יחסי אישות מתוך בצלמו

ה. ודבק באשתו

עדיין לא נמצאה הדרך הראויה לדון בענייני אישות בציבור. בעולם המקרא

ובעולמם של חז"ל אנו מוצאים כי לא הייתה התעלמות משאלות אלה, אולם

הן נידונו בדרכה המיוחדת של הלשון המקראית. ייחודה של לשון המקרא

ולשון החכמים טמונה בעובדה שהיא מטילה את חובת ההבנה על השומע.

המקרא אינו מאריך במילים. עניינים מסובכים ומורכבים, עדינים ורגישים,

מוזכרים בו ברמז בלבד, ואילו על הקורא לפענח רמזים אלה. רמזים אלה

כתובים בצורות שונות, כגון סיפורי האבות ושאר דמויות המופת במקרא,

מצוות שאף הן רמזים בלבד שכן אין בהן אמירה מפורשת מה טיבה של מצווה

זו ואיזה עניין היא באה ליצור, ושאר עניינים שונים שבאמירות קצרות.

גם חכמים דיברו בלשון מיוחדת זו. אין אנו מוצאים אף אצלם נאומים

ארוכים, דברי פילוסופיה או שירה. דבריהם קצרים, סיפוריהם ממוקדים

ומורכבים, המימרות ענייניות בלבד, ורב בהן הטמון מאחורי המילים. הלומד

את דבריהם נדרש אפוא להשקיע השקעה ניכרת בעצמו, ביכולת הבנתו,

בפענוח של לשונם, בזהירות שלא לשעבד את דבריהם לעולמו התרבותי

העכשווי ועוד עניינים הקשורים בלימוד דברי חז"ל.

אנו איננו מכירים שפה זו. שפתינו, בת התרבות המערבית פילוסופית, היא

שפת המילים והמשפטים הארוכים. חובת ההסברה מוטלת על המלמד ועל

הכותב. הוא מפרט את נקודות המוצא ואת ההנחות הקדם ענייניות הנוגעות

בדבריו; הוא מפרט את הטיעונים העיקריים, את המקורות להם; הוא המפרט

את המטרות ואת המגמות של דברים שנכתבים, ובכל אלה הוא חותר לעסוק

בהרחבה ובטוב טעם. אין מדובר באריכות מילים בלבד אלא בשינוי דרמטי

של טיב השפה וטיב ההסברה המתרחשת בין אדם לחברו.

לפיכך, השפה הגלויה והמפורטת שלנו אינה מתאימה עוד לעסוק בעניינים

צנועים. הצניעות והפירוט וכן הרגישות והמילים המרובות אינן עולות בקנה

אחד, ואינן מתיישבות האחת עם השנייה. לכתוב דברים ארוכים על ענייני

צניעות הרי הוא הדבר עצמו הלא צנוע; לעסוק בהרחבה בענייני אישות

בציבור הוא דבר והיפוכו. סוגיות אישות שבין איש ואשתו צריכות להתנהל

לאור היסוד "וזר לא יקרב אל הקודש", ואין מקום לעין צופיה שתתבונן בהן.

העיסוק מרובה המשפטים המפרט את עמדת התורה על יחסי האישות,

מהותם, גאולתם, כיוונם ייעודם ומגמתם – אינו ראוי. לא זו בלבד, אלא

העובדה שמדובר בסוגיות סבוכות מאוד אך מעצימה את הקושי לעסוק

בסוגיות אלה בפומבי.

בהקשר בו אנו עוסקים אנו נעסוק רק בהיבט אחד, והוא המשמעות של

יחסי אישות לאור ההכרעה העמוקה בצלם הא-לוהים אשר באדם. עיקר

העיקרים נובע אפוא מכך שאין כל סתירה בין היות האדם צלם א-לוהים

ובין יחסי אישות. אין מדובר בשני פנים של אותו אדם, ואין מדובר במאבק

פנימי בתוכיות האדם – בין החלק הבהמי שלו הנמשך לחיי אישות, ובין

החלק העילאי הרואה בחיי אישות חרפה לאדם. צליל מעין זה כלל אינו עולה

מדברי התנ"ך והנביאים. אנו מוצאים צלילים של פרישות מאוחר יותר -

מעט מאוד בדברי חז"ל, וככל שאנו מעמיקים יותר ויותר למציאות של גלות,

החשכת כוחות וצמצום עוז החיים הטבעיים - הולכים צלילים אלה וגוברים.

אלו תוצאות של גלות, שיצרה שני עניינים שהשפיעו על היחס המיוחד הזה.

ראשון בהם הוא עצם החיים בגלות, שהם חיים לא טבעיים, המצמצמים את

דמותו של האדם וקוראים לו להתכנס בתוך עולמו. פרשנות זו מרכזית מאוד

במשנתו של הרב קוק זצ"ל, ובדרך זו ביאר פעמים רבות את הפער בין החיים

הגופניים והיחס אליהם כפי שהוא צריך להיות לבין המשתקף ממקורות

שנכתבו בעולמה של גלות. שני בהם הוא החשיפה המתמדת והאינטנסיבית

לזרמים דתיים אחרים בעולם – בין אם מדובר בנצרות הקתולית ובין אם

מדובר באסלם הצופי. המפגש עם זרמים אלה העמיק מאוד את התפיסה

הדתית הפרושית, ויסודות שנמצאו בעולמה של היהדות בפרישות יחידאית

של ההולכים בנתיבות נזירות הפכו להדרכת הכלל ולפיתוח משנה פרושית

שלמה.

אף על פי כן לא היה בכוחם לעמעם ולבטל את האמור ביסודה של תורה. אין

בדברי התורה והתנ"ך כולו ולו מקום אחד הרואה את הפרישות כעניין עילאי,

זולתי כשדובר במשה רבינו )אם נניח שהמינוח "על אודות האישה הכושית

 אשר לקח" משמעו הפרישות המיוחדת של משה לאור הדיבור הא-לוהי(. כל

שאר הדמויות המקראיות אינן דמויות פרושות, ואין אנו מוצאים בהן רתיעה

מעיסוק משמעותי בחיי האישות. למעלה מכך, אין מדובר באידיאולוגיה

בלבד כי אם בדרך חיים של ממש. הקירבה הגופנית שבין איש ואשתו אינה

נושאת ולו במקום אחד אופי שלילי. אפילו חכמים שניהלו מאבק נגד ריבוי

תשמיש המיטה המוגזם )"שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם

כתרנגולים"( ובעד קיום יחסים בצניעות ובזהירות שלא לפגוע בצלם

א-לוהים שבאדם, הדריכו בד בבד הדרכות שונות כיצד להתענג יותר, ואף

נהגו כך בפועל. הסיפור המופלא ביותר הוא הסיפור על תלמידו של רב כהנא

שהסתתר תחת מיטת רבו והאזין לדברים שאמר לאשתו – ואלה היו מילים

חריפות מאוד, עד שהתלמיד לא יכול היה להתאפק וחשף את היותו תחת

המיטה. סיפור זה לא לעצמו בא ללמד אלא על הכלל כולו בא ללמד.

המקורות הקדומים בתורת ישראל – הן התורה שבכתב והן מקורות רבים

בתורה שבעל פה המוקדמת - אינם נושאים בחובם דואליות ומאבק יצרים

מהותי. הם אינם מדברים על חטא קדום שיש באישה, ואינם נוטים כלל וכלל

להמעיט בערך יחסי האישות. נהפוך הוא, עולה מדבריהם כי אלה עניינים

מהותיים לדמותו של האדם. מקור יחסי האישות הוא מגוון - מהרצון להעמיד

דור המשך, ועד הרצון להתענג באחד התענוגים הגופניים המשמעותיים.

המקרא אינו מאריך בסוגיית יחסי אישות, הן בשל סגנונו המיוחד והן בשל

הצניעות הבסיסית הקיימת בו, ועל כן אין הוא נכנס לחדר המיטות ואינו

מתאר את הנעשה שם. גם במקומות מובהקים הרומזים ליחסי אישות

המקרא עוצר רגע לפני ואינו נכנס פנימה. לדעת הרמב"ם זו גם ייחודה של

שפת הקודש ושל הלשון הנקייה, שהיא נמנעת מאותה חשיפה הרסנית

הנהוגה בתרבות חיינו. אף על פי כן ניתן להסיק הרבה מהמובן מאליו הקיים

במקרא ומהרוח הנושבת בו, כמו גם מההצצות המועטות שאפשרו להציץ

פנימה. מאלה עולה כי יחסי אישות הם חלק אינטגרלי של הקיום, וכלל אינם

זקוקים להצדקה.

ההנאה מיחסי אישות וכל הכרוך בהם אינם סותרים אפוא את צלם א-לוהים

שבאדם, ואינם מהווים לו אלטרנטיבה או נחש קדמוני המאיים לכבוש

את התודעה ויש להילחם בו. "מגלה טפח ומכסה טפחים" אינה העמדה

שהתקבלה על ידי חכמים, ולא היא זו שעיצבה את חיי האישות של האומה.

מאידך גיסא, בשל העובדה שמדובר בצלם א-לוהים ולא בבהמה, עוצבו חיי

אישות בדרך צנועה – יש עניינים שמותר ויש עניינים שאסור. אלה לא נועדו

לבלום את ההנאה או להצר את צעדיה, כי אם להכניס לחדר המיטות גם

את יסודות הקדושה והצניעות, הטהרה והבריאות. צלם א-לוהים נושא שוב

אופי כפול – מחד גיסא הוא מעניק מעמד מיוחד לכל אשר קיים באדם, ואין

מדובר בכישלון הרוח או בנפילת האדם בשעה שהוא נזקק לאשתו. הדברים

דומים גם בכיוון ההפוך, ופשוטו של מקרא אינו מתעלם מעונתה של אשתו

ומחובת שימוח אשתו אשר לקח. מאידך גיסא, הענקת מימד א-לוהי ליחסי

האישות עצמם מחייבת לבטא את הייחוד שבצלם א-לוהים ואת יכולתו

להיות מקושר בעולם עילאי וטרנסנדנטי.

מאוחר יותר באו חכמי תורת הסוד והפכו את חיי האישות למשל. הם ראו

בקשר הפיזי הפשוט שבין איש ואשתו עניין הסותר את הטיפוס למרומי

שמים. לדעתם, הקשר עצמו והעונג ביחסי האישות אינו עניין ראוי לאדם

המבקש לטפס מעלה מעלה לענות בו. כיוון שיחסי אישות הם חלק בלתי

נפרד מעולמו של האדם ואף חלק ממצוות התורה, בראו דרך חדשה להתייחס

אליהם – היחסים אינם עומדים לעצמם, כי אם מהווים בבואה לעולם עליון.

הקשר בין איש ואישה הוא הקשר שבין שכינה ומקורה, והזוג החי חיי אישות

קושר עצמו בעולמות העליונים. זהו חלק בלתי נפרד מעולם הקבלה בכלל,

הרואה במציאות כולה סמל ודמות, ולא עניין קונקרטי לענות בו. רשאי

אדם לחיות לאור יסודות עולם הסוד, ורשאי הוא לראות את כל חייו כסמל

וכדמות. ברם, עולמה היסודי של תורה אינו חותר לקראת הפיכת המציאות

כולה לסמל, ואין הוא רואה את חייו של האדם כמשל. החיים עצמם הם מהות

העניין, צלם א-לוהים הוא המתבטא במציאות עצמה, ובשל כך אין מדובר

בחיים של אלגוריה בהם יחסי האישות מבטאים דבר מה אחר, כי אם בעניין

העומד לעצמו. זוג הרוצה ללכת בדרך זו, נפתחות לפניו אפשרויות אין ספור,

אולם אין זו יסודה של ההלכה, ואין זו תביעה נורמטיבית.

שני אתגרים עומדים אפוא בפני האדם המבקש לחיות בדרכה של תורה, ורואה

עצמו כצלם א-לוהים. אתגר ראשון הוא היכולת לחיות חיים מאוחדים, שאין

בהם סתירה פנימית, ואין לבו נוקפו בשעה שהזוג נזקק האחד לשני ומפתח

דרכים להתענג יותר ויותר. להפך, הם רואים זאת חלק בלתי נפרד ממהותם

האישית, הם מבססים את חייהם על ההכרה כי מדובר באחד העינוגים שריבונו

של עולם ברא, שלא זו בלבד שלא נאסרו עלינו אלא להפך – הם חלק בלתי

נפרד מחיי הנישואין. צלם א-לוהים אינו נתבע להתכחש לכוחות הנמצאים

בו, ואין הוא חייב לדכאם או להתייחס אל עצמו כמי שנושא בגופו חטא.

באומרנו שיחסים אלה הם חלק בלתי נפרד מהנישואין, הפנייה היא אל

הזוגיות עוד קודם לפנייה לשאלת ההפריה. ההלכה מתירה לבני זוג לקיים

יחסי אישות ביניהם גם בשעה שאין הם קשורים כלל לסוגיית לידת ילדים.

גם בעת היריון, גם בשעת הנקה מלאה, גם כאשר מדובר במי שאינה יכולה

ללדת, גם אם מדובר בגיל נישואין מבוגר שאין כל אפשרות ללידה רגילה

וגם אם מדובר במצבים נוספים הדומים לכך – ההלכה מתירה יחסי אישות,

ועובדה זו לעצמה מלמדת כי הם עומדים בפני עצמם.

לא זו בלבד שיחסים אלה עצמם הם חלק ממהות הנישואין אלא שדרך

התרחשותם היא ביטוי מעשי בזעיר אנפין לכל מערכת הנישואין. העובדה

שמדובר בחיזור עדין, בצורך להתחשב בכל עת גם בעונגו של השני, בחובה

ההלכתית להתקשר האחד בשני רק כשהדבר רצוי לשני הצדדים ובהיתר

ההלכתי לדברי ריצוי אף שהם חריפים באי צניעותם – כל אלה מלמדים על

ההתרחשות הגדולה שבין בני הזוג.

האתגר השני הוא הרצון לעטוף מערכת אינטימית זו במסך הצניעות, המשמש

כעין ענן המסתיר את הנעשה מעין כל. הצניעות מבטאת את האינטימיות,

את הרגישות והעדינות, את האווירה העילאית שבמסגרתה מתקיימים יחסים

אלה. מדובר בהסתרה ייחודית לא רק מעין כל רואה אלא גם במערכת יחסים

אינטימית שבין איש ובין אשתו, המקרינה עולם ומלואו כלפי פנים.

מדובר אפוא בבניין בעל שתי קומות. קומה ראשונה היא הבריאות הנפשית

הנורמלית והטבעית, המתרחשת בין בני הזוג. על כן, בשעה שאין הם לומדים

עדיין את סוד היחסים, קודמת החתירה לבריאות הנפשית והטבעית לכל עניין

אחר, ומותר להם לעשות ככל שמדובר בדברים המועילים לקשר ביניהם, אף

אם עולם הצניעות נפגע מעט. על בסיס בריאות נפשית זו נקראים בני הזוג

להקים את הקומה השנייה – קומת הצניעות, הפרישות והקדושה, המעניקה

משמעות אחרת לכל מהלך ההתקשרות הגופנית ביניהם.__