יוסף הצדיק למוסדות שכם

מאז נאומו הידוע של הרב קוק לזכרו של הרצל, כמה ימים לאחר עלייתו ארצה, שלימים נקרא 'המספד בירושלים', הוטמעה בנו ההכרה כי חלוקת התפקידים בין משיח בן דוד ומשיח בן יוסף מאופיינת בדמותו של יוסף הצדיק מחד ודוד מלך ישראל מאידך. בשל כך, נתפשת דמותו של יוסף כדמות המופקד על ענייני החומר של האומה הישראלית. דמות זו וקביעתה מתאשרת גם לאור העובדה כי יוסף היה המשביר לכל עם ישראל בימי הרעב, וכן לאור העובדה כי השולחן מונח בצפונו של ההיכל, דבר המגביר את ההכרה כי מדובר בעניין החומרי. גם העובדה כי ממלכת שומרון נטתה יותר לצדדים הלאומיים מאשרת פרשנות זו.

ברם, קביעה זו אינה פשוטה כלל ועיקר, שכן נקודות רבות מלמדות על כך שדמותו של יוסף, מעמדה ותפקידה בעם ישראל, עמוקים הרבה יותר. ראשית דבר, בתודעה היהודית נקבעה דמותו של יוסף כ'יוסף הצדיק', ואין כמסורת כדי לבטא עובדה המחייבת פרשנות עמוקה יותר. שנית – בספר בראשית הוא אכן הדמות הצדיקה, העומדת בניסיונות הקשים של אשת פוטיפר ובניסיון החלומות (היכולת לומר "האלוקים יענה את שלום פרעה"). כבר המדרש הדגיש את ההשוואה בינו ובין יהודה. שלישית – יעקב אבינו עצמו מכנה את יוסף "קדקד נזיר אחיו", ואין הנזיר עניין חומרי, כי אם דווקא מבטא עניין רוחני מיוחד במינו.

דומה כי המפתח להבנת דמותו של יוסף טמון בפסוקי ספר דברי הימים א, בתחילת פרק ה. שם מלמד הכתוב כי כיוון שחטא ראובן נחלק מעמדו בין שניים – יהודה הוא מנהיג האומה ויוסף הוא הבכור.

מה משמעותה של הבכורה?

מבנה האומה מצוי תמיד במתח שבין האומה והמנהיגות. במבט ראשון נראה לכאורה כי המנהיגות היא הקובעת את אופייה של האומה, ואת דרכה והתנהלותה. לאמיתו של דבר אין זה תיאור מדויק של התהלכות הדברים. האומה ומנהיגותה מנהלים יחסי גומלין – אין המנהיגות יכולה לעשות דברים רבים החורגים מרצונה של האומה. אין היא יכולה להשפיל את דמותה ורוחה עד עפר, שכן האומה תמרוד ותסיר את המנהיגות; אין המנהיגות יכולה לתבוע מהאומה את אשר אין היא בשלה עדיין לעשותו, שכן אז לא תטפס האומה וייווצר קרע בינה ובין מנהיגותה. על פי חז"ל יאשיהו המלך למד זאת על בשרו, בסוברו כי הצליח לבער את העבודה הזרה מתוך האומה, אך גילה כי טיפס גבוה מידי והאומה לא הייתה עימו, ועל כן "רוח אפינו משיח ד' נלכד בשחיתותם".

אחד המקומות הבולטים המלמדים מציאות זו היא פרשת המרגלים. יהושע וכלב לא הניחו למרגלים להשפיל את רוח האומה ולדרדרה עד עפר, והצליחו לעמוד בפרץ ולא להיכנע; יהושע וכלב לא יכלו לחייב את האומה ללכת מיד אל ארץ ישראל כדבר ד', והגיעו למסקנה כי יש צורך בבשלות עמוקה יותר די שהדבר יקרה. ריבונו של עולם גזר ארבעים שנות הליכה במדבר, כמספר הארבעים של היווצרות הוולד, כדי שבשלות זו תגיע לפרקה.

כאמור לעיל, מלמדים הפסוקים בדברי הימים כי על מנהיגות האומה הופקד יהודה. אותם פסוקים המדברים על בכורת האומה שניתנה ליוסף מדברים על המייצג המהותי של כנסת ישראל. יוסף הוא אכן מרכיב האומה, ושני הצדדים משמשים בו כאחד. מחד גיסא, יוסף הצדיק הוא המבטא את הסגוליות הפנימית של צדיקות האומה, המסוגלת לעמוד מול כל האתגרים והקשיים. באותה מידה, טמונה באומה גם האידיאה הלאומית, המבוטאת בחיים בפועל ובמציאות, ואף הם קשורים ביוסף. על כן אנו מוצאים אותו גם כמרומם את צדיקות האומה על למעלה וגם כמנחה את הלאומיות המעשית. בימים בהם האידיאה האלוקית אינה מושלת בכיפה נמצאת במלכות בני יוסף בחזית ההתדרדרות החומרית, וזה אכן מה שבוטא בממלכת שומרון. גם בימים אלו אנו מוצאים מנהיגות מיוחדת בימי ממלכה זו, כדוגמת אחאב, שאף שהיה רע לשמיים ולא היה מלך אשר עשה הרע בעיני ד' כמוהו, היה אוהב ישראל ובדורו לא היו דילטורין ועל כן יצא למלחה וניצח.

אנחנו הקשורים לאבותינו בלב שלם ובנפש חפצה מתחברים אל דמותו של יוסף הצדיק דרך שכם. ממנו אנו לומדים את מרכיבי האומה, שיש בה שורש של בקשת צדיקות ועליונות, ויש בה שורש של בקשת מימוש החיים הלאומיים בפועל. המנהיגות היא זו שצריכה להוציא את שני הוכחות אל הפועל, וכשזו אינה קיימת אנו מפתחים את שתי הנקודות גם יחד דרך מקום הווייתו של יוסף – שכם.

שני אירועים מרכזיים בתולדות עם ישראל בתקופת הנביאים היו בשכם. ראשון בהם הוא הברית שנכרתה בסוף ימי יהושע, ובה נכרתה עם העם ברית עם ד' ללכת בדרכיו. זהו המאורע הגדול אשר מלמד את הפוטנציאל הטמון במקומו של יוסף, ואת האתגר העומד בפנינו בזמן הזה. שני בהם הוא מעמד פילוג המלוכה, ממנו אנו למדים את האפשרות שבמקום בו כוחות טובים ועילאיים לא יוצאים אל הפועל ישנו נתק ופילוג ואסון. דמותו של יוסף הצדיק ומעמדה של שכם מקום קבורתו מלמדים אותנו את הדרך של התחברות אל לב בכורת האומה, לא דרך מנהיגותה, כי אם דרך הכוחות הבסיסיים והטובים המצויים בסגולת האומה. מאלה אנו מתברכים, ומכוחם אנו למדים את הסכנות הקיימות באומה זו אם אין אנו פוסעים בדרכה של הצדיקות, אך גם את האפשרויות הגנוזות בה. אנו קרואים להכינה ולבנות אותה עד יערה עלינו ד' רוח ממרום ונזכה להקמת מנהיגות עילאית מבית דוד, שתקשור את שני העצים יחד אחד לאחד.