במה מחליטין ובמה אין מחליטין?

מבוא:

במה מחליטין ובמה אין מחליטין ?

אין מחליטין לא בגימטרייא ולא בחוכמת הפרצוף, לא לפי ימי הולדת ולא לפי מצב הלבנה, לא לפי עדה  ולא לפי אותות משמיים.

מחליטין על פי הקדמה להחלטה הכרה אישית של עצמך (המחליט או המחליטה)  והתמודדותך עם מצבי ספק ההולכים ומתבהרים, ולפי מידות טובות ומעט מן העמדות, ונוחות נפשית והתאמה, ומסיימים בכל אלה בתפילה עמוקה שהיא באה בסוף ולא בהתחלה ו...מודיעים.

 

עוד קודם לדברים, הערה לשונית אחת: כדי שלא להיזדקק לכתוב כל משפט פעמיים הריני מוסר מודעה בפניכם שהדברים כולם נכונים הן ביחס לבנות המבקשות את בן זוגן ואן ביחס לבנים התרים אחרי אבדתם. אף שנכתבו בלשון זכר, אין זה אלא מפני נוחות הכתיבה ולא מפני כל דבר אחר בעולם.

ועניין מהותי אחד – בירור זה אינו עוסק בשאלת בחירת בן או בת זוג מתאימים, כי אם בשאלת ההחלטה. זוגות רבים עומדים בתחושה כי נראה שהם יכולים להינשא האחד לשני אולם חוששים פני קבלת ההחלטה. בירור זה בא לסייע בידם לשאול את השאלות הנכונות המובילות להכרעה בשאלת החיים שהיא בין הגדולות ביותר – שאלת על כן יעזוב איש את אבין ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד.

 

במה אין מחליטין ?

טעות גמורה היא למסור את ההחלטה הטובה היא אם רעה ביד גורמים חיצוניים לאדם. אין זו סתם טעות כי אם טיפשות משולשת. בראשונה זו טיפשות מפני שאלה דברים של הבל. אין משמעות כלשהי לגימטרייא של אדם בעניין הנישואין, שהרי כבר העיר הרב אבינר שכמעט כל אבותינו הייתה הגימטרייא שלהם קטנה משל נשותיהם (אברהם למטה משרה; יצחק מתחת לרבקה; יעקב מתחת לרחל וכן הלאה). למעלה מכך – האם יעלה על הדעת שגד לעולם לא יוכל להינשא וכמוהו שולמית ?

טיפשות לא קטנה מזו היא מסירת ההחלטה בידי חכמי הפרצוף, הגוזרים את גורלו של אדם לפי דמותו, והחוזים בתואר פניו את עתידו. אלה הם דברי שטות והבל, ואף אם הם מתפארים ביכולתם לצפות למרחקים דרך כפות היד או תווי הפנים, אין הם אלא מאחזי עיניים, ואין כל יכולת לבחון את טענתם או צדקתם, ועל כן הם יכולים להרשות לעצמם לומר דברי הבל כאלה על עולמו של הקב"ה. מעולם לא שמענו שכך נזדווגו אמותינו ואבותינו ואין לדברים שחר.

טיפשות העולה על כולנה היא לבוא עם עמדות קודמות, כגון חוכמת ידיעת הזמנים והמזלות, או טענות מוקדמות בדבר טיבם של עדות או שם כללי לקבוצות מסוימות. אלה דברים שאין בהם כי אם גבולות המותחים את הבערות האנושית למחוזות שאין להם מקומם. חשש של ממש יש בשאלת בת הנידה או בן הנידה, שאלה הם עניינים שכתבו עליהם כבר חכמים. ברם, יסוד התורה כולה מעמיד את בעל התשובה מעל לכל המעלות האחרות, ואין פגם שלא ניתן לתקן בכוחה העליון של תשובה. בשניה, זו טעות גדולה כיוון שנראה שקבלת החלטות בעזרת כלים מעין אלה גובלת באיסורי תורה. וזאת למודעי: התורה אסרה על זיקה לגורמים כישופיים גם כאשר יכולתם לחזות את העתידות מוכחת. דברים אלה כתב הרמב"ן בעוסקו בדיני כשפים, ואף הראי"ה קוק החרה החזיק אחריו. אנו רואים, לדוגמה, כי בעלת האוב הצליחה להעלות את שמואל באוב. אף על פי כן אסרה תורה להיזדקק בעל אוב וידעוני. מהקשר הפסוקים בספר דברים אנו למדים כי יסוד האיסור הוא "תמים תהיה עם ד' אלוקיך", לאמור: נצטווינו לחיות בתמימות בעולם הזה ולא להיזדקק לכל מיני כוחות מכוחות שונים, שיש בהם התרחקות מדבר ד' יתברך. קל וחומר כאשר מדובר בדברי שקר אנו נותרים נאמנים לד' אלוקינו ולעבודתו בתמימות, ומרחיקים עצמנו מכל עניין שיש בו הליכה אחר כוחות זרים.

בשלישית בשל העובדה כי בסופו של דבר אין אנו מתחתנים עם מספר או גימטרייא, פרצוף או קווי כף יד. אדרבא, ינסה אדם לחיות עם גימטרייא בתור בן זוג, ולגדל יחד ילדים עם בן מזל מאדים או נגה. עוד קודם לנימוקים העיקריים שהובאו לעיל יש להעמיד את חיי דרך הארץ הטבעית בהם חי האדם, ואלו הם הגורמים הקובעים את דרכו בזיווגו. לא לחינם כתב ריבונו של עולם בתורתו את מעשה בריאת האדם, ואת דבריו קודם לבריאתו: "נעשה באדם בצלמנו כדמותנו...בצלם אלוקים ברא אותו". צלם אלוקים זה נתבאר על ידי חכמים כיכולת ההכרעה והבחירה. במוסרו את זיווגו לכוחות חיצוניים מועל האדם ביעוד הגדול שנצטווה בו מראשית בריאתו, ואין הוא נוהג כאלוקים כי אם כבריאה פחותה, והרי הוא משחית את הכוח האלוקי המצוי בו.

מיצרי הספק אכן מושכים אותו למסירת ההכרעה לגורמים אלה, ואף לעיתים מתגנבת פרשנות מוטעית של מידת הענווה, הלוחשת באוזנו של אדם מה לך כי תחליט וכי תאמר כי אתה הוא הקובע – האין זו הגאווה המאוסה במנחה אותך. ברם, זה טיבו של היצר הרע, שלעיתים מתחפש הוא ליצר הטוב. על כך דרש כבר החפץ חיים כי בתפילה "והסר שטן מלפנינו ומאחורנו" אנו מתכוונים על יצר הרע מסוג זה – את זה שלפנינו אין לנו בעיה לזהות ולפיכך להתמודד עימו, אך זה שלאחרינו הוא המסוכן, שכן אשמאי זקן זה מחפש בדמותו של היצר הטוב ומבקש להטעות אותנו בלובשו את תחפושת המעולה שבמידות היא מידת הענווה. זהו  ניסיונו העיקרי של האדם, בו הוא נאמן לייעודו ולציווי שקיבל מריבונו של עולם מראשית יצירתו – להיות צלם אלוקים.

 

במה מחליטין ?

רבו סיפורי מציאת זיווגו של אדם על הבאר. במיוחד נתבררו זיווגיהן של יצחק ורבקה; רחל ויעקב; ציפורה ומשה – על הבאר. פרשנויות רבות נאמרו על מקום מיוחד זה, ואף אנו נוסיף אחת משלנו: כאשר מתבונן האדם בבאר פנימה הוא רואה את עצמו. אמנם, דמותו שלו משתקפת בעיניו באופן הפוך, ודברים שמעתי מפי הרב ישעיהו חיים הדרי שראה בזה אות לזיווגו של אדם – מצא בן זוג המשלים את חסרונך ומתברך מכשרונותיך. ברם, קודם שנעסוק בבן הזוג נעסוק באדם עצמו.

"דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם וזו משונה מזו ורחוקה ממנו ביותר, יש אדם שהוא בעל חמה כועס תמיד, ויש אדם שדעתו מיושבת עליו ואינו כועס כלל ואם יכעס - יכעס כעס מעט בכמה שנים, ויש אדם שהוא גבה לב ביותר, ויש שהוא שפל רוח ביותר, ויש שהוא בעל תאווה לא תשבע נפשו מהלוך בתאווה, ויש שהוא בעל לב טהור מאד ולא יתאווה אפילו לדברים מעטים שהגוף צריך להן, ויש בעל נפש רחבה שלא תשבע נפשו מכל ממון העולם, כעניין שנאמר אוהב כסף לא ישבע כסף, ויש מקצר נפשו שדיו אפילו דבר מעט שלא יספיק לו ולא ירדוף להשיג כל צרכו, ויש שהוא מסגף עצמו ברעב וקובץ על ידו ואינו אוכל פרוטה משלו אלא בצער גדול, ויש שהוא מאבד כל ממונו בידו לדעתו, ועל דרכים אלו שאר כל הדעות כגון מהולל ואונן וכילי ושוע ואכזרי ורחמן ורך לבב ואמיץ לב וכיוצא בהן" – כך פתח הרמב"ם את הלכות דעות שלו. ואף אנו נאחז בשיפולי גלימתו ונלמד מדבריו כי לא יכול האדם לצאת מעצמו ולבחור את בן זוגו קודם שהתבררו לו שלושה יסודות על טיב ההחלטה.

ראשית – השאלה הגדולה המתחייבת מבירור בן הזוג היא השאלה מי אני. עד ליום בו הוא מבקש להחליט החלטות גורליות לדמותו וביתו יכול האדם לחיות חיים של זיוף. אין הוא חייב לשתף אחר בעולמו הפנימי, והחיץ הקיים בינו לבין העולם גדול. בשל כך הוא יכול להעמיד פנים, ולחיות בפער גדול בין עולמו הפנימי לזה החיצוני. ברם, בעת שהוא בא להקים את ביתו אין הוא יכול עוד להתעלם מעצמיותו. ספיקות רבים בתהליך השידוכין מולדים בשל  הסתבכויות שאחד מבני הזוג מסובך עם עצמו, שכן הוא לא החליט עדיין מה טיב אופיו ומהי הדרך בה הוא רוצה ללכת. על כן, קודם להחלטה, או לפחות צעד אחד לפניה יברר האדם את עצמו.

שנית – אין אדם דומה לרעהו בדבר משמעות ההחלטה והתהליך המביא לה. ניתן להדגים יסוד זה בדמות ההליכה לקניית בגד – יש אשר נכנס לחנות הראשונה וכשהוא רואה דבר מה מתאים, לאחר משא ומתן קצר עם עצמו ועם המוכר הוא קונה. אחר מודד את השדרה כולה, משווה ומתמקח, מתחרט ושב על עקביו. תכונת נפש היא זו – היכולת לקבל את ההחלטות ולבנות מתוכם את העולמות המתמזגים עימן, מול הנטייה לחתור להחלטה המדויקת והסופית שלא תצטרך עוד עמל. לפני בוא אדם להחליט על נישואיו הוא צריך להכיר את עצמו ואת דרכי חייו – אם הוא שייך לקבוצת האנשים הרואים בהחלטות אבן דרך, ממנה יש עוד לבנות הרבה (עיקרון אליו עוד נשוב בהמשך) הוא ראוי לקבל החלטות שהספק כרוך בעקבן, ובלבד שיתחיל לבנות מעתה את עתידו עם בת זוגו. אם הוא מכיר את עצמו כמי שבלעדי המוגמר אין הוא יכול לברך אזי הוא נידון לתור אחר ההשלמה המלאה, שאולי תימצא לו. אם אינו יכול לעמוד על טיבו מוטב לו להניח כי אין ההחלטה עם מי להינשא החלטה בלתי הפיכה אמנם, אל לו חס ושלום לבנות על התרת קשר הנישואין, וכל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מזיל עליו דמעות, אולם עליו לראות את תהליך הנישואין כבניין אין סופי המעבד מחדש החלטות קודמות ולא כהחלטה סופית ומקובעת. גם לעניינים אלה נשוב בהמשך.

שלישית – הכרת עצמו תגלה לו שאף הוא לא כליל השלמות. בבוא אדם להכיר את מי שהוא מדבר בה נכבדות הוא מציג בפניה בדרך כלל את צדדיו היפים והנאים. סביר להניח שאף היא עושה כמוהו. ברם, בבוא אדם להחליט על נישואין עליו לדעת כי כל אחד מהצדדים מביא לחיי הנישואין את החבילה כולה, הכוללת הוד והדר יחד עם מאורות צפעוני. ככל שהוא יהיה מודע לכך כי עולמות אלה קיימים גם בתוכו, וילוו אותם כל ימי חייהם, כך יבין כי עולמות אלו קיימות גם בבת הזוג (וכן להפך) ואף הם יהיו אורחים תמידיים בביתם המשותף. הכרה זו עלולה חס ושלום להכניס מורא ופחד ללבו, שכן אין הוא יודע את תהומות הנפש הבאים עימם לביתם, אך במחשבה שניה היא מטילה אווירת נחת ושלווה, שכן הדרך בה הוא מתמודד עם חולשותיו היא זו שתעמוד לו להתמודד עם חולשות בן הזוג.

 

מדליק עד שתהיה שלהבת עולה מאליה:

ספק מצוי הוא הספק בו פונה האדם אל ליבו ואומר: בן הזוג הוא בסדר – נשמה טובה, בעלת מידות, שותפה נאמנה. ברם, הלב אינו נדלק, ואותה אהבה עליה דיברו המשוררים אינה מתגלה ביסוד הקשר. האהבה כפי שנצטיירה במקומות בהם באה לידי ביטוי, בין אם מדובר באהבת אלוקים כפי שהפליא לתארה הרמב"ם בסוף הלכות תשובה, ובין אם מדובר באהבת אדם כפי שהפליאו הסופרים והמחברים למיניהם לבטאה במילים ובציורים, אמורה להסעיר את הנפש, להטריף את הדעת, להביא להתמכרות פנימית ולהידרש להיסמכות באשישות וריפוד בתפוחים. לפיכך מצפים לבואה קודם הנישואין, וכזו אינה באה חודר הספק בלב שמא מאחורי הפינה ממתינה ההזדמנות הנאותה והזיווג עליו יצאה בת קול.

אין לזלזל בכמיהה זו לעוצמתה הגדולה של האהבה, ואין לבוז לציפייה לה ולכאב שכזו אינה מגיעה. לא תמיד זוכים לה דווקא, ולא תמיד היא מתגלה בימים שלפני הנישואין. לעיתים נעקר האדם מן העולם ותאוות אהבה זו אינה מתמלאת. לעיתים היא מגיעה מאוחר יותר ולעיתים היא מלווה את שלבי ההיכרות עולם. אסור לו לאדם להיכנע להעדרה, ולומר כי אין היא אלא אשליה. רבים דרשו כי יצחק אבינו הביא את רבקה אשתו בתחילה אל האוהל, ורק לאחר מכן כתוב שאהבה, ללמדך שזו מופיעה אחרי הנישואין. ברם, אם בפסוקים עסקינן הרי שיר השירים כולו משל הוא לאהבת דק יתברך את עמו, ואהבה זו מופיעה גם בכיוון השני, וכל זה עוד הרבה לפני הנישואין. אל לנו לוותר על הופעתה של האהבה. ברם, אל לנו להמתין לבואה, ולצפות כי תיוולד מאליה.

בשני מקומות ציוותה תורת ד' על אהבה – מצוות אהבת ד' ומצוות אהבת הרע. שאלה ידועה היא כיצד ניתן לצוות על אהבה, שהרי אין הלב עומד לרשות השכל, ואין הוא מציית לפקודות אותן הוא מקבל. תשובות רבות ניתנו לשאלה זו, מזו הכופרת באי-יכולתו של הלב לקבל את ציווי הדעת וקובעת כי מחשבה מולכת על רגשות הלב עד זו הקובעת כי אין מדובר בציווי של ממש כי אם בהצבת יעד. הרמב"ם התייחס בדרך שווה לסוגיה זו בשני המקומות. כאשר עסק במצוות אהבת ד' כתב: "האל הנכבד והנורא הזה מצווה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלוהיך, ונאמר את ה' אלוהיך תירא", ובדברים אלה עיצב את היעד ואת המטרה. אולם מיד המשיך לשאלת הביצוע המעשי: "והיאך היא הדרך לאהבתו  ויראתו ? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול...".

אין האהבה לריבונו של עולם נוצרת בהכרח בלא מאמץ ובלא יצירה. היא מחייבת לעיתים עבודה שאינה פשוטה. האדם יוצא ממסגרותיו הפרטיות ומביט אל עבר כל גילוייו של הקב"ה. בדברי הרמב"ם בולטת ההבחנה בין הצבת היעד הנפשי והליבי לבין הדרכים להשגתו. היעד הוא קיומי אולם הדרכים להשגתו הם מאמץ, התבוננות, חיפוש דרכי ההשתדלות של ריבונו של עולם והמסקנות העולות מכך.

כמעשהו במצוות אהבת הקב"ה מעשהו במצוות אהבת הרע. אף כאן הציב בראש הדרך את היעד: "מצווה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך", ואף כאן המשיך בדרכים מעשיות: "...לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו, והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא".

כלל גדול למדנו אפוא בהלכות אהבה. לא ניתן ליצור אותה אולם ניתן לעורר אותה. אין לשבת ולצפות כי תיוולד מאליה, כי אם להטריח את העצמיות להתבונן ולחפש. פעמים רבות התהליך עצמו מלמד את האדם על טיבה ועל מהותה, וחושף בעיניו מקומות רבים שעינו לא שזפתם קודם לכן.

 

 

אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך:

עוד שני עניינים עמנו. ראשון בהם הוא המחשבה על החלופה. עד כאן לא עסקנו בה, כי אם בהחלטה שלכתחילה. ברם, לעולם ישקול אדם את החלופות השונות. קשה לדבר במישור זה, כיוון שאז נדמית ההחלטה כמוצא אחרון ומפלט מצרה ולא כמסע רצוני ובחירי. גם לא יהיה זה נכון לבסס מראש את הנישואין על ברירת המחדל ומוצא אחרון. אולם, אין להימנע מלחשוב גם על אלה, וייתכן כי דווקא השאיפה לעליון המוחלט תתגלה כמקור השמדה עצמי. העירנות למחיר הכבד של הבדידות, והעובדה כי היא כוללת בתוכה וויתור גדול יותר מאשר הנישואין, יוצרת רקע מתאים להחלטה.

חשוב גם לבחור במילה הנכונה כדי לתאר שיקול זה, שלעולם אינו עומד לבדו אולם הוא מצטרף לאחרים. אם מכנים אותו "פשרה" הוא נדמה כמוצא של מפסידנים. המילה פשרה אינה מילה גבוהה במחננו – אף שנפסק בשולחן ערוך כי ראוי להגיע לפשרה בענייני ממון שבין אדם לחבירו, לא זכתה מילה זו לגדולה מכוחה של מידת השלום שבה, ועל כן שימוש בה בהקשר זה אינו מוביל להחלטה. להפך, שימוש כזה דומה בעיני המתבונן כאילוץ וככפייה, בעיקר אם מדובר בגיל מבוגר, בו עולה התחושה שראוי להצדיק את ההמתנה הארוכה בבן זוג מושלם, ולא לגלות כי ההמתנה הייתה לצורך התפשרות.

מבט אחר על ההתבוננות באלטרנטיבה ונקיטת שם אחר, שאינו מבטא רק החלפת כותרות, כי אם החלפת התייחסות, מקרב את האדם אל חופתו. מבט כזה יקרה לשיקול דעת זה במילים אחרות, ויטמיע את ההכרה. מילים אלה הן בחירה בין חלופות, שיקלול המשמעויות השונות של כל החלטה וכדו'. כשאלה מצטרפים אל דברים שכתבתנו למעלה, בחובתה הגדולה של המשפחה להמשיך ולהיבנות לאורך זמן, הופכת הנכונות להגיע לשלמות המשפחה לאחר החופה לריאלית יותר ומשמעותית יותר.

אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך – שאף לשלמות הקשר ואל תנח ידך מהליכה קמעא קמעא, ההולכת ומבססת את הזוגיות מלמטה כלפי מעלה.

 

תפילה:

ועיקר העיקרים הוא התפילה. לא בטעות שמנו את התפילה בסוף, אף על פי שעיקר היא, ולא שכחנו אותה עד שנזכרנו בה קודם החתימה ושבע הברכות. אין מתחילין בתפילה – תפילה אינה המוצא של 'לוזרים', שהתייאשו מכינון עולמם עד שפשטו ידיים למעלה כאומרים שאין להם להישען אלא על אביהם שבשמיים. אמת, יש זמנים של ייאוש בהם פונים אל ריבונו של עולם בתפילת זעקה "ואנחנו לא נדע מה נעשה כי עליך עינינו", אולם לא זאת התפילה המיוחדת והשלמה. להפך, התפילה האמיתית היא הקירבה לפני ד' מתוך עוצמה כאומרים: אנו עשינו את כל אשר היה לאל ידינו כדי לקבל החלטה, ואנו מבקשים "השקיפה ממעון קודשך מן השמיים וברך...".

לאחר שתכנן דוד את מקום המקדש, לאחר שאסף את כל החומרים, לאחר שבנה שלמה את המקדש עצמו – פנה אל הקב"ה בתפילה כי ישרה את שכינתו בבית הזה. אף אנו אומרים על מקומה של התפילה בהחלטה על הנישואין – אל לנו לגמד את התפילה למפלטם של אלה אשר מבקשים להסיר מעצמם את המשא הכבד, ופונים לריבונו של עולם כי ישא בו במקומם. תפילה גדולה אנו מבקשים – הבו גודל לאלוקינו. המבקש להגיע להחלטה ראויה כדי להינשא חייב לבוא אל ריבונו של עולם ולבקש ממנו סיוע אלוקי לקבלת ההחלטה הנכונה והראויה. המבקש כי תפילת הסיוע תתקבל צריך לבוא לפני ד' כאשר הוא בנה את כל המסגרת, והקב"ה ישרה את שכינתו בתוך ביתו "והיה נועם ד' אלוקינו עלינו".

 

החליטו. הדליקו את מאורכם עד שתהא שלהבת עולה מאליה. אל תבנו על הנהירה מאליה ועל סיפורי מעלת השלמות הגמורה, כי אם על כוחה של התשובה והתיקון, המאפשרת קבלת החלטה ההולכת ונבנית כסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה.