אתהלך לפני ד' בארצות החיים

 

שרותם הצבאי של אלה שאינם משרתים ביחידות הקרביות מעמיד אותם בפני אתגרים קשים בהרבה משל הנמצאים ביחידות הקרביות. סיבת הדברים היא אופי השרות: בעוד שהקרביים עסוקים בדרך כלל כל היום, והם מרוכזים באימוניהם ובפעילות בט"ש, מצויים רוב הלא-קרביים במשרדים בהם לעיתים מדובר בשעות ארוכות של בטלה, שהיא מביאה לידי שעמום והשעמום לידי חטא; בעוד שבדרך כלל מצויה היחידה הצבאית הקרבית בחברת שעיקרה היא חברת בנים, ואינה מזמנת מפגשים צמודים בין המינים (אף כי הדבר משתנה לרעה), אופיו של השרות הצבאי הלא-קרבי סובב בדרך כלל על מעורבות מוחלטת בין בנים לבנות; השרות הקרבי במסגרת ישיבות ההסדר (אם כי דברינו אינו מיועד לבחורי הישיבות בלבד) נעשה בקבוצות גדולות ומגובשות בהן ניתן לתמוך האחד בשני וליצור נורמת התנהגות ראויה ביחידה, ואילו השרות הלא-קרבי נעשה בדרך כלל כיחיד, ולא זו בלבד שאין קבוצה תומכת כי אם מדובר בבדידות של ממש – דוגמה לדבר היא בביקורי ראשי הישיבות והרמי"ם, שבדרך כלל יעדיפו ביקור במקום בו יש קבוצה גדולה ומרוכזת ולא במקומות פרטניים; פעמים רבות מדובר גם בבעיה של תדמית עצמית ירודה – המשרתים שרות לא קרבי חשים לעיתים כי עבודתם חשובה פחות, וכי אין הם חלק מהאתוס הכללי של שרות קרבי, עם החוויות ושיח המיליטריסטי הרגיל - בשעה שאדם אינו מלא בעוצמת ההתייחסות לדברים החשובים שהוא עושה הוא נמצא במקום פגיע בהרבה מבחינה רוחנית, והוא נתון ללחץ פנימי כבד יותר מאשר זה שנמצא בעולם בו תדמיתו העצמית חזקה יותר; פעמים רבות השרות הלא-קרבי הוא גם שרות עורפי. בשל כך מדובר במחנה פתוח, ובשיבה הביתה כל יום. שיבה זו – יש דורשים אותה לשבח ויש דורשים אותה לגנאי. פעמים שהגנאי גובר, בשל העובדה שהבית אינו מהווה מקום משענת ועוצמה, ואינו משמש מקום בו מתרעננים בתלמוד תורה ובהתקדמות רוחנית, כי אם מקום בו שוקעים לרביצה מול הטלוויזיה או המחשב וביטול זמן גדול.

מול עוצמת האתגרים אנו מוצאים חוסר גדול במקורות שאיבה של דרכי התמודדות. תשומת הלב העקרונית ניתנת בדרך כלל לשאלות הצבא וההלכה בשאלות הנוגעות לחיים ההלכתיים. ברם, כאן אנו עומדים בפני בעיה שאינה הלכתית במהותה, כי אם נוגעת לדרך בה אדם מתבונן על עצמו, ושואב כוחות ויכולות לעמוד בפני המצב בו הוא חי בתקופת השרות הצבאי הלא קרבי. ההדרכה והספרות התורנית הנדרשים הם מסוג שונה. אמנם, יש שאלות הלכתיות ייחודיות שבדרך כלל אינן מצויות בשרות הצבאי (פתיחת דלתות בשבת בכרטיסים מגנטיים בחיל המודיעין; אחריות על הכשרות ודיניה בפלוגות המפקדה וכדו'). אולם עיקר האתגרים המצויים בפני המשרת שרות לא-קרבי אינו מצוי בדרך כלל בשאלות ההלכתיות, כי אם בהתייחסותו אל עצמו.

מטרת דברים קצרים אלה היא לסייע ליצור מוקדי אמונה ושאיבת כוחות להתמודד עם האתגרים ולהיות יכול להם. מדובר בריכוז של חלק מהמשאבים שראוי שכל אדם יאמץ אותם כדרכי התמודדות, והמשרת שרות צבאי לא-קרבי רק זקוק להם יותר. הדברים נכונים לא רק בצבא, כי אם מהווים מפת דרכים המשמשת את האדם במלחמת החיים. "אתהלך לפני ד' בארצות החיים – זה מקום שווקים" (יומא עא ע"א). במקומות אלה דווקא אנו מוצאים צורך חיוני ליצור משאבי עוצמה ואמונה, המלווים בענווה עמוקה, שמהם שואב האדם את כוחו. אין בנמצא מערכת של הלכות פרטיות, שכן כל אחד נמצא במקום אחר במישור הפיזי ובמישור הרוחני והנפשי, ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ד' עד בואנו שמה. עבודת ד' בכל מקום ייחודית היא, והאתגרים שונים מאתר לאתר. במציאות זו, הדרך אינה לחפש את ריבוי הפרטים, ועשות ספרים הרבה אין קץ היא ביקורת ידועה, שכן לא ניתן לכלול את המציאות כולה על פרטיה בתוך מסגרת ספרותית. ברם, ניתן לעצב כמה כללים יסודיים, העומדים לו לאדם בשעת מצוקתו, ומאפשרים לו לא רק לשרוד ולעבור בשלום את השרות הצבאי הלא-קרבי כי אם לצאת ממנו מחוזק יותר, ומוכשר יותר להמשך חייו, שכן בהם יעמוד האדם בהכרח במצבים אלה כל יום מחדש, וייתבע לנקוט באותן דרכים.

 

הדברים נכתבים באהבה רבה ורצון עז לשנות את התדמית העצמית של המשרת שרות לא קרבי,  וזאת בשני מישורים. מישור ראשון הוא לשוב ולהעצים את חשיבות המקצועות תומכי הלחימה. אין דרך לקיים צבא בלי מערכות כפולות – של הלוחמים ושל תומכי הלחימה, ומשום כך זכאי חייל המשרת במקצוע תומך לחימה לראות עצמו כחלק בלתי נפרד מהמערכה הכללית, ומעזרת ישראל מיד צר. דברים אלה הבין דוד המלך, המקים הראשון של צבא הקבע הישראלי, בהתעקשו כי גם היושבים על הכלים ייהנו משלל המלחמה, ובכך קבע לדורות את ההתייחסות אליהם כחלק בלתי נפרד מהעולם הצבאי. על גופי חשתי את חסרונם של מקצועות תומכי הלחימה בשעה שהיינו בקרבות במלחמת שלום הגליל, וחלק בלתי נפרד, לדוגמה, מהעולם שהכריע את מצב המלחמה ואת הצלחתה הכללית היה השרות הצבאי של השוטרים הצבאיים, שהיו צריכים לעמוד בעול הכבד של ניתוב הכוחות, וחלוקת הצירים בין כלי מלחמה לבין אספקה חיונית כמו דלק ומים.

המישור השני הוא המישור הרוחני העמוק. דווקא החיים בעורף היחסי מציבים מצבים רוחניים ייחודיים. ולעולם אנו מאמינים כי הגיבור האמיתי הוא הכובש את יצרו. ביסודו של דבר, הגבורה האמיתית היא ההתמודדות הרוחנית עם עולמו הפנימי של האדם, קידוש שמו של הקב"ה בעולם, ונשיאת שמו עד לכדי איהוב שם שמיים על הבריות. העובדה שהקשיים הגדולים עומדים דווקא בפני המשרתים הלא-קרביים מציבה אותם בחזית האמיתית של החיים. הם בונים עולם כפול – הן את עולמם הפרטי והאישי, והן את העולם הציבורי הכללי של האומה. דווקא שרות זו מותיר לעיתים זמן רב לשיחות נפש, לדיונים על עניינים רוחניים, ולעיתים הוא המקום בו מתהווה המפגש שבין נאמני דבר ד' לבין הציבור הישראלי הכללי, לגווניו השונים. לפיכך העצמתו ותפקידו החיוני והחשוב הם חלק בלתי נפרד מבניין עולם, ועל כן יש בלבי אהבה גדולה למשרתים בו.

 

מהם אפוא אותם יסודות נפשיים רוחניים עליהם ניתן לבסס את העולם הרוחני ?

 

 

היחס הבסיסי לתפקיד:

 

"רבי אליעזר בר רבי צדוק אומר: עשה דברים לשם פעלם ודבר בהם לשמם - אל תעשם עטרה להתגדל בהם ואל תעשם קורדום להיות עודר בו, וקל וחומר ומה בלשצר שלא נשתמש אלא בכלי קדש שנעשו כלי חול נעקר מן העולם המשתמש בכתרה של תורה על אחת כמה וכמה" (נדרים סב ע"א).

עשה דברים לשם פועלם ודבר בהם לשמם – זהו היסוד הגדול של קיומו של האדם בעולם. חובה זו הוגדרה על ידי חכמינו בדרך מיוחדת, ובשעה שביקשו לקבוע פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה קבעו כי תמצות התורה כולה הוא "בכל דרכיך דעהו" (ברכות סג ע"א).

מהי אותה ידיעה שיש לדעת בכל הדרכים ? מבית מדרשו של הראי"ה זצ"ל למדנו כי עיקר הידיעה היא הכוונה לשם שמיים דווקא באותו תחום שאדם מצוי בו בשעה נתונה: "בכל דרכיך דעהו, צריך לבקש את הקב"ה בתוך הדרכים שהוא מתנהג בהם…וכן בכל הדברים שעושה הרי באמת אין דבר בעולם שאינו לכבודו יתברך, על כן כל מה שעושה יהיה הכל דברי מצוותו ורצונו, ויבקש בהם את שמו יתברך, כשישתדל בכל שכלו וכוחותיו לעשות את מה שהוא עושה בתכלית השלמות בכל צדדי השלמות, ונמצא שהוא יודע את השי"ת בכל הדרכים" (מוסר אביך, עמ' לט). השלמות העיקרית היא היכולת לראות בפרשה הקטנה שאדם עוסק בה בשעה מסוימת את האמת כולה, והארץ כולה מתקפלת סביב אותן אבנים שאדם שם למראשותיו במעשהו. אין דבר מה היוצר עוצמה גדולה יותר מאשר מיניה וביה. נכון הוא שבהמשך דברינו נדבר נכבדות במסגרות נוספות המסייעות בשעת ההתמודדות עם השרות. ברם, יותר מאשר כל תפיסת עולם אחרת מחזקת ההכרה בחשיבות המעשה עצמו. בחור ישיבה המשרת בתפקיד כלשהו, בין אם מדובר בעניין שהוא זניח אך אף הוא חיוני למערכת הצבאית, ובין אם מדובר בתפקיד הנוגע ביסוד מגמתו של הצבא, צריך לראות בתחום עיסוקו את תכלית מעשיו. בו עצמו לכוון לשם שמיים, ולנסות לעשותו בצורה הטובה ביותר והמושלמת. כל זה לא רק בשל העובדה שהתייחסות כזו מביאה לרוב (אם כי לא תמיד) להערכת הסביבה, ולא רק בשל העובדה שבכך הוא ניצל מנפילה לתהומות של גזל בערעור ההצלחה במאבק בתחומי פיקוח נפש עליהם מופקד הצבא, כי אם בשל ההשפעה העצומה שיש לכך על האדם עצמו כלפי פנים. האדם החי כאשר ה"לשמה" שלו משתלם ומתפתח מיום ליום עובר תהליך רוחני עמוק ומשמעותי. אין הוא מתייחס לחייו כאל דבר שהוא נגרר בו, ואין הוא נותן לגורמים חיצוניים להכתיב את אורח התנהגותו. הוא המולך על עצמו, והוא המפענח את סוד קיומו דרך העבודה המשמעותית שהוא עובד על חייו.

חידושו של הרב קוק הוא אפוא משמעותי מאוד. ניתן היה להבין גמרא זו כקובעת כי לדבר עצמו אין משמעות כלל, וכל ההוויה כולה צריכה להסתובב סביב כוונה לשם שמיים. התייחסות זו מביאה פעמים רבות דווקא לתוצאת ההזנחה והזלזול במה שאדם עושה, כיוון שאין הוא מעוניין במעשה עצמו, כי אם רק בהיותו פלטפורמה לשם שמיים. תפיסת חיים זו נראית כבאה לבנות אך למעשה היא הורסת; היא נראית כשיאה של התייחסות האדם לעולם בדרך הראוי ביותר, אך למעשה היא ממיטה חורבן. אין עבודת ד' מתבססת על מסמוס הנעשה בעולם הזה וזלזול בו, כי אם היפוכה של התודעה – לא מצאנו בתורה ובדברי הנביאים קריאה מתמדת לההביל את כל הנעשה תחת השמש, ולראות את היחס לכל דבר רק דרך משקפי הפיכת המציאות לביטול מוחלט. לא נצטווינו ל"איין" (= להתייחס אל הכל כמו אל דבר שאינו קיים למעשה והוא "אין"), כי אם להפך – התורה כולה מתייחסת אל המציאות כאל המקום בו מתרחשים חיינו, ואל טוב הארץ ופריה כאל דבר שראוי לחיות בתוכו. צלם אלוקים שבנו נועד לפרות ולרבות, לרדות בדגת הים ובעוף השמיים, ובכל אותם תחומים בהם ניתן לפתח ולבנות בעולם. "בכל דרכיך דעהו" לא בא לבטל את הדרכים, כי אם להפך – להעניק להם משמעות עמוקה, בשל העובדה המכירה בכל פעולה הנעשית כפרשה קטנה בה ניתן לצקת את התורה כולה, ולראות בה את ההשתלמות המוחלטת בעבודת ד'. זו גם המשמעות של נשיאה ונתינה באמונה, בה נעסוק בהמשך, שהיא יסוד דינו של האדם בשמיים. על כן, בשעה שהעושה את שליחותו מתייחס כראוי לשליחות זו, ופועל בתוכה באמונה ובענווה שזו הפרשה בה מקופל ייעודו בשעה זו, הוא בונה את היחס הנכון אל עצמו, והרבה כוחות נפש הוא שואב מכך.

 

 

תודעת השליחות:

מן היסודות הידועים ביותר בעולם דיני הכשרת בשר הוא "איידי דטריד למיפלט לא בלע" (. כלל זה קובע כי ניתן להכשיר כמה חתיכות בשר ביחד, אף על פי שלכאורה קיימת סכנה כי דם היוצא מחתיכה אחת ייכנס לתוך השניה ויטריף אותה מחדש. סיבת הדברים היא שבשעה שהבשר "עסוק" בפליטת הדם מעצמו אין לבו פנוי לבלוע את דמו של החתיכה האחרת, וממילא אין חתיכה אחת מטריפה את השניה (שולחן ערוך יו"ד ע, א).

כלל זה משמש גם יסוד גדול בדיני שליחות ובהתייחסות פנימית של האדם אל עצמו – בשעה שהוא עסוק בעשיית דברים טובים ונכונים אין לבו פנוי לקלוט את הכשלים הנובעות ממגע עם חלקים בעיייתים בעולמו של האחר. חסידי חב"ד מעידים כי אכן זה כך בעולמה של השליחות. על אף העובדה שחלק מהשלוחים חיים במקומות נידחים, עם מערכות חינוך בעייתיות ועם חברים של ילדיהם שאינם מתאימים לרוח אותה הם מבקשים להנחיל בביתם – מוצאים את ילדי השלוחים מחוזקים מכוחה של השליחות ואין הם נופלים מחבריהם הצומחים בסביבתם הטבעית. ההסבר שנותנים החסידים לתופעה מבוסס אף הוא על העיקרון שנכתב למעלה – בשעה שאדם חי בתודעת שליחות והוא פועל מכוחה היא מעצימה אותו, והסכנה פן הסביבה האחרת תחלחל אל תוך נשמתו פוחתת. גם בדיני נזיקין מצאנו את הכלל "ושאיה תוכת שער" (בבא קמא כ ע"ב), לאמור: מקום בו קיים חלל שאינו מתמלא בתוכן חיובי הופך למקום בו מרקדים כוחות ריק והרס.

בחור הנמצא בשרות במקום רחוק מבחינה רוחנית ובודד מבחינה חברתית כפי שחלק גדול מהמשרתים במקום שאינו קרבי מצויים, ייטיב לעשות אם ימלא עצמו תודעת שליחות. תודעת שליחות הנובעת בראש ובראשונה מהתפקיד אותו הוא ממלא. כאמור לעיל, בשעה שהוא מתרכז בעבודתו ועושה אותה בנאמנות גדולה, תוך ניסיון לעשות אותה על הצד הטוב ביותר, מתוך תודעה עמוקה כי גם לעוסקים בעניינים מנהליים תפקיד חשוב ביותר, וצבא אינו יכול להתקיים ללא תומכי מלחמה – הוא טרוד בעבודתו ואין לבו פנוי לקלוט את העלול לזהם את נשמתו. ברם, אין תודעת השליחות נעצרת במילוי התפקיד בלבד. תודעת השליחות חייבת להרחיב את גבולה, ולהשפיע על מערכת הקשרים החברתיים ועל המגע שיש לו עם כלל הציבור הישראלי. הרחבת הגבול נובעת מהרצון לתיקון עולם – בין הפיכת העולם הזה למקום מתוקן יותר בתחום בין אדם לחבירו, בעשיית צדק וחסד בין אנשים, בהישמרות מלשון הרע ומהלבנת פנים, ובין אם הפיכת העולם הזה למקום קדוש יותר וטהור יותר, קרוב יותר לריבונו של עולם וחי חיי אמונה. זו שליחות שיכול כל חייל לחוש, ודווקא במקומות השרות הלא-קרביים. כשזמן רב מצוי לשיחות נפש ולדיונים עמוקים מתעצמת תודעה זו, ומשפיעה השפעה חיובית ניכרת לשני הכיוונים – הן בהפיכת העולם למקום קרוב יותר לאורחא דמהמנותא, והן השפעה על בן הישיבה שבצבא ושמירה על דמותו דווקא מכוח העבודה המתמדת מתוך תודעת שליחות.

חשוב לומר כי תודעת שליחות כוללת בתוכה גם את השליחות לקבל. הלכה נפסקה כדברי בית הלל בשל נוהגם להקדים דברי בית שמאי לדבריהם, ואיזהו חכם – הלומד מכל אדם. אין העולם נחלק לטובים ורעים לאור שיוכם הסוציולוגי, או לאור כל חתך אחר. נקודות אור וטוהר יכולות להימצא אצל כל אחד, ויש הרבה מה ללמוד ומה לקבל. כאשר אדם חרד מהמפגש עם האחר אין הוא יכול למצוא בו תועלת מרובה, ופעמים רבות דווקא החרדה מגבירה את הנזק שמפגש כזה יכול לעולל. לעומת זאת, בשעה שיוצא אדם מבית המדרש חמוש בעוצמה רוחנית ובחוט שידרה של ממש, אף אם דרך ארוכה לפניו קודם שייהפך לתלמיד חכם, אין הוא פוחד לשמוע ולקבל, ואין הוא כקנה הנע מפני רוח מצויה. להפך, הוא תאב דעת ואוהב אמת, תר אחריה בכל מקום בו היא נמצאת, והשליחות מוצאת את עצמה בנשמתו כשליחות דו-סטרית: חלק משליחותו היא ללמוד לקבל ולהטמיע בתוכו עולמות רוחניים רבים.

 

עמידה בניסיון:

עולם הניסיון מעמיד אותנו בפני שתי התייחסויות שונות. ראשונה בהן היא הניסיון המתמיד להימנע מניסיונות. אנו מתפללים על "ואל תביאנו לידי ניסיון", ותפילה זו מעוגנת בדברי חז"ל רבים. גדול המבקשים להתנסות היה דוד המלך עליו השלום, וחז"ל מלמדים על ההימנעות מדרך זו: "אמר רב יהודה אמר רב לעולם אל יביא אדם עצמו לידי ניסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי ניסיון ונכשל. אמר לפניו: רבונו של עולם, מפני מה אומרים אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב ואין אומרים אלקי דוד?  אמר: אינהו מינסו לי ואת לא מינסית לי ! אמר לפניו: רבונו של עולם בחנני ונסני, שנאמר בחנני ה' ונסני וגו'. אמר: מינסנא לך, ועבידנא מילתא בהדך דלדידהו לא הודעתינהו ואילו אנא קא מודענא לך דמנסינא לך בדבר ערווה…" (סנהדרין קז ע"א). אין אנו חפצים בניסיונות, ולוואי ונעמוד בדרך החיים של "ותרגילנו בתורתך".

ברם, ככל תפיסה רוחנית עמוקה, גם בקשת הרחקת הניסיון עלולה להטעות, ולגלוש אל עבר דרך חיים המתנערת מהיכולת מתמדת לעמוד בניסיון. אדם עלול לסבור כי הבריחה מהניסיון משמעה עידוד התפיסה שאין אנו מסוגלים לעמוד בניסיונות – ולא היא. העובדה שאנו מבקשים להימנע מניסיון אינה פוטרת אותנו מלעמוד בו בשעה שהוא בא עלינו. להפך, אנו למדים מכל מאמרי חז"ל כי עולם הניסיון נועד כדי לעמוד בו, וכי יש בכוחנו להתייצב מול כל אתגר. גדולי האומה עמדו בניסיונות רבים מסוגים שונים. האלוקים ניסה את אברהם; יהודה עמד בניסיון הגדול של היכולת לומר צדקה ממני, ועוד רבים אחרים. גם בחז"ל אנו מוצאים כי עולם הניסיון עשיר הוא, וכי גדולי התנאים והאמוראים עמדו בניסיונות גדולים ויכלו להם. לעיתים אנו מוצאים אפילו בקשה להתייצב מול הניסיון ולנצחו: "רבי חנינא ורבי יונתן הוו קאזלי באורחא, מטו להנהו תרי שבילי - חד פצי אפיתחא דעבודת כוכבים וחד פצי אפיתחא דבי זונות. אמר ליה חד לחבריה: ניזיל אפיתחא דעבודת כוכבים דנכיס יצריה ! אמר ליה אידך: ניזיל אפיתחא דבי זונות ונכפייה ליצרין ונקבל אגרא…" (עבודה זרה יז ע"א ע"ב). ניסיונות רבים התחוללו במיוחד בהקשרים של עריות. יוסף הצדיק נוסה במצבים קשים ביותר, מנותק מבית אביו ומארץ מולדתו, ויכול היה להם; פלטי בן ליש ישן שבע שנים יחד עם מיכל בת שאול ולא נגע בה – "…עד בחורים שנעשו שניהם כבחורים שלא טעמו טעם ביאה. אמר רבי יוחנן תוקפו של יוסף ענוותנותו של בועז תוקפו של בועז ענוותנותו של פלטי בן ליש…"(סנהדרין יט ע"ב). הגמרא מספרת על הניסיון הקשה שעמד בו רבי עמרם חסידא (קידושין פא ע"א). אין מצב בו לא ניתן לעמוד. גדולי האומה עמדו בניסיונות קשים כיוון שהיו גדולים של ממש, והם שלימדו אותנו כי בניסיונות קטנים יותר אף אנו יכולים לעמוד. מובן שהדבר קשה מאוד, ומובן שיש גם לבנות משנת תשובה שלמה לתקן תיקונים בשעה שנפלו, אך נקודת המוצא היא שניתן לעמוד בכל דבר.

נקודת מוצא זו מעניקה עוצמה גדולה. בכלל, לא ניתן להתמודד עם מצבי החיים בשעה שאדם משנן לעצמו בכל עת שהוא חלש ואינו מסוגל להתאבק עם המציאות. נהפוך הוא – דווקא מכוח השינון המתמיד שיש יכולת ויש עוצמה, ודווקא משום האמון העמוק שאדם נותן בעצמו - הוא יכול לגבור על המצבים הקשים. "האדם הישר צריך שיאמין בחייו, כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה. התורה צריכה שתהיה נר לרגלו, שעל ידה יראה את המקום ששם הטעות עלולה, שלפעמים תתע הנפש בתהו לא דרך, אבל המעמד התמידי צריך להיות הביטחון הנפשי…"(אורות התורה יא, ב).

טוב יהיה ללמוד אורחות ניסיון קודם השרות הצבאי, ולדעת את היחס בין הבריחה מהניסיון לבין השינון הפנימי בדבר היכולת לעמוד בו. עמדה זו היא שתסייע לעמוד בפני המציאות הלא-פשוטה של השרות לבד, שפעמים רבות נשחקת בו הרגישות וההתנהגות הבסיסית הראויה.

 

אונס ודבר שאינו מתכוון:

החוסן הפנימי לעמוד בניסיון נתקל פעמים רבות בשאלת הגדרת המציאות ההלכתית. לעיתים משוכנע האדם כי התנאים בהם הוא נמצא הם חטא, והעמידה בניסיון נדמית לו בטעות כמצב של מצווה הבאה בעבירה. הוא מעריך שהוא נכשל בניסיון, בשל אי-הכרתו את ההלכה, ומשום כך הוא משים את עצמו רשע. בשעה שאדם מעריך את התנהגותו ככישלון שלא כדין הוא מדרדר את עצמו לשתי מציאויות בעייתיות בעלות השפעות מזיקות. ראשונה בהן היא התנהגות שלא אליבא דהלכתא. הוא גוזר על עצמו גזירות שהוא מתקשה לעמוד בהן בשל העובדה שהוא סבור בטעות שזאת ההלכה, ומחליט כי הוא צריך להיות זר ומוזר ומנוכר למציאות, גם במקום שההלכה אינה מחייבת אותו לעשות זאת. שניה בהן נוגעת ליחסו של עצמו – חשבון הנפש הפנימי הגורם לאדם לשוב בתשובה ולהתחזק טוב הוא כל עוד תחושת הכישלון והכרת החטא אכן מעוררות בו את היכולת לקום ולהתעצם ולהתחזק. ברם, בשעה שאדם כורע תחת נטל העול הכבד של התייחסות אל עצמו כרשע וכנכשל, הדבר גורם לכך שפעמים רבות אין הוא מתעורר לשוב, כי אם להפך – הוא רואה את עצמו כמי שאין לו תקומה. מכוח תפיסה זו הוא מתיר לעצמו להידרדר עוד ועוד, באומרו כי ננעלו בפניו דרכי התיקון. אחת מזוויות דברי חז"ל שלמדונו כי כיוון שעבר אדם ושנה נעשה לו כהיתר היא זו - ההיתר שנעשה לו אינו נובע רק מכוח זלזול בעבירה, כי אם מהעדפתו שלא לנסות שוב להתקדם בשל תחושתו כי הוא לא יצליח לתקן עוד.

בשל הצורך שלא להתייחס שלא נכון למציאות חייו חשוב מאוד לאדם לדעת את ההלכה. ההלכה אכן קובעת מצבים בהם מותר מלכתחילה לעשות דברים הנראים אסורים. דברים אלה קשה לאומרם, וחס ושלום להבינם שלא כדין, כי אם יש לחתור לעומקה של הלכה, ולהבין את היסודות העומדים מאחורי קביעה זו. אין הכוונה להתרים דחוקים, המבוססים על כללים מטא הלכתיים, ועל העדיפות להיות שוגג ולא מזיד, או לאכול בשר תמותות ולא בשר נבילות. ההיתר גם איננו נובע מתפיסה של קמעא קמעא ומהתקדמות איטית אל עבר האור, כי אם ממקום שהוא יסוד ההלכה לכתחילה. ההלכה פסקה כרשב"י שדבר שאינו מתכוון מותר. נדגיש שוב כי אין מדובר בפטור מעונש או ביחס של בדיעבד, כי אם בהיתר לנהוג בפעולה חיובית עקרונית אחת גם אם יש לה תוצאות לוואי שלו היו עומדות לעצמן היו אסורות. זו הסיבה שמוכרי כסות מוכרים כדרכם בימות החמה, אף על פי שייתכן שלבושם הוא כלאיים, ובלבד שלא ייהנו (משנה כלאיים ט,ה). זו הסיבה שמותר לנסך יין על גבי המזבח על אף העובדה שהיין מכבה את האש (זבחים צא ע"ב). אנו מכירים היטב את הדיון בהלכות שבת, בשיטתו של רשב"י שדבר שאינו מתכוון מותר, אולם חשוב להרחיב את השיטה, ולהבין כי אין מדובר רק בהלכות שבת, וזהו כלל השזור בדברי התורה כולה. הרב הנזיר בספרו קול הנבואה בירר לעומק את הקשר בין משנתו ההלכתית של רשב"י, המעניקה משקל גדול לכוונה הפנימית, ובין היותו של רשב"י אבי תורת הסוד בעולמם של תנאים, ומי שמיוחס לו ספר הזהר.

מובן כי לדיני דבר שאינו מתכוון הגבלות רבות, ואין הן פשוטות כלל ועיקר. בעיקר ידוע הדין של "פסיק רישיה", שהוא עמוס בפרטים, אך ביסודו הוא מעקר את ההיתר של דבר שאינו מתכוון במצב בו תוצאת הלוואי היא הכרחית. יסוד דין זה נעוץ בחקירה ידועה בין האחרונים, האם בשעה שמדובר בפסיק רישיה לא ניתן לטעון עוד כי אין הוא מתכוון לתוצאת הלוואי, שהרי תוצאת הלוואי מונעת מהמבצע את הפעולה הראשית לטעון כי לא המתכוון גם לה, על אף היותה תוצאת לוואי. אפשרות שניה היא שהתורה לא התירה מצב כזה, לאמור: אנו עדיין ממשיכים לראות אותו כמי שאינו מתכוון, אולם הפטור התורתי אינו קיים עוד, והאדם חייב להימנע מכך.

ההגדרה של דבר שאינו מתכוון אינה פשוטה. לעיתים אנו מדברים בהגדרות קיצוניות יותר כמו אונס. יש לזכור כי אונס אינו מוגדר רק במצב בו עומדים עם אקדח ומאיימים על מישהו שאם לא יעבור עבירה יפגעו בו. אונס לעניין מצבים בהם נתקלים בצבא מוגדר ברמות נמוכות בהרבה של איום. הגמרא מגדירה צורך של אדם ללכת ממקום למקום דרך נשים כובסות בנהר כאונס, והדבר מלמד כי בשעה שיש צורך גדול למשהו מסוים ניתן לעיתים לראות את תוצאות הלוואי כאונס (ראה בבא בתרא נז ע"ב). בסוגיית דבר שאינן מתכוון אמנם אין אנו מגדירים את המצב כאונס, אולם כאמור לעיל מדובר בהיתר. הגמרא בפסחים (כה ע"ב ואילך) מכניסה מעט סדר בהגדרות אלה, ובוודאי שבמצב בו אין החייל מסוגל בדרך נורמלית לנהוג אחרת ואין הוא מתכוון לכך – הדבר מותר. כך לדוגמה, אם הדליקו מזגן בחדר בו אתה ישן אין אתה חייב להימנע מלישון שם בשבת אחר הצהריים, על אף ההנאה מהמזגן, שכן הנאה זו באה לאדם בעל כורחו, והוא לא התכוון אליה וזהו גם מצב של "לא אפשר".

בלי להיכנס לדקדוקי הסוגיה בשאלה זו יש לדעת אפוא כי מצבים שונים בהם נתקל הבחור, ובדרך כלל בשרות לא-קרבי, הם מותרים ואינם עבירה, בשל העובדה שיש מטרה מרכזית מותרת ואפילו מחויבת אחת, ואף שיש לה תוצאות לוואי שלו היו עומדות לבדן היו אסורות, אין מדובר באיסור. טוב לו לאדם להיזהר ממה שהוא צריך להיזהר בו בהלכה, אך במקביל לא להכריע את עצמו לכף חובה במקום בו הוא עומד בפני מציאות שאין הוא חייב להיזהר ממנה, ולמעשה היא מותרת על פי ההלכה. בדרך זו נופל הרבה עול מצווארו של הבחור – הן עול מעשי, שכן אין הוא אוסר על עצמו דברים המותרים, והן עול תחושתי, שכן אין הוא מפליל עצמו במקום בו אין חובה לעשות כך. כאשר שולטים בהלכה זו יודעים כיצד לחיות חיים מורכבים בצבא, ולהחמיר במקום בו יש להחמיר, ולא לאסור את המותר. הרבה הדרכה מעשית ורעיונית ניתן ללמוד מכללים הלכתיים אלה.

 

 

קביעות עיתים לתורה:

אחד מיסודות האגדה הוא הניסיון להציב סדר בעולמה של תורה, ולבקש לכנס את הריבוי הגדול של מצוות ומידות טובות אל הגדרות מרוכזות יותר ומתומצתות יותר. מגמה זו החלה כבר בנבואה, וחז"ל ביארו כי גדולי האומה ריכזו את מצוות התורה לכללים, עד שבא מיכה והעמידן על אחת: "וצדיק באמונתו יחיה" (ראה מכות כד ע"א). אף האגדה, שהיא ממשיכתה של הנבואה, פוסעת בדרך זו. לעיתים מחדשת האגדה כללים בתורה, כמו זה הידוע מבית המדרש של רבי עקיבא ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה. לעיתים קבעה סדר מסוים של חובות קיום, וקביעות כמו מניעת הכפרה של יום הכיפורים אם לא תוקנו העבירות שבין אדם לחבירו וכדו'.

בין שאר יסודותיה של האגדה היא קובעת את הסדר בו נידון אדם בשמיים לאחר מאה ועשרים שנה. האגדה קובעת כי השאלה הראשונה שהוא נשאל היא "נשאת ונתת באמונה", ולאחר מכן "קבעת עתים לתורה" (ראה שבת לא ע"א). דברי חז"ל אלה הם רבי משמעות. עובדה היא כי בראש ובראשונה נידון אדם על ה"אמונה" של מה שהוא עושה. אין משמעות המילה אמונה בהקשר זה דומה לזו הכרוכה במילה אמונה בימינו – בימינו אנו מדברים על אמונה כדרך הקשר העיקרית בינינו ובין ריבונו של עולם, ואילו בלשון חכמים המילה אמונה משמעה "אמינות", לאמור: האם בשעה שעסקת בענייניך בעולם הזה עשית זאת באמינות. דרך משל, האם כבעל מוסך תקנת את המכונית בדרך הטובה ביותר, שלמת לעובדיך כראוי, בטחת את כל הבאים בשערי המוסך ואתה מעביר למדינה את המס המגיע לה ללא רמאות וכדו'. כך נכונים הדברים ביחס לכל מה שעושה האדם. זו גם הסיבה שאנו בדברינו שמנו בראש הכלים את תודעת השליחות, ובתוכה את הרעיון שיש לחתור למילוי התפקיד בצורה הטובה ביותר האפשרית. זו המשמעות המעשית של "נשאת ונתת באמונה" בזמן השרות הצבאי, ואת המידה הזו יש להקדים לכל דבר אחר.

מתוך עמדה זו צפה ועולה השאלה השניה בחשיבותה והיא קביעות עתים לתורה. כבר בעלי התוספות דנו בסתירה בין תיאור זה לבין העולה במסכת סנהדרין (ראה תוד"ה "אלא", סנהדרין ז ע"א). במסכת שבת כתוב כי תלמוד תורה היא השאלה השניה שנידון בה אדם, ואילו במסכת סנהדרין נאמר כי זו השאלה הראשונה דווקא. הם עצמם הציעו שני תירוצים הנוגעים להנהגות בני אדם, ואילו הרב קוק זצ"ל (ראה במכתבו על תלמוד תורה המפורסם באיגרות הראי"ה) הציע תירוץ שלישי: יש לחלק בין שני סוגים של בני אדם. יש שהקדישו את חייהם לתורה. אלה אינם רשאים ליבטל ממנה אפילו דקה אחת, ותחילת דינם הוא על דברי תורה. לעומתם מצוי רוב העולם, ששליחותו וייעודו בעולם הם לעבוד את הקב"ה בישוב העולם ותיקונו. אלה נידונים ראשית על ה"נשאת ונתת באמונה", ולאחר מכן על הקשר שלהם לתורה.

עניין נוסף שיש לשים לב אליו הוא נוסח דברי חז"ל ביחס לקשר לתורה, מעבר להבדל במקום ברשימת השאלות. עמידתם של רוב בני האדם לדין על התורה אינו רק שני בשלבי הדין לאחר מאה ועשרים שנה, כי אם גם בעל אופי שונה. יש לשים לב כי התביעה מבני אדם אלה היא "קבעת עתים לתורה", לאמור: מטבע הדברים אין הם חייבים בתלמוד תורה לאורך שעות היממה, כיוון שהם עוסקים בישובו של עולם בתחום אחר. ברם, הם נתבעים להיות קובעי עיתים לתורה, לאמור: יחסם לתורה חייב להיות יחס של קביעות, ממנה אין הם זזים. האגדה אינה מגדירה האם מדובר בשיעור יומי או שבועי, ב"חוק לישראל" או בדף היומי, ואין אלה אלא דברים המסורים ללב. ברם, היא קובעת כי הלימוד חייב להיות בקביעות. קביעות מבטאת את היחס העמוק ללימוד, שאין הוא נדחה לשולי החיים כי אם ניצב במרכזם, ואין תורתו של אדם נעשית לו קרעים קרעים אלא היא חלק בלתי נפרד מסדר היום שלו. כאשר מכניס אדם את תלמוד התורה לריטואל קבוע של יומו הוא מתברך גם מכמות גדולה של לימוד ההולך ומצטבר בחייו, אך יותר מאשר כך הוא מתברך מהעובדה שהתורה נקבעת בתודעתו ואין הוא סר ממנה.

דומה כי ישיבות ההסדר מחדשות תירוץ אחר לשאלת תוספות. יש להבחין בין המציאות בישיבה למציאות בצבא. בשעה שמצוי אדם בישיבה אין תחילת דינו אלא על תלמוד תורה. הוא חייב להקדיש את כל זמנו ללימוד, ואין הוא רשאי לעזוב את הלימוד אפילו לדקה אחת. ישיבה היא כעין מקווה אליה נכנס אדם ואין הוא מוציא שערה אחת מחוץ לעולמה. לעומת זאת, בשעה שהוא מצוי בשרות הצבאי הרי שעיקר ייעודו טמון בראש ובראשונה בחובת עשיית תפקידו על הצד היותר טוב. הקשר שלו לתורה אינו יכול להיות מבוסס על הקדשת היום כולו ללימוד, שהרי בכך יעשה מלאכת ד' רמייה ח"ו. אולם, חובת קביעות עיתים לתורה היא היחס הבסיסי בו הוא קשור בתורה, והוא חייב בה במלוא תודעתו.

למילוי חובה זו שלוש תוצאות מבורכות. ראשית, זו עמידה במצוות התורה להיות קשור בה ולא לעזוב אותה. שנית, יש לה השפעה על השרות הצבאי, והמאור שבתורה מסייע מאוד להתמודד עם הבעיות והקשיים המצויים לאורך השרות הצבאי. שלישית, יש בה הכשרה הראויה למהלך החיים לאחר השרות הצבאי. רוב מוחלט של לומדי הישיבות ימצא עצמו חי בחיים של תורה ועבודה, ויעמוד במבחן חיים מתמיד של הקשר לתלמוד תורה. קשר זה חייב להיות מבוסס על קביעות עיתים לתורה בכל זמן ובכל מציאות חיים בו הוא יהיה מצוי בעתיד. אין הכשרה טובה יותר מאשר השרות הצבאי הדומה במידה לחיים, בו אדם קובע עיתים לתורה ומעצב עצמו כבר מעתה כמי שידע לחיות את חייו כראוי.

קבע עיתים לתורה. עשה זאת בדרך המתאימה לך, בבסיס או בישיבה סמוכה, במשנה ברורה או במשנה יומית, בשיעור או בחברותא, בעיון או בבקיאות, בכל מסגרת שתמצא לנכון, ועל ידי כך תמלא את חובת הקביעות. בדרך זו תמצא את עצמך בונה עולם רוחני כראוי, ופועל נגד מגמת ההתנתקות מהישיבה הקיימת בצבא. להפך, השרות הצבאי הופך בקביעות זו להמשך דרכה של הישיבה בצבא, ולכך השפעה מבורכת רבה.

 

 

ואהבת לרעך כמוך:

ישנה חשיבות עליונה כי גם בשרות הצבאי יציב הבחור לעצמו אתגרים. סכנה גדולה היא כאשר ההתייחסות לשרות הצבאי היא כאל מקום בו יש רק לשרוד. לא ניתן לחיות כך חיים משמעותיים – מי שחי בתחושה מתמדת כי מה שהוא צריך לעשות זה רק להגן על עצמו מפני מצבים בו הוא מותקף, סופו שישכנע עצמו שהוא חלש ולא מסוגל, ויאמץ לו תדמית זו לאורך חייו כולם. באין חזון ייפרע עם, ובאין אתגר התקדמות ימצא אדם עצמו נכשל בכישלון ההתייחסות הבסיסית אל חייו. מעבר לכך, מדובר בהחמצה קשה של חודשים ארוכים של שרות, המסוגלים להיות בסיס להתקדמות רוחנית, ובהתייחסות אליהם כאל תקופה שכל שנדרש מהאדם הוא רק להצליח לא להתמוטט. אין בזבוז חיים משמעותי יותר מבזבוז זה. כאמור לעיל,  צריך להתרגל לא לשים חיץ בין עולם הישיבה לעולם הצבא, ולא לנתק בין הדבקים. ההתבודדות וההסתגרות בישיבה לא נועדו להוציא את התורה מן החיים, ולקבוע כי האתגרים הרוחניים וההתקדמות מצויים בעולמה של הישיבה בלבד. הישיבה נועדה לאפשר התקשרות מבודדת בתורה, אולם יעדה הוא ההתהלכות בארצות החיים, וידועים דברי חז"ל כי ארץ החיים היא מקום שווקים ורחובות (יומא עא ע"א). ברם, לעיל כתבנו כי אין הצבא מקום בו ניתן להיות קשור בלימוד תורה באותו היקף ובאותה משמעות של חיים כפי שהדברים נעשים בישיבה. קביעות העיתים לתורה היא שורש יסודי, אולם מעצם הגדרתה אין היא ממלאת את היום כולו, ומה אפוא יכול אדם לעשות לאורך היום כדי להמשיך את עולם ההתעלות בישיבה ?

את השרות הצבאי ניתן להקדיש לפיסגה נוספת של האתגרים הרוחניים: בין אדם לחבירו ותיקון המידות.

קשה למנות כרוכל את דברי התורה והנבואה, חז"ל ראשונים ואחרונים, המדברים במעמד המצוות שבין אדם לחבירו. קשה למנות כרוכל את הכמות האין-סופית ההולכת ומתחדשת בכל יום, ונוספים אלה דברי תורה ומוסר חידושים וגילויים המלמדים על המעמד העליון שיש לחובה לעשות משפט צדקה וחסד בעולמנו. קשה למנות כרוכל את המשמעות המפורטת של מספר האיסורים הכרוך בענייני בין אדם לחבירו – מדיני נזיקין לדיני לשון הרע, ומאיסור שנאת הלב ועד לחובת השבת אבידה. לא רק בפרטים אנו מדברים כי אם בכללים גדולים, שכללו בהם הנביאים את התורה כולה, שאמרו חכמים על מצוות התורה, שלימדו חכמים על המעמד של מצוות אלה ושאנו רואים מבשרנו את משמעותם. הכניסה הראשונה של הגר הבא להתגייר בפני הלל הזקן הייתה מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, שזהו שורש התורה כולה.

האתגר הרוחני הגדול של הצבא הוא תיקון בין אדם לחבירו ותיקון המידות. מדובר הן בתיקון אישי והן בניסיון לרומם גם את החברה הנמצאת מסביב. בשעה שיקבל על עצמו בחור הישיבה קבלות אישיות משמעותיות – לרדוף צדק, לא להלבין פנים, להימנע מלשון הרע, לדון את האדם לכף זכות, לשמור את פיו ולשונו ועוד ועניינים רבים אלה הוא יזכה בטובות הרבה – מהעובדה שזו דמותו הראויה של האדם מישראל ועד להעמדת אתגר משמעותי מול חייו, המושך אותו מעלה ומעלה, ואינו מניח לו לשקוע.

 

יותר ממה שכתוב כאן יש לומר, ודברים אלה לא באו אלא להציב את הכיוון הכללי בלבד. ניתן לראות בהם כ"אבות" שיש להם תולדות אין ספור. עיקר הדברים עולה דווקא מהמנגינה. המגינה העיקרית העולה מתקופת השרות הצבאי חייבת להיות מנגינה בסיסית של עוצמה. בשעה שאדם מכיר ברוח הגדולה המצויה בו וביכולת התיקון בכל מקום בו הוא נמצא אין הוא נופל ויורד כי אם מביט אל המציאות כאל סולם המוצב ארצה שניתן לטפס בו למרומי שמיים. ההכרה בכוחות ובאפשרויות, כמו גם בעובדה שלא המסגרת היא הקובעת את דמותו של האדם כי אם התוכן בו הוא ממלא מסגרת זו, היא הדרך המעצימה והמשמעותית של תקופת השרות הצבאי, והפיכת תקופה זו לאחת היפות והמשמעותיות בחייו.