבים מהם חברים אנשי שמאל אשר חושבים כי לדתיים זה לא חשוב), דרך לובי בכנסת, דרך התקשורת. גם נושאים אלה הם בנפשנו ומייצגים את מי שאנו ואת אמונתנו. דרך נושאים אלה שכבות רבות בחברה ממגזרים שונים יוכלו למצוא בנו שותפים למאבק. להכיר ולחבור אלינו. פעילות היוזמת מפגשי היכרות בין המגזרים היא אמנם טובה ומבורכת, אבל אין כמו שיתוף פעולה ממש בנושאים החשובים לכל המגזרים אשר מביא להכרות והערכה של כל צד ברעהו. דווקא אנחנו כציבור הרואה במדינה שלב חשוב בגאולתנו, והרוצה כי התורה והמוסר היהודי יהוו פנס דרך לקיום המדיני הזה, צריכים לפעול באותם כלים הקיימים במדינה להסדרת דרך זו, זהו תפקידנו לעשות זאת, אלה המאבקים הפוליטיים שלנו. מי אם לא?
כהערה אומר – אני פעילה בארגון חברתי המתמודד עם מצוקות עובדים זרים ונושא הסחר בנשים, אשר פועל גם לשינוי מדיניות. אני יודעת שנושא זה גם העסיק את הרב שהשתתף באירועים שנקשרו בעניין. אולם כשאני בוחנת את החברים בארגון, אני מיעוט. אין דתיים (והדבר נכון לגבי עוד ארגונים חברתיים שכאלה). שאר החברים הם רחוקים מאוד מהדת ואף אינם מחבבים אנשים דתיים. באחד המפגשים, בדיון שעלה, משהי שאלה בהתרסה כנגד ציבור המתנחלים – "האם אתם רואים כאן, בארגון שלנו, מישהו דתי?", משמע, נושאים אלה ופעילות זו אינה מעסיקה אותם. ואני יודעת שזה בנפשנו. האם במדינה בה סוחרים בבני אדם לא היו צריכים הרבנים לקרוא לציבור לצאת להפגנות ענק נגד? לפעול לחקיקה כנגד? וכן הלאה. והדבר נכון לתחומים רבים בהם ההתדרדרות המוסרית הולכת וגוברת ואם אנו פועלים בהם, הרי שזה לא נעשה במישור לאומי-פוליטי, לא תוך ניצול עוצמת הפעולה האדירה שיש לציבור זה.
שלום וברכה
דברים שכתבת נכונים הם.
הייתי מעדיף את הביטוי "ציבוריים" על פני "פוליטיים".
את הדברים שכתבת אני טוען כבר שנים על גבי שנים, ואני חושב שהזנחתנו את המישור הציבורי, ואת ההתמודדות על הצדק החברתי שבו מביאה להרבה נזק. אנו עושים חסד בהיקפים שאין כדוגמתם, וב"ה שאנו כאלה. אולם כאשר מדובר בבניין החברה אנו לא נמצאים בהיקפים הראויים, על אף העובדה שהרבה מתיקונה של החברה הישראלית רשום גם על שמם של ח"כ דתיים.
זו אחת המסקנות שאנו צריכים להסיק, ואני מאמין שהיא באמת תוסק.
כל טוב ויישר כוח
טו. משבר אישי
אני קרועה מבפנים...אני בוכה בלי סוף...לא ישנה ומוציא את כל כעסי על בעלי והתינוק שלי...כל נושא ההתנתקות קורע אותי לא נתפס בשכל...האמונה שהכל ישתנה...כלום אני שבורה ולא מאמינה שזה קורא...אולי ה' כבר החליט שאנחנו לא העם הנבחר שלו?...סליחה אם הביטוי קשה..אבל כך אני מרגישה..נורא מבולבלת...
שלום וברכה
הקושי שאת חשה הוא כל כך מובן וכל כך אנושי. איני יודע כיצד יכול אדם שלא לחוש כך.
ההלכה הכל כך יקרה לנו לימדה אותנו כי תחושות אלה הן לגיטימיות. בהלכות אבילות קובעת ההלכה כי "שלושה ימים לבכי", כלומר: לא מתחילים בחשבונות גדולים בימים הראשונים של האבילות, ומותר לבכות במלוא העוצמה, בלי למצוא תשובות לכל תחום ולכל ענין.
אנחנו בוכים וכועסים. כדאי כמובן להיזהר, לא בגלל שמה שאנו חשים אינו לגיטימי, כי אם מתוך רצון שלא לקרוע קרעים שלא נוכל לאחות בהמשך. התינוק והבעל אינם מבטיחים כי הם יוכלו לעמוד במצב הרוח שלך, וזה חשבון שכדאי לעשות כדי שלא להרוס את התקרה מעל ראשינו.
דווקא בשל העוצמות הגדולות שהתגלו בשבועות האחרונים אנו יודעים בוודאות כי יהיה בנו הכוח לשקם ולבנות מחדש. אנו יודעים שריבונו של עולם עמנו לנצח, וגם במצבים קשים יותר הוא לא עזב אותנו. על כן, אנו בוטחים בו שייתן בנו את הכוח לבנות את ההמשך, ולא נשברים. לאחר שנבכה נתאושש, ונמצא את הדרך להיבנות מחדש יחד עם כולם.
כל טוב
אנשים רבים בציבור הדתי לאומי האמינו שלא יהיה גירוש ושהקב"ה יעשה נס וימנע את זה ברגע האחרון.אנשים רבים עד הרגע האחרון בגוש קטיף המשיכו בשגרת יומם גם כשראו את החיילים בפתח. האמינו שיתרחש נס.רבנים חשובים אמרו שזה נסיון של הקב"ה אותנו כמו בעקידת יצחק וברגע האחרון יתרחש נס.
האם לאור התוצאה העגומה זה לא גרם לציבור שלנו נזק גדול בעיקר אצל הנוער שהוא אידיאליסטי ורואה את הכל בשחור לבן ולא מבין שבחיים יש גם תקופות של ירידות לצורך עליה.האם זה לא יגרום ליאוש אכזבה גדולה אצל הנוער הדתי בפרט וגם אצל מבוגרים בכלל שיגרום לפריקת עול תורה ומצוות?
שלום וברכה
אין אנו יכולים לדעת מה יהיו גלי ההדף של המציאות. אנו עדיין נמצאים בסערה גדולה, ורק לאחר מכן נוכל לבחון את הנזקים שהיו לספינה, ולתקן אותם.
אני הרבה הרבה פחות פסימי. העוצמות הגדולות שיש לילדינו ולנערינו יעמדו גם בשאלות אלה, וגם בשאלות רבות אחרות. איני צופה משבר כללי, וזאת על אף העובדה שעוברת על כולם חווייה מאוד קשה.
יש גם הרבה מסקנות רוחניות שיש להסיק. אסור להאמין באמונות לא נכונות, ואמונה כי יקרה נס וכי משהו לא יתרחש היא אמונת הבל, שלא זו בלבד שהיא שקר אלא שהיא מביאה נזק רב בכנפיה בשעה שאין היא מתממשת. על כן, אנו צריכים לברר בתוך עצמנו מחדש את משמעותה של מידת הביטחון והאמונה, ואמת הדבר שכבר כמה חודשים אני כותב על כך חזור וכתוב.
אם אנו נחבר את העוצמות הגדולות של הנוער הדתי יחד לבירור מחודש של יסודות אמונה, לא זו בלבד שלא יהיה משבר, אלא שיש סיכוי גדול לצמיחה עוצמתית.
כל טוב ולוואי ונצליח
טז. מה ד' רוצה
שלום כבוד הרב
איך שראיתי מה הולך בארצות הברית עם הסופה שהפיצה את המדינה בדרום (ניו אורלינס), ישר חשבתי: "מידה כנגד מידה" - כמו שהם רצו וגרמו לגירוש אלפי יהודים מביתם כך ה' גרם להם לגרש אלפי תושבים מבתיהם.
האם יש בעיה לומר זאת?
אנשים תקפו אותי ואמרו לי שלא מחשבים חישובים של מקום וכו'.
אבל הגמרא קובעת מפורשות שכל מידותיו של הקב"ה מידה כנגד מידה. וגם בסיפור עם רב הונא והיין, חכמים לא אמרו לא שאין אנו יודעים חשבונות של מקום אלא אמרו לו במפורש "מי חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא ?"
כאן לדעתי הדמיון פשוט זועק מידה כנגד מידה
האם אני טועה בדרך חשיבתי?
אם כן, אני מבטיח להשתדל לחזור בתשובה על זה בעז"ה
תודה
שלום וברכה
אני נמנע מלפרש את רצון ד' באופן ישיר כל כך. במקרה הזה גם איני בטוח שהדבר נכון מבחינה עובדתית, שכן המדיניות החד צדדית של שרון דווקא לא הייתה רצויה בעיני האמריקאים. ברם, גם אם זה היה כך, איני שולל את העובדה שייתכן שזו תגובת ד' למדיניות של המעצמה הזו, אולם אני שולל את העובדה שאנו יכולים לדעת את הדבר הזה.
יש לזכור כי אם מתחילים לסבור כי אנו יודעים את משמעות מעשה ד' אנו לכאורה נתחייב לקבוע דברים גם על עצמנו – מה אומר הדבר שלא הצלחנו במאבק נגד, ושהקב"ה איפשר את הריסת גוש קטיף…
זו רק דוגמה להסתבכות שאתה מביא את עצמך בשעה שאתה מנסה לקרוא את מה שנעשה בשמיים. יש אדם שיכול לעשות את זה ושזו שליחותו העיקרית – הנביא, וכל עוד אין לנו נביאים אין בידינו לקרוא את הסיבות להתחוללות דברים בעולם.
אמת הדבר שחז"ל נקטו בדרך זו פעמים מספר. ברם, נראה כי נקטו בלשון ספק ולא בלשון וודאי, ומעבר לכך – מדובר בדברים ישירים יותר כמו החמצת ארבע מאות כדי יין לאותו אדם ולא בדברים כלליים כמו הסופה בארצה"ב.
אני מבקש להדגיש כי ייתכן שיש קשר. אלא שאנו לא יודעים את הדבר.
כל טוב