פער בין גברים לנשים לפני נישואין

פער בין גברים לנשים לפני נישואין

מערכת החינוך הנפרדת לבנים ולבנות מחדדת מאוד את ההבדלים שבין המינים. אנו הולכים בדרך זו כהמשך לתפיסה ההלכתית המבחינה בין המינים, המתנגדת לטשטוש הזהות, והחותרת לצניעות עמוקה ואמיתית. חלק ממצוות התורה מכוונות לכך – למן איסור לבישה של בגדי המין השני, דרך מצוות הקדושה והצניעות כלפי העריות, ועד ההבחנה בין חובת קיום מצוות נשית וגברית. אמונתנו היא כי ההתקשרות הראויה בין נשים וגברים נעשית בתוך המשפחה, בדרך הכתובה כבר ביסוד גן עדן "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". אמונתנו היא שלא זו בלבד שניתן לקשור בין איש ובין אישה על אף שצמחו בצורה רוחנית שונה לחלוטין, אלא שזו גם הדרך הראויה לעשות זאת. הדברים בנויים הרבה גם על יסוד תורת הקבלה, על הגמרות המלמדות כי מלכתחילה היו זכר ונקבה מחוברים זה לזה בגבם (ערובין יח ע"א), ולאחר מכן נוסרו האחד מהשני והן מתחברים פנים בפנים. אין מדובר בתיאור היסטורי, כי אם בתפיסת עולם עמוקה ביחס לטיב ההתקשרות.

גם במישור הריאלי יש יסודות עמוקים מאוד בעולמה של תורה. עצם העובדה שלתהליך ההיכרות מתלווים חששות ופחדים, חיפוש ומציאה, מסתוריות וזרות מעצימות את תהליך ההתאהבות המיוחד. כל מושגי הקדושה שלאורם אנו חיים מדברים על הסתרה, על פרישה, על זהירות, על אי-חשיפה, והדבר נכון גם בחיי הנישואין ובהתקשרות שבין המינים. העולם המערבי שחשף הכל והוציא את כל ההתקשרות בין איש ואישה לאור השמש עיקר למעשה מחוויית האהבה את הסוד והרמז, החיזור והמציאה, הנובעים דווקא מחוסר ההיכרות הקודמת ומהמרחק הנפשי הקיים בין נגה למאדים.

ברם, אנו מבוגרים דיינו כדי לדעת שלכל מציאות, ולו המבורכת ביותר, יש מחיר. לעתים כבד. ההעמקה המתמדת של ההפרדה בין גברים לנשים אינה עוצרת בהפרדה הפיזית בלבד שכן כאמור אנו מאמינים גם במערכת חינוכית שונה לחלוטין. ברם, מערכת חינוכית זו יוצרת פער הולך וגובר, הבא לידי ביטוי בתהליכי ההיכרות ובתהליכי הזוגיות. ראשית – המסגרת. בנות רבות בגיל עשרים ושלוש הן כבר לאחר מסלולים מגוונים: שרות לאומי או צבאי, לימוד במדרשה, על סף סיום התואר הראשון. הן כבר חיו ב"חוץ", נפגשו עם העולם הרחב, חוו חוויות תרבותיות ואומנותיות והעשרה רוחנית רחבה. לעומתן, חלק גדול מהבנים עדיין נמצא "בפנים" – במערכת ישיבתית סגורה ומאומצת, בצבא גברי, לפני לימודים גבוהים, ולפני העשרה בתחומים רבים ומגוונים. ככל שהגיל עולה כן הבנות והבנים נמצאים במקום שונה לחלוטין. מציאות זו מהווה איום הדדי: הבחורים חשים לעתים כי הבנות עולות עליהן בהרבה והם פוחדים מהצלחתן, ובמקביל גם התרגלו להתגאות במערכת התורנית שרכשו הבזה פעמים רבות לעולם החיצוני; הבחורות חשות לעתים אימה מול המעמד הרוחני העליון של הבחורים וגם התרגלו לבוז לעתים ל"שלפצכיות" של הבחורים.

לא זו בלבד, אלא שבעולם הבנים בדרך כלל אין צורך בקבלת החלטות: מסלול החיים של הבנות מחייב אותן להרבה מאוד החלטות: מה לעשות בשנה לאחר השמינית, מה לעשות לאחר השרות הלאומי, האם ללמוד במדרשה, מה ללמוד באוניברסיטה וכדו'. לעומת זאת, מבחינה מסגרתית נכנסים רוב הבנים למסגרת של שנים ללא החלטות, מרגע שהם בוחרים את דרכם לאחר השמינית. לא זו בלבד, אלא שחוסר ההחלטיות הוא גם חלק מהלימוד עצמו: לימוד הגמרא בדרך כלל אינו מחייב הכרעה הלכתית.

כדי להוציא מספק אדגיש שוב כי אני חלק בלתי נפרד מעולם זה, ומאמין בו בכל מאודי. ישיבה אכן היא תבת נח מיוחדת לחוויה אינטנסיבית קיצונית של תלמוד תורה, תיקון המידות והיפוך הלב. טענתי היא רק שצריך להיות מודע לתוצאות נוספות שחוויה קיצונית זו מביאה, והקשיים שהיא גורמת לטיב ההתקשרות.

ההבדל אינו במסגרות בלבד. הוא יורד לשורש התכנים. רוב עיסוקי התורה בהם עוסקים הבנים אינו קשור כלל בזוגיות שהם יבנו בעתיד. בדייטים לא "מדברים בלימוד", ולא עוסקים בקצות החושן ובר' שמעון שקאפ. דווקא בתחומים הרוחניים הקשורים למערכת הנפשית של ההיכרות אנו מוצאים עיסוק אינטנסיבי יותר בעולמן של הבנות. בכלל, כל תהליך הדיאלוג והדיבור הנפשי, החיטוט הנשמתי והחוויה הרומנטית התפתח הרבה יותר בעולם הבנות, ומעמיק את הפער המקשה על תהליך ההיכרות וההתקשרות.

פער זה מחלחל לתכנים הקשורים לזוגיות. כבר בגיל התיכון זוכות הבנות לחינוך לחיי המשפחה, ואילו הבנים לא. גם שאר תחומי הלימוד שבנות קשורות בהן – ספרות ולימודי רוח אחרים – מכין אותן טוב יותר להתקשרות הנפשית. הבנים לומדים הרבה מאוד על היחסים המשפטיים בתוך המשפחה (גיטין-קידושין-כתובות-יבמות-נדה-סוטה), כאשר אפשר שילמדו שנים רבות ולא יעסקו ולו פעם אחת בשאלת הקשרים הפנימיים והרומנטיים. הנשים מהוות בעיקר איום שיש להתחמק מלראותו בשל סוגיות צניעות; מאמרי חז"ל על הנשים נעים בדרך כלל בין ביקורת על תכונות נשיות ובין פטרוניזם, ותפיסות של חלק מהראשונים מזהות את הנשים עם ה"חומר" מול ה"צורה"– ועוד ועוד. במקביל הבנות אינן מטמיעות יסודות רבים של שיח תורני ושל חשיבות העולם בו עוסקים הבנים כאשר מדובר בבחורי ישיבה, והן גם לא שותפות לעולם הצבאי של אלה שהלכו לצבא. הערצת העולם התורני קיימת הרבה פחות מאשר בשנים עברו. בעקבות כך, לעתים נראה הדייט כראיון עבודה ובדיקת התאמה ולא כתהליך ושיח פנימי; הבחורים בוחנים האם הבחורה מתאימה לאידיאלים אותם הם היו רוצים לבנות ביחד, בד בבד עם נתינת משקל גדול לצורתה החיצונית, ואילו רבות מהבחורות מבקשות לבחון האם הן רוצות כי בחור זה יהיה אבי ילדיהן ופרטנר לקשר זוגי אמיץ; הבחורות מצפות לחיזור עדין ומתחשב ואילו הבחורים ניגשים לבחורה פעמים רבות כאל חיפוש חברותא; כל זה ביחד יוצר הרבה מפח נפש.  

העולה מכל אלה שהפער הולך ומעמיק. דברי השבח שלעיל על חשיבות ההבחנה המהותית בין גברים לנשים, ועל סוד החיפוש והחשיפה עשויים להביא למצב קיצוני, בו המציאה ההדדית הופכת לבלתי אפשרית. הפער הולך ומעמיק יתר על המידה, התפיסה הדדית משתנה, שני המינים מחפשים דבר מה שונה לחלוטין בחיי הנישואין, פער ה"מעמדות" בין האישה המתקדמת בעולם הכללי ומצליחה בו ובין הבחור המתקדם בעולם התורני ומצליח בו הופך לקרע. הפחד הולך ומעמיק: פחד מפני קבלת החלטות בכלל; פחד הנובע מחשש שמא לא יהיה אפשר לגשר על שתי השפות השונות של הנישואין; פחד בשל ההתרגלות לראות כל אחד את השני מעמדה של גבהות לב; כל זה, בתוספת להבדלים המהותיים הקודמים בין איש ובין אישה יוצר מציאות הנגלית לנגד עינינו: קשת גיל הנישואין נוטה לקצוות: מחד גיסא נישואין בגיל צעיר מאוד בו רוב הבעיות האלו אינן מתעוררות, ומאידך גיסא קושי הולך וגובר לנישואין בגיל מבוגר. הגיל המבוגר אינו מקל על בניית הבית.

כאמור לעיל, אני מאמין כי קיומו של הפער, של הסוד, של ההרחקה, של הצניעות והקדושה, של ההבדלה והניסור – הוא הדגם הנכון ליצירת בחורים ובחורות המוכנים לנישואין בצורה הטובה ביותר. יחד עם זאת, אין אנו יכולים להותיר את המצב הנתון על כנו, בשל התוצאות הבלתי נמנעות של פער גובר והולך שכבר אינו מאפשר נישואין. מספר הרווקים והרווקות, העלייה בגירושין ובפגמים אחרים של חיי הנישואין מלמדים כי אנו חייבים לעשות הרבה כדי למנוע את הפער הזה.

מהי המשמעות של "לעשות הרבה" ? אציין בקיצור רשימה ארוכה ארוכה המתחייבת מכך: חינוך לחיי משפחה בבית הספר התיכון; עיסוק בהיבטי חיי הנישואין בישיבה הגבוהה, מעבר לסוגיות המשפטיות של הנישואין; הטמעת חשיבות תלמוד תורה והעיסוק בנושאי תורה לשמה בעולם הבנות; הטמעת ההכרה בחשיבות הנושאים האחרים הקיימים בעולם והפסקת הזלזול בעולם האקדמי כפי שלעתים מצויה בעולם תלמוד התורה לבנים; העשרת ההתייחסות לנשים בעולם הישיבות לא רק כאל מאיימות על צניעותו של אדם, אלא כעל בעלות צלם א-להים ותרומה מקבילה של הגברים לעולם המציאות; חיפוש הדדי של עוצמות בבני זוג, ולא פחד מהעובדה שכל אחד מעולה בתחום שאותו הוא פיתח; הטמעת יסודות הדיאלוג והענווה בעולם הלימוד ההדדי; ועוד ועוד.   

ועיקר העיקרים: הטמעה יסודית של התכונה העיקרית הנדרשת לחיי נישואין. טעות לחשוב כי מה שאנו נזקקים לו הוא התאמה בין בני הזוג. התאמה זו, לא רק שאין היא יכולה להיבחן טוב דיה לפני הנישואין (וגם זוגות חילוניים מדווחים על אי-היכרות גם לאחר שנות חיים משותפים, ועל השינוי הדרמטי  החל לאחר נישואין), אלא שהיא גם גורם משתנה, שהרי בני הזוג אינם מתקדמים בהמשך חייהם בהכרח באותו קצב, ולפיכך הם עשויים (וכך בדרך כלל קורה) למצוא את עצמם עם שוני מעמיק והולך. התכונה העיקרית הנדרשת אפוא היא אמון: אמון עמוק ברצון המשותף לכרות ברית נצח; אמון עמוק ביכולת לפנות חלל ומקום לשני, ולהסכים להשתנות לאור כך, כמו גם להיכנס בחלל שבן הזוג האחר מפנה ולהסכים לחולל בו שינוי; אמון כי הפער בין בני הזוג אינו חייב להוביל למשבר, כי אם להפך – להכרת התרומה ההדדית של כל אחד מהם; אמון כי לא מדובר בתפיסתם ב"אדון הבית" כי אם בשותפות עמוקה מתוך ענווה כלפי הבית שהם בונים ביחד. אמון זה הוא המפתח לחיי נישואין משותפים, ויחד עם החינוך לקבלת החלטות אפשר שהוא יביא את השינוי הנדרש.