אירוסין מחודשים

אירוסין מחודשים

וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר. וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵ-ל חָי. וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם ראשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל. אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם עַמִּי וְלַאֲחוֹתֵיכֶם רֻחָמָה. רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבוּ כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ, וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיהָ וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ. פֶּן אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה וְהִצַּגְתִּיהָ כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ, וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא. וְאֶת-בָּנֶיהָ לֹא אֲרַחֵם כִּי-בְנֵי זְנוּנִים הֵמָּה. כִּי זָנְתָה אִמָּם הוֹבִישָׁה הוֹרָתָם, כִּי אָמְרָה אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי. לָכֵן הִנְנִי שָׂךְ אֶת דַּרְכֵּךְ בַּסִּירִים, וְגָדַרְתִּי אֶת גְּדֵרָה וּנְתִיבוֹתֶיהָ לֹא תִמְצָא. וְרִדְּפָה אֶת מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא תַשִּׂיג אֹתָם, וּבִקְשָׁתַם וְלֹא תִמְצָא, וְאָמְרָה אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה. וְהִיא לֹא יָדְעָה כִּי אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר, וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל. לָכֵן אָשׁוּב, וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ וְתִירוֹשִׁי בְּמוֹעֲדוֹ, וְהִצַּלְתִּי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי לְכַסּוֹת אֶת עֶרְוָתָהּ. וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת נַבְלֻתָהּ לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ, וְאִישׁ לֹא יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי. וְהִשְׁבַּתִּי כָּל מְשׂוֹשָׂהּ חַגָּהּ חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל מוֹעֲדָהּ. וַהֲשִׁמּתִי גַּפְנָהּ וּתְאֵנָתָהּ אֲשֶׁר אָמְרָה אֶתְנָה הֵמָּה לִי אֲשֶׁר נָתְנוּ לִי מְאַהֲבָי, וְשַׂמְתִּים לְיַעַר וַאֲכָלָתַם חַיַּת הַשָּׂדֶה. וּפָקַדְתִּי עָלֶיהָ אֶת יְמֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר תַּקְטִיר לָהֶם וַתַּעַד נִזְמָהּ וְחֶלְיָתָהּ וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבֶיהָ, וְאֹתִי שָׁכְחָה נְאֻם ד'.     
לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר, וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ. וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה, וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ-מִצְרָיִם
וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ד' תִּקְרְאִי אִישִׁי, וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם. וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח.     
וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה, וְיָדַעַתְּ אֶת ד'.    
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶעֱנֶה נְאֻם ד' אֶעֱנֶה אֶת הַשָּׁמָיִם וְהֵם יַעֲנוּ אֶת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה אֶת הַדָּגָן וְאֶת הַתִּירוֹשׁ וְאֶת הַיִּצְהָר, וְהֵם יַעֲנוּ אֶת יִזְרְעֶאל. וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא רֻחָמָה, וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי עַמִּי אַתָּה וְהוּא יֹאמַר אֱלֹקָי.

(הושע פרק ב')

א

נבואת הושע בפרק ב' בנויה כמשל העוסק בבני זוג שחיי נישואיהם הסתבכו והגיעו לידי משבר קשה. המשבר הוא משבר כולל. הוא החל במערכת היחסים של בני הזוג, והגיע עד לידי אי הכרה בילדים וכינויים כבני זנונים. בלימוד משל ודרישתו הנכונה נדרש תהליך של פענוח המשל על פרטיו הסיפוריים. כל זאת בלשון פשוטה ובקשת משמעותו בשפה אחרת, המתורגמת לעולמו של האדם הלומד.

נראה, כי זהו חלקו הראשון של הסיפור בסדר כרונולוגי של האירועים המתוארים בו (ולא על פי סדר הפסוקים):

פסוקי הושע פרק ב		משמעות הפסוקים
י) ...אנכי נתתי לה הדגן והתירוש והיצהר וכסף הרביתי לה...		הימים הראשונים והטובים
י) והיא לא ידעה כי אנכי נתתי לה הדגן והתירוש והיצהר וכסף הרביתי לה, וזהב עשו לבעל		טעותה של האישה
יד) אשר אמרה אתנה המה לי אשר נתנו לי מאהבי...		האישה סבורה שהשפע הוא אתנן שקיבלה מהמאהבים
ז) ...מאהבי נתנו לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושקויי		האישה מיחסת את השפע למאהבים
ז) ...כי אמרה אלכה אחרי מאהבי נתני לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושקויי		האישה עוזבת את הבעל והולכת אל המאהבים
יא) לכן אשוב ולקחתי דגני בעתו ותירושי במועדו והצלתי צמרי ופשתי לכסות את ערותה		הפתרון של הבעל: לקיחת השפע בחזרה
יב) ועתה אגלה את נבלתה לעיני מאהביה ואיש לא יצילנה מידי. והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה וכל מועדה. והשמתי גפנה ותאנתה אשר אמרה אתנה המה לי אשר נתנו לי מאהבי ושמתים ליער ואכלתם חית השדה		האישה מתבזה
ט) ורדפה את מאהביה ולא תשיג אתם ובקשתם ולא תמצא...		כיון שכך המאהבים אינם רוצים בה עוד
ט) ...ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה		האישה רוצה לחזור אל הבעל

המשל מורה על זוג, שבתחילת דרכם חייהם המשותפים היו מושלמים. הדרך בה מבוטאים הדברים במשל זה אינה מבקשת לציין ולתאר את עצם האהבה, אלא את הדרך שבה מבוטאת האהבה הגדולה: הבעל מעניק לאישה דגן תירוש ויצהר באהבתו אותה. אלא שהאישה פירשה לא נכון את מקור השפע: במקום ליחס זאת לבעל ולראות במתת ובהענקה את בסיס יחסו העמוק של בעלה אליה, ייחסה זאת למאהביה, וראתה במה שהוענק לה על ידי הבעל אתנן שקבלה ממאהביה[1]. כיון שכך, עזבה את הבעל וזינתה עם המאהבים. מה שאמור היה להביע את עומק היחס בין הבעל לאשתו נהפך לסיבה המרכזית לכך שהמאהבים חפצים בה, ולכך שהיא מזנה עם המאהבים. בגידה זו הביאה גם לסכנת התכחשות הבעל לילדיו, כמופיע בתחילת הנבואה.

תגובתו של הבעל היתה פשוטה: כיון שהשפע הוא מקור הבעיה, הרי שהפתרון נעוץ בסילוק שורשה. הבעל נטל מן האישה כל מה שהעניק לה, גם כעונש שהוא מבקש לתת לה, וגם כתוצאה מאיבוד הרצון לתת כלל. הדגן, התירוש והיצהר הם כלי ביטוי של אהבה גדולה, אך אינם באים במקומה. כשהבעל מגלה כי שפע זה מנוצל כמניע מרכזי של בגידה, ממהר הוא לעוצרו. כך מצאה האישה את עצמה נטושה וערומה מכל. לאחר מכן גילתה כי למעשה, הלכו מאהביה אחריה עקב אותו שפע ולא עקב אהבתם אותה. כשגילו שאין לה יותר מה להציע, נטשוה, וכך נשארה האישה שהמשיכה לרדוף אחריהם ולא השיגתם, קרחת מכאן ומכאן. כיון שכך, היא מבקשת לשוב אל בעלה הראשון, אחר שגילתה כי הוא מקור כל הנאותיה וטוב לה עימו מחייה עם המאהבים.

 

עתה השאלה הגדולה - האם יקבלנה הבעל?

לכאורה, עומדות בפני הבעל, במציאות כזו, רק שתי אפשרויות המוכרות מהעולם ההלכתי ומהעולם הכללי. ראשונה בהן היא לסרב, ובהגדרה הלכתית - גירושין. גירושין אינם רצויים על פי ההלכה אולם הם קיימים. חז"ל הדגישו ש"כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות"[2]. דבריהם מלמדים שהפתרון הנכון בין בני זוג הוא מאמץ, התקרבות ובנין. המסגרת המשפחתית היא נתון שיש להתאמץ ולמלאו בתוכן. גירושין הם שבירת מסגרת, ניפוצה, וכדרך עקרונית אין הדבר נכון. אולם בשעות משבר, כאשר ההערכה היא שלא ניתן לבנות מחדש וכשכל מוצא אחר יהיה גרוע מהם, הרי שהגירושין הם פתרון המוכר על פי התורה וכן בעולם התרבותי הכללי. בנבואה ישנה ביקורת חמורה מאוד על הבגידה. הן של בעל באשתו: "...ואמרתם על מה, על כי ד' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה, והיא חברתך ואשת בריתך" (מלאכי ב, יד), והן של אישה בבעלה: "לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד, הלוא חנוף תחנף הארץ ההיא..." (ירמיהו ג, א). אפשראפשראפאפ שעומק הקרע שנוצר בסיפורנו בין בני הזוג בעקבות הבגידה הוא בלתי ניתן לשיקום, עד שזהו הפתרון הנכון הנראה לעין.

האפשרות השניה העומדת בפני הבעל היא להסכים לרצונה ולהשיבה לביתו. עתה, לאחר שהאישה בסיפורנו עמדה על טעותה ולמדה את הלקח, יכול הבעל להניח שלא תשוב עליה עוד. מעתה מובטח הוא כי כל מה שיעתיר עליה מרכושו לא ייהפך מכשיר לנטישתו. אדרבא, ישמש הדבר בסיס לקשר איתן ועמוק יותר. מי שנכוותה ברותחין תיזהר מעתה אף בצוננים, ונאמנותה לו תוכר כבלתי מוטלת בספק. על כן ניתן לחשוב על ניסיון מחודש לשוב אל הימים הראשונים.

 

אולם, המעיין בפרקנו יראה כי אין מדובר כאן על אף לא אחד משני הפתרונות. נבואת פרק ב' בהושע, מציגה פתרון חדש, בו טרם נתקלנו, לא במסגרת ההלכתית, אף לא במסגרת הנפוצה בין בני אדם:

ראשית, ישנו כאן מימד מסוים של ענישה. תחושת חרון האף על הבגידה ועל כפיות הטובה אינה מפנה את מקומה בקלות, כנאמר בפסוק טו: "...ופקדתי עליה את ימי הבעלים אשר תקטיר להם ותעד נזמה וחליתה ותלך אחרי מאהביה, ואתי שכחה נאם ד'". תגובה זו אינה שונה מהותית מן התגובה המוכרת והמקובלת.

אמנם, בהמשך כבר לא נמצא אף לא אחת משתי האפשרויות שהוזכרו לעיל:

לכן הנה אנכי מפתיה והלכתיה המדבר ודברתי על לבה. ונתתי לה את כרמיה משם ואת עמק עכור לפתח תקוה, וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלתה מארץ מצרים. והיה ביום ההוא נאם ד' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי. והסרתי את שמות הבעלים מפיה ולא יזכרו עוד בשמם. וכרתי להם ברית ביום ההוא עם חית השדה ועם עוף השמים ורמש האדמה, וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ והשכבתים לבטח. וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה וידעת את ד' (שם טז-כב).

העובדה הבולטת היא שאין מדובר כאן בגירושין, שכן הבעל מקיים זיקה מסוימת אל האישה ואינו נפרד ממנה. מצד שני, אין הוא מסכים להשיבה אל ביתו, ותהליך ההבראה אינו מתרחש בביתם שלהם כי אם במקום אחר, במדבר. אין כאן מצב של נתק, אנו עדים לתהליך משותף שעוברים השניים שטיבו לא ברור. האישה אינה מוזמנת לשוב אל בית בעלה. הבעל מציב דרך מיוחדת: הליכה למדבר, וכביכול חזרה על ימי הנעורים, שיבה לימי האירוסין - מושגים שאין אנו מכירים מן ההלכה המקובלת[3]. האירוסין המוכרים לנו הם "בנעוריה בית אביה", הימים שלפני הנישואין. אין מושג כזה של אירוסין שלאחר נישואין.

ממוצא דבר נלמד כי נבואתנו מציעה פתרון מסוג חדש והוא: "אירוסין מחודשים".

שכן, הדרך המוצעת כאן היא חזרה למאפיינים של ימי האירוסין ולתחושות המלוות ימים אלו. ההצעה היא לשוב אל אותם ימים של הליכה במדבר בארץ לא זרועה ללא קבלת דבר בתמורה, כלומר, חידושה של האהבה שאינה תלויה בדבר, שאינה בנויה אלא על עצמה, תוך התנתקות מכל מה שקשור ליחסי בעל ואישה. מעתה יקרא הקשר בין הזוג אחרת: "והיה ביום ההוא נאם ה' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי. אמר רבי יוחנן: ככלה בבית חמיה, ולא ככלה בבית אביה" (פסחים פז ע"א). שינוי השם ואף כל מה שבא אחריו מורה על חזרה מחודשת לימי האירוסין: ההתנתקות משמות "הבעלים" - המאהבים להם זינתה, והקביעה הסופית שארוסיהם יהיו לעולם. הבעל מציב איפוא את התנאי בפני האישה: האם תיאות ללכת אחריו אל ארץ לא זרועה, לנטוש הכל מאחריה, לשחזר את ימי נעוריהם ואת קשריהם כמאורסים, בלא לקבל ממנו "דגן תירוש ויצהר", ולהישאר נאמנה באופן מוחלט לאהבה שביניהם. זהו המרכיב הראשון בפתרון של "אירוסין מחודשים" ונראה גם שזהו אמנם היעד הסופי, שהרי הפסוק מסתיים במילים "וארשתיך לי לעולם...".

אולם, בכך אין הפרק תם. לו היה התהליך מסתיים כאן, היתה המסקנה כי אין הנישואין ניתנים לשיקום. הפער, הקרע וחוסר האמון בלתי ניתנים לגישור, ועל כן כל שהבעל מוכן להסכים הוא רק לשיבה מתוך אהבה לשמה בלא תמורה, אך לא לשיבה הביתה ולא להענקת "דגן תירוש ויצהר" מחדש.

אולם, המשך הפרק מפריך הבנה זו מכל וכל. לא זהו טיב הפתרון המוצע על ידי הבעל. התהליך אינו מסתיים ב"אירוסין": "והיה ביום ההוא אענה נאם ד' אענה את השמים והם יענו את הארץ. והארץ תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר והם יענו את יזרעאל. וזרעתיה לי בארץ ורחמתי את לא רחמה ואמרתי ללא עמי עמי אתה והוא יאמר אלקי".

הדגן התירוש והיצהר שבים. שלב האירוסין אינו מצב תמידי. ההליכה במדבר היא תקופת שיקום, חידוש הקשר והברית, ואינה יעד בפני עצמו. תכלית הבנייה המחודשת היא שיבה למצב הנישואין הכולל את שיבת "ההענקה", הילדים שבים למעמדם והבניין נבנה מחדש. הפטרת פרשת במדבר, בהושע פרק ב', אמנם מסיימת בפסוקי ה"אירוסין לעולם" ולא בפסוקים העוסקים בהענקה המחודשת, מה שמעמיד את משמעותה האמיתית של הנבואה, לכאורה, בסתירה פנימית: מצד אחד "אירוסין לעולם", ומצד שני הענקה מחודשת המצויה בסוף הפרק. ומכאן ההבנה המוכרחת הנכונה של הנבואה - נישואין שיש בהם מרכיב מתמיד של תחושת אירוסין: תחושת ה"אירוסין לעולם" תתמיד גם עם חידוש חיי הנישואין!

עיקרון דומה אנו מוצאים, בקצרה, גם בנבואתו הבאה של הושע בפרק ג'. אף שם מדובר בכריית אשת זנונים ובמציאות של בגידה, ואף שם מדובר בתיקון מסוג מיוחד זה: "ואומר אליה ימים רבים תשבי לי לא תזני ולא תהיי לאיש וגם אני אליך". "אמרתי לה: אחר שנאפת תחתי יהיה עונשך שתשבי באלמנות חיות ימים רבים, וטעם "לי" שתהיי קרואה בשמי ולא באיש אחר, תאמרי אנכי אשת פלוני ולא תזני עם אנשים וגם לא תהיי אישה לאיש מיוחד אחר זולתי, "וגם אני אליך" - וגם אני לא אבוא אליך, ולא שזכר עומד במקום שני" (רד"ק ד', ג'). גם בנבואה זו נמצאת תקופת השיקום כתקופה קשה שבה חייבת האישה, מחד גיסא, לנתק את כל קשריה הקודמים ולהיות נאמנת לבעלה. מאידך גיסא, בתקופה זו לא יהיה הוא אליה ולא יבוא אל ביתה. אולם גם כאן אין זו המציאות הסופית. המציאות הסופית היא: "אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ד' אלקיהם ואת דוד מלכם, ופחדו אל ד' ואל טובו באחרית הימים" (שם שם, ה). "אז יפחדו את ד' ואת טובו רוצה לומר לא יחטאו עוד כי יפחדו את ד' שלא יסיר שכינתו מביניהם ויפחדו את טובו שלא יאבדו השפעת טובתו, ודוגמתו ופחדו ורגזו על כל הטובה וגו'"[4] (מצודת דוד שם). השלב הסופי הוא שלב הקירבה המחודשת, ובו שוררת בין בני הזוג אווירת נאמנות כתוצאה מזיכרון עמום של תקופת הניתוק.

 

ב

החידוש המרכזי של נבואתנו הוא הפתרון המיוחד: "אירוסין מחודשים". תקופת האירוסין היא חסד נעורים, בה האישה אסורה לכל העולם אך עדיין אינה מותרת לבעלה. זו התקופה המלמדת על האהבה העצמית, ללא תלות בנתון חיצוני. תקופה המלמדת על נאמנות, גם כשאין תמורה מיידית של קשר הדדי. זהו חסד הנעורים אותו ישמור הבעל לרעייתו ברבות הימים. תיקון המשבר הגדול בבניין שהתמוטט הוא הבניין המחודש של הקשר הנפשי העמוק, המנותק מכל השפע של הדגן התירוש והיצהר. זוהי חזרה על תקופת האירוסין המיוחדת שבין הבעל לרעייתו.

במידה מסוימת מזכיר הדבר את הטעם הפנימי שמציע ר' מאיר בבארו את מצוות הנדה: "תניא, היה ר' מאיר אומר: מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה, מפני שרגיל בה וקץ בה. אמרה תורה, תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה" (נדה לא ע"ב). אף כאן מצויים עיקרון הצורך בהתחדשות והדרך למימוש צורך זה: ההתחדשות משקמת את השחיקה המתחוללת באופן טבעי בחיי הנישואין ובאה לידי ביטוי באיסור מוחלט על קשר גופני בין השניים בזמן הישארותם נשואים. הדברים שאובים מעמקי נבואתנו.

"אירוסין מחודשים" אלו הם תהליך ולא יעד, דרך ולא מטרה. סיום הנבואה איננו בהשארת מציאות זו כמציאות נצחית. האירוסין, עם כל תוקפם וזוהרם, אינם יעד לעצמם אלא מכשיר. אינם מטרה אלא דרך הכרחית. בשתי הנבואות העוסקות בשיקום חיי הזוג מובלטת העובדה כי הסיום הוא החזרה למציאות הנישואין הנורמאלית. כאמור לעיל, ה"אירוסין לעולם" המצויים במוקד הנבואה הראשונה אינם סיומה של הנבואה, אלא הותרת רושם עמוק של האירוסין בתקופת הנישואין.

נוכל להדגים עיקרון זה ממקום אחר. ניתן לראות, למשל, את יום הכיפורים כאירוסין עם העולם. ביום זה מתנתק האדם מן "הדגן, התירוש והיצהר" ומתעלה למדרגת מלאך הקשור בקשר נפשי בלבד עם העולם[5]. יום הכיפורים הוא יום הכרחי בשיקום יחסו וקשריו של האדם אל העולם. שכן, גם יחס זה נשחק, והאדם מוצא את אושרו בחיי היום-יום אצל ה"בעלים" למיניהם. על כן, דרך התיקון היא בהליכה במדבר בארץ לא זרועה ביום הכיפורים.

אף כאן יש להדגיש כי יום הכיפורים אינו היעד. חגי החודש השביעי המקודש אינם מסתיימים בו, אלא בחג סוכות, שהוא השיבה אל מציאות החיים. הרב קוק נתן לעניין זה משקל רב[6]: לתהליך התשובה שבימים הנוראים יש מחיר כבד בתחום החלשת כוחות החיים ("אירוסין"), ויש צורך להחזיר אותם למילואם בימים של שמחת קודש, חג הסוכות שלאחר יום הכיפורים ("נישואין"). בחג הסוכות חוזרים ה"דגן התירוש והיצהר" למקומם הנכון במערכת חייו של האדם[7].

 

 

 

[1]. התופעה כאן מכונה "נמשל מתפרץ", כלומר: בתוך פסוקי המשל מתפרץ הנמשל. למרות שהפסוקים עוסקים בדימוי של בעל ואשה, מתפרץ הנמשל, והביטוי "זהב עשו לבעל" הוא כבר חלק ממנו.

[2]. גיטין צ' ע"ב. על היחש המורכב לגירושין, ראה בהסברו של הרב קוק לתקנת כתובה על ידי שמעון בן שטח: עין אי”ה, שבת א, עמ' 47 פיסקה עה.

[3]. גם חז"ל ציינו את הייחוד שבכללי התשובה המנוגדים לכללים ההלכתיים הקיימים: "אמר רבי יוחנן: גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה, שנאמר (ירמיהו ג): לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד, הלא חנוף תחנף הארץ ההיא! ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאם ה' " (יומא פו ע"ב).

[4]. גם כאן נמצאת התופעה של נמשל מתפרץ: הפרק פתח באשת הזנונים של הושע ומסיים בקשר שבין עם ישראל לקב"ה.

[5]. "...והנה צום היום הזה עושה את החסיד דומה כמעט למלאכים שכן עובר עליו היום בענווה ובכניעה, בעמידה ובהשתחוויה, בשבוח ובהודאה, וכל כוחותיו הגופניים צמים מן הצרכים הטבעיים וטרודים בטרדה של מצוה לבד, כאילו לא היה בו טבע בהמי כלל..." (ספר הכוזרי, מאמר שלישי, ה).

[6]. ראה: אורות התשובה ט, י. עוד על יום הכיפורים וסוכות ראה להלן עמ' 152.

[7]. עוד על חג הסוכות במשנת הרב קוק ראה: מאמרי הראי"ה, השבת ישראל והזמנים, ובאיגרות הראי"ה ג, עמ' נח.