ממלאות העימות לחיסרון הדיאלוגי

ממלאות העימות לחיסרון הדיאלוגי[1]

 

השיח שבין עולם האמונה והדת והעולם האתי זכה לאין ספור התייחסויות תיאולוגיות, פילוסופיות, סוציולוגיות ופסיכולוגית. קשה למצוא תחום יותר משמעותי לשני העולמות – הן לעולם הדתי והן לעולם האתי, מאשר קביעת היחס בין שניהם. בדרך כלל, השיח הוא שיח של עימות – מלא או חלקי - מכוח העובדה המהותית כי מדובר בשני מקורות סמכות ובשני מניעי התנהגות: האמונה והדת יונקות מהחובה הדתית ומעניינים של קשר ש"בין אדם למקום", שאף שיש בהם לא מעט ציווים אתיים ואיסוריים – ביסודה היא מעצבת את היחס שבין האדם ובין הא-לוהים, והאתיקה היא תוצר שלה ולא מהותה. כדי להדגים זאת מובאת לא אחת פרשת העקדה המעמתת את שני המקורות, ואף שהיא הסתיימה ללא העלאת יצחק אבינו על המזבח – היא מלמדת כי ביסודו של דבר עשיית רצונו של ד' היא העומדת במוקד ההתנהגות של האדם הדתי, ומטבע הדברים לא רק האתיקה היא העומדת במוקד קשר זה. מנגד, האתיקה יונקת מהתביעה להתנהגות מוסרית העומדת בפני עצמה, ללא התחשבות ביסודות אחרים, והיא מצפה כי בהתנגשות בינה ובין צווי תיאולוגי כלשהו – תגבר ידה על פני כל שיקול אחר. ממילא, אף שאין היא כופרת באפשרויות המגוונות של חפיפה בין הדת ובין האתיקה, היא טוענת שעצם העובדה שבהתקיים התנגשות יבחר האדם המאמין בצווי הא-לוהים ולא בהתנהגות האתית מהווה בעיניה חיזוק לטענתה כי היא מעומתת עם הדת ועליונה עליה.

במאמר זה אני מבקש להוסיף פרק לדיון, אך לא לדון בו בשיח פילוסופי, אלא לדון בו בשיח אנושי הומאני. אני מבקש לתאר את העימות הזה כפי שהוא מתנהל בארכיטיפ של בני אדם הנאמנים לאחד משני מקורות סמכות אלה. מטבע הדברים מדובר בהכללות, אם כי היא לא רחוקה מהאמת. אני אפוא עוסק ב"אנשים האתיים" וב"אנשים המאמינים", ולא באתיקה ובאמונה לעצמה.  דבריי נכתבים לכבודו של פרופ' נמרוד אלוני, שהשיח האתי ההומאני הוא נשמת חייו, והם נובעים כמובן גם מעולמי שלי, המתפקד במסה זו כ"איש האמונה היהודית". גדלנו במרחק הליכה קצר האחד מהשני, ואף על פי כן לא הכרנו כלל, וזו עצמה מהווה עדות לקיומה של דיכוטומיה חברתית.

טענתי העיקרית היא שהשיח המעמת נוצר מתחושת מלאות של כל אחד מהצדדים בדיון, ומהטיעון כי בשעה שאדם חש את עצמו מלא, ואין בו שום צורך למה שהוא מחוצה לו – לא מתקיים דו שיח ממשי בין הדוברים. רק משעה שכל צד חש את עצמו חסר – עשוי להיווצר דיאלוג של ממש, שממנו עשויה לצמוח ברכה גדולה בעולם. הקריאה שלי היא אפוא לתחושת חיסרון הדדית, שממנה תצמח ברכה לשני הצדדים.

 

תחושת המלאות של אנשי האמונה והדת:

תחושת המלאות של אנשי הדת יונקת משתי תנועות. תנועה אחת היא הפוזיטיבית. מאמר חכמינו "הפוך בה והפוך בה – דכולא בה" יצר אצל יהודים רבים את האתוס כי אין האדם הדתי נזקק אלא לתורה, לאמור: האמונה העמוקה שהכל מצוי בתורה, ושהתורה אינה זקוקה לכל סיוע מבחוץ. ממילא, משעה שאדם מקיים את מצוות התורה כולן הוא מושלם מבחינה אתית, ועל כן התנהגותו היא אתית בהכרח. אדגיש כי ישנן תפישות דתיות קיצוניות הכופרות בכלל בערכה של אתיקה שאינה מילוי ציווי דבר הא-לוהים, ומשעה שהקב"ה ציווה דבר מה  הוא המוסר בהתגלמותו, אולם נכון לטעון שלא זו דמותו השכיחה של האדם הדתי היהודי. להפך, המאמץ הגדול שנעשה בעולם טעמי המצוות להצדיק מבחינה אתית את מצוות התורה, והמאמץ הגדול המושקע על ידי אנשים דתיים לבאר את העמדה האתית של התורה, מוכיח שאיש האמונה מחשיב מאוד את האתיקה. תחושת המלאות שלנו נובעת כאמור מהיותו סבור שכל העמדות האתיות ההכרחיות כתובות למעשה בתורה, ובמקביל – כל המצוות עומדות בקריטריונים אתיים.

לטעמי תפישה זו לוקה בחסר מכיוונים רבים. היא שגויה בשל העובדה שהמקרא עצמו מלא טיעונים מוסריים שהועלו מול ריבונו של עולם, והיענותו כביכול של הא-לוהים לטיעונים אלה. הדבר מוכיח כי ישנו עולם אתי רחב, שלפחות במבט ראשון אינו כלול בתוך מצוות הקב"ה; היא שגויה כי הרמב"ן (פירוש על התורה, ויקרא יט ב; דברים ו, יח) לימד אותנו כי יכול אדם להיות "נבל ברשות התורה", לאמור: ניתן לקיים את כל מצוות התורה, קלה כבחמורה, ואף על פי כן להיות רחוק מרוחה הכללי, ובעיקר – לא לעשות את הטוב ואת הישר בעיני הא-לוהים; היא שגויה כי נביאי ישראל חזרו ושננו שדווקא האדם הבא למקדש עלול ליפול בתהומות חוסר המוסריות, וכדו'. ברם, על אף טיעונים אלה, כאמור, תחושת המלאות היא גדולה, ועל כן בדרך כלל אין עיסוק באתיקה כתנועה רוחנית העומדת בפני עצמה.

במקביל לתנועה הפוזיטיבית, אנו מוצאים גם את העמדה הנגטיבית, לאמור: הטיעון שכל מוסר או התנהגות אתית שאינם מבוססים על האמונה – סופם לקרוס ולא לעמוד במבחן המציאות. עמדה זו מובעת היטב באחת הפרשנויות לדברי אברהם אבינו  "״רק אין יראת א-לוהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי״ (בראשית כ, יא), לאמור: במקום בו אין יראת א-לוהים לא ניתן לסמוך על ההתנהגות המוסרית של השלטון, וממילא נוצרת חשדנות רבה כלפי כל הבא בשם טיעון אתי שלטוני שאינו דתי; היא מובעת בטיעון כי גם אם יש מוטיבציה מוסרית – רק ריבונו של עולם הוא הסמכות לקבוע מה מוסרי ומה אינו מוסרי. תחושת המלאות נובעת גם מזיהוי צביעות רבה, מניפולציות, גיוס המוסר לצרכים פוליטיים, מוסר כפול וכדו' בעולם הטוען למוסריותו, וממילא אכזבה וביקורת עצומה על הרצון לממש את העולם המוסרי מחוץ לאמונה. מניסיוני למדתי שכל שימוש בטיעון פוליטי "המתחפש" לטיעון מוסרי מערער את מעמדה של האתיקה, ומשכנע את העומדים מחוץ לגבולה כי מדובר למעשה במניפולציה מכוערת, ולמעשה אתיקה אינה קיימת אלא רק מצוות התורה.

 

תחושת המלאות של אנשי המוסר והאתיקה:

תחושת המלאות המקבילה מאפיינת גם את השיח מכיוונו של האתיקן החילוני או החופשי. יש בו טענות פוזיטיביות וטענות נגטיביות. כאשר הוא בוחן את עצמו הוא מאמין באופן מלא בכינונה של אתיקה הנובעת מהאנושות, מהמחשבה הרציונלית וההומנית, ומקטגוריות קנטיאניות ידועות של המוסר. גם הוא משוכנע שיש ביד כל אלה לעורר את המוטיבציה להתנהג באופן אתי, ולקבוע מהו הערך האתי הראוי שיש לנהוכ בו. ברם, גם תחושת מלאות זו ניתנת לביקורת גדולה מאוד, ובעיקר מהעובדה שניתן להצדיק בשמה כל עוול, ולהפוך כל התנהגות להתנהגות מוסרית בעזרת פלפולי פילוסופיה, רב-תרבותיות, או כל אידיאה אחרת הטוענת בשם האתיקה.  אולם תחושה זו אינה מחלחלת לעולמו של ה"אתיקן". הוא לעתים לא שם לב כי הניסיון לקבוע אמות מידה מוסריות פוגע פעמים רבות באמונות אתיות אחרות, ובאפשרויות אחרות לכינונה של חברה מוסרית הסוברת כי העיקרון המוסרי כאן הוא שונה, או שהיחס הראוי בין תפיסות שונות צריך להיות שונה מההצעה המקובלת בעולמו של האתיקן.

בד בבד, אף הוא מוצף בתחושת אמת נגטיבית, לאמור: הדת אינה אתית. גם טיעוניו הם טיעונים מורכבים ועמוקים: הדת מעצם מהותה אינה יכולה להיות אתית כי היא מחויבת לנושאים אחרים נוספים מאשר אתיקה, ומשעה שלא האתיקה היא מקור הסמכות היחיד – ממילא היא חייבת לכלול עניינים שאינם אתיים. אין ספק כי ISIS מעניקה עוצמה גדולה לטיעון זה, כיוון שהיא מוכיחה כיצד ניתן לעשות את העוולות הנוראיות ביותר בשם הא-לוהים; הדת בפועל מטפחת שחיתות בגלל כלים מטפחי שחיתות, לאמור: גם אם אין משהו לא-אתי בעצם קיומה של הדת, אולם משעה שהיא מייצגת כוח גדול ומעניקה עוצמות גדולות לאנשי הדת – השחיתות והסיאוב הם הכרחיים, כמו בכל מקום בו יש כוח בלתי מוגבל. די לנו אם נזכיר את טרטיף מהעולם התרבותי הכללי, ואת הכהנים בני עלי מראשית ספר שמואל מהתרבות שלנו עצמנו; גם ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל וסיפורי שחיתות מסוימים שחלחלו לעולם הרבני מוסיפים לתחושה זו.

למעלה מכך, במדינת ישראל מזוהה הדת עם ה"ימין" המדיני, ואילו האתיקה מזוהה עם ה"שמאל". ממילא, תחושת המלאות מחלחלת גם מכיוון הזה. העולם האתי בעמדות השמאל חי בתחושת מלאות של ש״שמאל״ הוא אתי, ו״ימין״ אינו אתי, וממילא לא תיתכן עמדה אתית דתית אלא אם כן היא דוגלת באידיאה הפוליטית של ה"שמאל"; מאידך גיסא, מוטחת טענת אהבת האויב ותמיכה בנסיגה ובפירוק התיישבויות על כתפי העמדה ה"שמאלית", ונטען כלפיה כי היא תומכת בגרוש אנשים מבתיהם ובהריסת חייהם, ואלו עמדות שהן לא מוסריות. כך מחלחל הויכוח הפוליטי הפנים-ישראלי לדיון שבין אמונה ומוסר, והופך את התמונה כולה למציאות מסובכת הרבה יותר.

וכל זה עוד לפני שאנו נכנסים לדיון על טיבם של הערכים האתיים. דוגמה לדבר הוא אחד הערכים האתיים הכלליים שזכה למעמד של "חוק יסוד אתי", והוא ערך השוויון, שהוא אמת המידה העיקרית לכינונה של כל תפישה אתית. הדת היהודית, שבד בבד עם חידושה העתיק בדבר "משפט אחד יהיה לכם ולגר ולאזרח הארץ" מכוננת גם על בסיס "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך ובין ישראל לעמים", ויש לה גם משנה מגדרית אחרת – נתפשת כחסרה את אחד היסודות האתיים המהותיים ביותר. למותר לציין כי ישנה ביקורת אתית גם לכיוון ההפוך.

כאמור, "תחושת מלאות" זה הוא הגורם העיקרי להיעדרו של שיח אתי בין שני הכיוונים, ואנו מדברים על התנהלות עצמאית ואוטיסטית. דיאלוג לא נוצר כאשר כל צד חש שאין הוא זקוק לשני.

.

אז מה ? איפה הבעיה ?

העובדה ששיח זה אינו מתקיים היא בעייתית מאוד, שני הצדדים משלמים עליה מחיר יקר מאוד, וגם החברה בכללותה. השיח הדתי משלם את המחיר הכבד בכך שהוא מדרדר את עצמו להתעלמות ממרכיבים אתיים. ביום ההרצאה התפרסמה, לדוגמה, הידיעה על אם משפחה שזכתה בתרומת כבד שבזכותה היא המשיכה לחיות באיכות חיים טובה למעלה מעשר שנים, אולם בשעה שהיא נפטרה סרבה המשפחה לתרום את אבריה בשל האיסור הדתי (לטעמה) על תרומת אברים. ניתן לפלפל בפלפולים תלמודיים מהו ההיגיון הפילוסופי של עמדה זו, אולם במישור האתי לא ניתן לראות עמדה זו כשונה מטענת הנביא "הרצחת וגם ירשת". כאמור לעיל, נביאי ישראל לימדו אותנו עד כמה דווקא תפישה דתית אכן עשויה לדרדר את קהל המאמינים לתהומות עשיית הרוע, בעיקר באותם תחומים שבהם לא קיימת מצווה משפטית מובהקת, ולא קיים ניסוח הלכתי לחובה האתית.

השיח האתי משלם מחיר יקר מאוד בכך שאין הוא מתברך מהמפגש עם הא-לוהים. הוא מחמיץ את היכולת להיפתח לערכים אתיים אחרים מאשר אלה שהוא "מתבשל" בהם; הוא אינו מתברך מהלהט האמוני והמוטיבציה הדתית שמופנית גם לעניינים אתיים שונים; ובחברה הישראלית, בה הנכחת המסורת היא חלק בלתי נפרד מזהותה, הוא הופך להיות מזוהה עם מי שמתנכר למסורת עמו.

וזו גם התוצאה החברתית. שיח ה"מלאות" הזה הופך את החברה הישראלית לחברה דיכוטומית, ויותר תנועה של הכרעה הנובעת מאותה דיכוטומיה. ואכן, אנו מוצאים תופעה מרתקת מאוד בחברה הישראלית. כאשר אנו עוסקים בעמותות החסד – רוב העמותות הגדולות והמשמעותיות הן עמותות דתיות. אני מבקש להדגיש כי לא כתבתי אלא את המילה "רוב", ולא "כל". לעומת זאת, כאשר אנו עוסקים בעמותות החותרות לצדק – רוב העמותות העוסקות בצדק הן עמותות חילוניות. לא אכנס כאן להבחנה בין צדק לחסד[2] אלא רק לציון עובדה זו, כמבטאת את התוצאות הבעייתיות של הדיכוטומיה הזו.

למעלה מכך, משפט הילדים הידוע "שנים רבים – השלישי זוכה" נחשף כמבטא מציאות עגומה, שבה מתפתחת בחברה קבוצה ענקית שאינה מעוניינת לא בעמדה זו ולא בזו, אלא מאמצת תפישת עולם ניהיליסטית, בה הכל מותר, וכולם צודקים, וכל אחד רואה את הדברים מזווית הראיה שלו, וממילא אין שום משמעות לשום דבר, ואנו שבים לעולמם של הסופיטסים הקדם-סוקרטיים בו החוק הגו'נגל הטבעי הוא הוא המעצב המרכזי של פני החברה.

 

האם אפשר אחרת ?

דברים אלה על ה"מלאות" רלוונטיים לא רק לתנועות השונות, כי אם גם בתחומים רבים של החיים. גם בשיח הזוגי לדוגמה – הדברים נכונים בדיוק באותה מידה. בשעה ששני בני הזוג חיים בתודעה עצמית של שלמות זהותית, יכולתם להתקשר האחד בשני פוחתת, וחיי הנישואין הופכים למערכת התגוששות. בשעה ששני בני הזוג רואים עצמם כחסרים, כתובעים השלמה פנימית, וכזקוקים גם למה שנמצא חוצה להם ("לא טוב היות האדם לבדו...") – נוצר בסיס עמוק לזיקה הדדית עמוקה. זו גם תנועת חיים חיונית, אך גם מטאפורה לנושא בו אנו עוסקים.

קיים הכרח של שני העולמות לראות עצמם כחסרים, ולשניהם קשה מאוד לעשות זאת. קשה לעולם הדתי, המאמין כי התורה מקיפה את כל ההיבטים של כל תחומי החיים, להכיר בכך כי תפישה זו עצמה יכולה להפיל אותו למקומות הנוראיים ביותר. אמת הדבר שבמשנתם של חז"ל נמצא הטיעון כי התורה עצמה אפשר שתדרדר את האדם לתהומות[3], אך זו אינה התודעה המקובלת. משעה שתחושת חיסרון זה תימצא נוכחת בעולמו של האדם המאמין – ייפתחו בפניו שערים לביקורת מוסרית, ודווקא המוטיבציה הדתית העמוקה שלנו לעשות את הטוב והישר תהיה זו שתעצים את התביעה העצמית לחיים מוסריים ולהתנהגות אתית.

גם לעולם האתי קשה לקבל את התפישה כי הוא מציע רק את אחת האפשרויות האתיות, וכי ישנן הצעות אחרות, הנובעות דווקא ממפגש עם הא-לוהים, שיש בהן כדי להוביל אותנו למקומות אחרים; קשה לו לקבל את העובדה שלעתים דווקא הפונדמנטליזם האתי מהווה מקור גדול הן לאכזריות והן להשמדה עצמית ולאיבוד הזות העצמית הפנימית; ובוודאי שקשה לו לקבל את העובדה שאף האתיקה היא חלק מהעיקרון הכללי הגדול של אי קיומם של ערכים מוחלטים, וכי ישנם עוד ערכים אחרים במרחב.

אולם, בשעה שהחיסרון הזה יהיה תבנית החיים – אנו עשויים למצוא את עצמנו במקומות בהם יש השראה הדדית מופלאה. המוטיבציה הדתית, הארוס, הפואטיקה, הדביקות החסידית והלהט האמוני ייפגשו את האנלטיות האתית, את המחויבות האתית, את ההומניות וצלם א-לוהים שבאדם – ויזינו האחד את השני. בחברה הישראלית ייוצרו שיתופי פעולה מרתקים, שיעצימו את התופעה של ריבוי זהויות. בד בבד עם המחלוקת הפוליטית העמוקה לא תהיה מניעה לשתף פעולה בעניינים הנוגעים לצדק חברתי; בד בבד עם אורח החיים השונה עשויה להיווצר תנועה משותפת לביעורה של השחיתות הן ממוסדות המדינה והן ממוסדות הדת; בד בבד עם האמונות העצמיות בדבר הערכים האתיים ה"נכונים" תיווצר גם מחלוקת חיובית, שתחייב את הצדדים כולם לבחון את עמדותיהם מחדש; ובעיקר: זהותה היהודית של מדינת ישראל תכלול בחזונה גם את מוסר הנביאים וההתנהגות האתית, ועל ידי כך תצא נשכרת הן מהבשורה המצויה באתיקה היהודית המיוחדת והן מהיותה צודק יותר ורגישה יותר.

אני מאמין ששינוי התודעה מ"מלאות" ל"חסרות" הוא אפשרי, וממילא אפשר גם שאופק השיח הדיאלוגי, החולק מחד גיסא והמשתף פעולה מאידך גיסא, ינביע בנו אופקים חדשים ועולם שטוב יותר לחיות בו. בכינונם של חיים אתיים שמתברכים הן מהעולם האוניברסאלי הכללי של צלם א-לוהים שבאדם, והן מעולמה של התורה המעצבת עקרונות אתיים ייחודיים שלעתים יש בהם גם בשורה לעולם (כגון במעמדם של איסורי הלבנת פנים ולשון הרע מול "זכות הציבור לדעת" וחופש הביטוי הציבורי) – נמצא את עצמנו במקום מוסרי יותר, ומעניק זהות מיוחדת. לא זו בלבד, אלא שהארגיות הדתיות ביחד עם הביקורתיות האקדמית מזינות תנועות נפשיות מנוגדות, שביחד יוצרות תבנית מרהיבה של עשיית הטוב והישר בעיני ד'. שיח זה יכול להתקיים, כאמור, אם רק נקבל על עצמנו לא להיות כל כך מלאים מעצמנו.

 

 

מסה קצרה זו נכתבה על בסיס הרצאתי ביום עיון "אתיקה, פילוסופיה וחינוך – על הגות, הגינות וקידום בני אדם למיטבם" שהתקיים בסמינר הקיבוצים בחודש כסלו תשע"ו, לכבודו של פרופ' נמרוד אלוני וציון עשור לספרו "כל שצריך להיות אדם: מסע בפילוסופיה חינוכית".

 

[2] כתבתי על כך מסה לפני שנים רבות http://ypt.co.il/beit-hamidrash/view.asp?id=4159.

[3]  "...אמר רב חננאל בר פפא: מאי דכתיב 'שמעו כי נגידים אדבר' ? למה נמשלו דברי תורה כנגיד - לומר לך: מה נגיד זה יש בו להמית ולהחיות, אף דברי תורה יש בם להמית ולהחיות, היינו דאמר רבא: 'למיימינין בה סמא דחיי, למשמאילים בה סמא דמותא...!" (שבת פח ע"ב), ובעוד מקורות.