מתוך הספר "בצלמו" - על חשיבות הנישואין

מתוך הספר "בצלמו":

שתי השלכות מעשיות נובעות מהכרה זו. ראשית – העמדה הקדם-הלכתית שאין אנו מודדים את שאלת הנישואין בשאלת תועלתה ההלכתית. היו שהציעו כי אין אנו נוהגים נכונה בשעה שאנו מבקשים כי כל עם ישראל, על אלה שאינם נאמנים לתורה ולמצוות, יקימו בית כדת משה וישראל. נכון יותר דווקא להימנע ממשימה זו, ועל ידי כך תיפתרנה בעיות רבות: כל בעיית העגינות תרד מעל הפרק, כל שאלת הממזרות והניאוף של אשת איש לא תהיה קיימת, הרבה צער ייעלם מהעולם, ואף אהבת התורה בשל הרשות לכל איש לעשות כרצונו תיפתח למרחבים אחרים. היו שהפליגו ואמרו כי אולי טוב לעקור את נושא הנישואין מהשורש, ואז גם הנאמנים לתורה ולמצוות לא ימצאו את עצמם בטרגדיות הנגרמות לעתים מכוחה של ההלכה, כגון עגינות. ויש הסוברים עמדת ביניים כי חובה אמנם להקים בית כדת משה וישראל, אולם כבר מראשיתו ניתן להקימו עם אפשרות פירוק על תנאי, כגון קידושין על תנאי שאם אחד מבני הזוג לא ישוב לביתו תוך תקופה מסוימת של כמה חודשים יופקעו הקידושין מכוח אי התקיימות התנאי וכדו'. הצד השווה שבכל אלה הוא שהעמדה כלפי הנישואין נבחנת לאור שיקול הדעת ההלכתי והפרקטי, וכיוון שחיים משותפים שבין בני זוג פנויים אינם חמורים באותה מידה של ניאוף, עגינות וממזרות - טוב לבחור בהם כאפשרות הפחות רעה.

ברם, עמדה זו אינה יורדת לעומקה של תורה כפי שבאה לידי ביטוי בחיי הקהילות לאורך ימי האומה הישראלית. אין זה נכון למדוד את עניין הנישואין בשאלה המשפטית ההלכתית. כבר מתחילת הבריאה אנו מדברים על דביקות באשתו, ודביקות זו היא שורש מעמד הנישואין. התורה קובעת כי חיים משותפים מבוססים על חיים של דביקות מוחלטת המתרחשת בין בני הזוג. גם אם דביקות זו מעלה שאלות הלכתיות, גם אם היא עלולה לגרום טרגדיות, וגם אם היא מזיקה מבחינה הלכתית משפחתית – יסוד קדושת הקשר בין איש ובין אשתו מבוסס עליה. כל מעמד אחר, ובראשו מעמד הפילגש, מאפשר אולי קשר משני בין איש ובין אישה, שב"ה נעקר מן היסוד בתולדות האומה

הישראלית, אולם לעולם אינו הקשר העיקרי, ולעולם לא היה הבסיס היסודי להתקשרות שבין איש ואישה. עמדת המוצא היא כי הקשר בין איש ובין אישה צריך שיהא מושתת על הנישואין הדביקותיים ביניהם, וכל עניין אחר יונק מעמדת מוצא זו. על כן אנו מבקשים כי האומה הישראלית כולה תקים

את ביתה על יסוד קדושת חיי המשפחה הישראליים, ועל כן נדחות ההצעות השונות למעט בטרגדיות על ידי בניין רעוע מלכתחילה של הנישואין. בנייה רעועה זו היא הטרגדיה היותר גדולה – הן כלפי השותפים בחיי המשפחה והן כלפי מה שאנו מבקשים לבשר בעולם על ענייני המשפחה והקדושה.

מכאן ששומה עלינו לשרש את אחת השגיאות הנפוצות בשעה שעוסקים במבנה המשפחה בישראל. התפיסה המקובלת השגויה היא שאיסור הניאוף מוטל על האישה בלבד, ואילו הגבר חייב להימנע רק מניאוף אסור, כגון עם אשת איש או קרובת משפחה, אולם עם פנויה – מותר לו. לא זו בלבד, אלא

שהעובדה שעל פי דיני תורה רשאי הגבר לשאת יותר מאישה אחת ואף לקיים יחסי אישות ברמות אחרות של מחויבות כמו פילגשות, אך מעצימה את התפיסה הזו. חיזוק נוסף לטענה זו ניתן למצוא בסנקציות המוטלות על הנואף והנואפת – בעוד שאישה נואפת נענשת בכל חומרת הדין, ולא זו בלבד

אלא שילדיה ממזרים והיא הורסת את יכולתם העתידית לבוא בקהל, לא מוטלות סנקציות של ממש על האיש אלא אם כן חטא הוא בעריות ממש. לפיכך, יש הנוהגים סלחנות בעצמם בשעה שהם מפירים את ברית הנאמנות המוחלטת שבין איש ובין אשתו.

טענה שגויה זו נובעת מההנחה כי הנורמות החיוניות בעולמה של תורה נמדדות לאור האסור והמותר המשפטיים ולאור הסנקציות המוטלות על עובר העבירה. אולם מדובר בשגיאה כפולה. אין זה נכון כי הסנקציות מהוות עדות למשקל האמיתי של הסטייה מדרך הישר. על חלק מהעבירות החמורות ביותר אין למעשה עונש בבית הדין. דוגמה לדבר: הרמב"ם קובע להלכה כי אין חמור מעבירת לשון הרע: "אמרו חכמים: שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה, ואין לו חלק לעולם הבא: עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים, ולשון הרע כנגד כולם" )הלכות דעות ז, ג(. קביעה זו אינה

נסתרת מהעובדה שאין סנקציה בבית דין על לשון הרע ועל הלבנת פנים, בשל העובדה שהן "לאו שאין בו מעשה" ועל כן מונעים עצמם בתי הדין מלפעול. אמנם, תקנות מאוחרות יותר אפשרו סנקציה מסוימת: "...דמשמע דלא חייבה תורה אלא על בשת גופו אבל בשת דברים או רקק על בגדו פטור.

ורב שרירא ז"ל כתב דאף על בשת דברים מנדים אותו עד שיפייסנו כראוי לפי כבודו ומסתברא דיותר בושת בדברים מבושת של חבלה דאין דבר גדול כלשון הרע ודיבה שאדם מוציא על חברו" )רא"ש בבא קמא ח, טו(. אולם עובדה היא שמן התורה אין קשר בין עוצמת העבירה לבין הסנקציה.

שלילת היחס הסלחני מתגלה לכאורה לראשונה בחרם דרבנו גרשום. ראשית, השפעת חרם דרבנו גרשום שאסר לשאת אישה שנייה רחבה בהרבה מאשר שאלת הנישואין הכפולים. החרם שינה את סוגיית המחויבות שבין בני הזוג, ויצר מציאות בה מדובר על הדדיות בברית הנאמנות  שנכרתת ביניהם. ברית זו היא מעתה והלאה ברית מוחלטת, בה המחויבות לה זהה בין בני הזוג.

אולם, ביסוס יחס הדביקות ההדדית על חרם דרבנו גרשום הוא בעל עוצמה חלשה, שכן לכאורה עדיין נותרה הקביעה הנורמטיבית הקדומה במקומה. על כן, יש לנעוץ את איסור הבגידה של הבעל באשת נעוריו בשורש הנישואין בישראל. המציאות המלאה של יחסי בני זוג היא של "ודבק באשתו", ואף

שקביעה עקרונית זו לא חסמה כאמור את הרשות העקרונית לשאת אישה אחרת, היא מלמדת על מגמתה של תורה שיהא אדם דבק באשתו ולא נואף. לא זו בלבד אלא שהפרת ברית הקודש שבין איש ואשתו אינה עניין התוחם עצמו לענייני חילול קדושת הזיווג, ואין מדובר בשאלות הנוגעות לענייני בין אדם למקום בלבד. המפר את חובת הנאמנות חוטא בחטא החמור בענייני בין אדם לחברו – הפרת ברית. ברית זו עוסקת בהתחייבות הנאמנות ההדדית, ובשעה שהיא מופרת על ידי האיש הוא מועל מעילה זהה למעילה שהאישה חוטאת בה בשעה שהיא נואפת. גם האיסור המוחלט "לא תנאף" מלמד על כיוון זה. ניתן אמנם לטעון כי קודם יש להגדיר ניאוף מהו, ורק לאחר מכן ניתן ללמוד מצווי מוחלט זה מה אסור ומה מותר. המבקש לטעון כי בגידה באשתו של אדם מהווה ניאוף מניח

את המבוקש. ברם, מדברי חכמים אכן מצאנו כי הניאוף הוא גם בתחומים הנוגעים לאדם עצמו. ראב"ע ביאר כי הניאוף אינו עוסק רק בהליכה לאשת איש של אחר, כי אם לכל המערכת הכללית של דיני עריות.

פן מיוחד מופיע בדברי הנביאים בדברם על בגידת איש באשתו. הנביא מלאכי ביקר בצורה חריפה את הנוטשים את נשותיהם ונושאים להם אישה זרה. בדבריו אמר: "וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה? עַל כִּי ד' הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ, וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ". כך ביאר המלבי"ם את

משמעותה של הבגידה: "...אם בתחילה ה' הוא העד על הקישורים שנעשה ביניכם שאירסת אותה בחופה וקידושין לפני ה', והוא עד כי נעשה הדבר בפניו, ואם עתה הוא העד והמתרה בך על כי אתה בגדתה בה - ועברת על מה שנתקשרת לנגדה והיא לא בגדה בך, לא בדברי מצה ומריבה כי היא חברתך, ולא שבגדה לזנות מאחרי אישה כי היא אשת בריתך - ולא מעלה מעל בברית האישות". בדבריו עולה ההתייחסות הישירה לעצם קיומה של הבגידה.

בשעה שאיש ואישה מקימים את ביתם הם כורתים ביניהם ברית קודש. מעתה והלאה תחושתם הפנימית היא כאילו הם ישות אחת, ואין הם עוסקים עוד בעצמם בלבד. ה"עצמי" הופך להיות רחב יותר. המינוח ההלכתי של "אשתו כגופו" אינו מצומצם רק לתחום המשפטי, כי אם מהווה מורה דרך.

איש ואישה מדברים בלשון יחיד בשעה שהם מתכוונים לשניהם, ומקימים ברית קהילתית. ברית זו כוללת בתוכה גם את הנכונות לצמצום, לאמור: הנכונות האישית לפנות מקום וחלל בתוך כל אחד מהם כדי שבן ובת הזוג יוכלו להיכנס לתוכו. הכניסה של האחד מהם לתוך השני מאפשרת לכל אחד

מהם להשתנות, להכליא בתוכו מרכיבים אחרים, להאזין, להקשיב, להחמיא, לפרגן ולפעול בכל הדרכים בהן נקשרים בני האדם האחד אל השני. את מה שלמד האדם הניצב מול הא-לוהים וחווה לא רק חוויית העצמה כי אם גם חוויית נסיגה, הוא מיישם בקשרים שאותם הוא מעצב עם בן או בת הזוג.

האמון שביניהם מאפשר להיפתח אל ה"אחר", ולהפוך חוויה זו ל"רצוא ושוב". מדובר בריצה מתמדת בין שני קטבים.