מאמר קצר על החובה ההלכתית לתרום אברים

;מאמר קצר על החובה ההלכתית לתרום אברים

 

א

היחס לחיים ולחובת הצלת החיים מהווה יסוד עיקרי בתורת ישראל. אנו מוצאים אותו הן בעולם הרעיוני הפילוסופי, והן בעולם ההלכתי. בעולם הרעיוני מובע יחס זה בצורה המדויקת ביותר במשנה במסכת סנהדרין: "...לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך, שכל המאבד נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאלו אבד עולם מלא. וכל המקים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאלו קיים עולם מלא" (פ"ד מ"ה). מאמרים רבים של חז"ל ממשיכים את הקו הזה, וקובעים דברים מרחיקי לכת על הצלת נפשות.

ביטוי נוסף לחשיבות הגדולה של החיים מצוי בקביעה ההלכתית הידועה כי פיקוח נפש דוחה את הרוב המוחלט של המצוות בתורה: "כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו יעבור ואל יהרג שנאמר במצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וחי בהם ולא שימות בהם ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו" (רמב"ם הלכות יסודי התורה ה, א).

מבחינה הלכתית הביאה ההלכה עיקרון זה לידי ביטוי בדרכים רבות. התורה מצווה 'לא תעמוד על דם רעך', ומחייבת להציל טובע בנהר או מי שחיה באה עליו. פוסקי ההלכה הרחיבו את החובה הזו גם כלפי מי שמלשינים טומנים לו פח, והוא לא מגלה לחברו את העובדה הזו. ההלכה קבעה כי מדובר גם במצוות עשה, הנלמדת מהשבת אבידה, ומחייבת להשיב לאדם את "אבדת עצמו". החובה להציל את רעהו היא הבסיס לדין "רודף", האוסר על אדם לשבת בשלווה בשעה שרודפים אחרי חברו להורגו, והוא חייב לקום ולעשות מעשה כדי להציל את חברו ממוות.

היבט מיוחד, הקשור לנושא בו אנו עוסקים מצוי בחובה המוטלת על הרופא לרפא את האדם החולה. הרמב"ם פסק בפירושו למשנה: "...כלומר: שחייב הרופא מן הדין לרפאות חולי ישראל, והרי הוא בכלל אמרם בפירוש הכתוב והשבתו לו - לרבות את גופו, שאם ראהו אובד ויכול להצילו הרי זה מצילו בגופו או בממונו או בידיעתו" (נדרים פ"ד מ"ד).

קביעות אלה חייבות להיות נקודת המוצא לכל דיון הלכתי בתחום תרומת האברים. החשיבות העליונה של הצלת חיים, בתוספת כל ההיבטים הנוספים של חסד וצדקה, הם הבסיס להטלת החובה ההלכתית לתרום אברים כדי להציל אנשים אחרים, ואפילו כדי לשפר את איכות חייו בצורה משמעותית. כמובן שנקודת מוצא אינה אומרת עדיין שזו המסקנה הסופית, שכן ישנם גם שיקולים נגדיים, אולם יש בה חשיבות עליונה, כדי להדגיש כי אין מדובר ברשות לתרום אברים, אלא בחובת הצלה של אדם מפני ציפורני המוות, ובעניין שהוא חשוב ביותר ויסודי ביותר בעולם ההלכה.

 

ב

הצלת נפשו של אדם על ידי הריגתו של אדם אחר אסורה. היא אסורה בראש ובראשונה מסברא, שכן "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי" (פסחים כה ע"ב), וסברא זו רלוונטית גם כאשר אנו עוסקים בשיקול דעת בהצלת נפשות. לא זו בלבד, אלא שמוטל עלינו לאו "לא תרצח", ואסור לנו לרצוח אדם אחד כדי להציל אדם שני. עיקרון זה מובא לידי ביטוי בהלכה הידועה של "אין דוחין נפש מפני נפש" (משנה אוהלות פ"ז מ"ו). עיקרון זה הוא כה מרחיק לכת, עד שהתוספתא פוסקת כי "סיעה של בני אדם שאמרו להם גוים תנו לנו אחד מכם ונהרגהו ואם לאו הרי אנו הורגין את כולכם יהרגו כולן ואל ימסרו להן נפש אחת מישראל" (תרומות ז,כ), והירושלמי בתרומות מבאר כי דין זה בנוי על היסוד הגדול של אין דוחין נפש מפני נפש. כל זה נכון אפילו כאשר נפש אחת מסכנת שלא ברצונה את הנפש השניה. על אחת כמה וכמה שאסור להרוג אדם אחד, אפילו אם נותרו לו שניות מעטות של חיים, כדי להציל אדם אחר. הדיון בתחום השתלת האברים אפוא חייב להדגיש נקודה זו לאורך כל הדרך, ולוודא כי לא יהיה קיצור חיים אפילו של שניה אחת כדי להציל אדם אחר. השתלת אברים יכולה להתבצע אך ורק אם "תורם" האברים נחשב כמת על פי ההלכה.

היבט שני של סכנת שפיכות דמים הוא דווקא הסיכון למי שבאים להציל את חייו. כאשר סיכויי ההצלחה של השתלת אברים היו נמוכים, פסק ר"מ פיינשטיין זצ"ל "כי שתילת הלב שהתחילו הרופאים לעשות בזמן האחרון הוא רציחת שתי נפשות ממש". אולם בשל פיתוח תרופות טובות נגד דחיית האבר המושתל ניתן לקבוע כי שיקול זה אינו תקף עוד בבחינת האיסור להשתיל אברים.

 

ג

לפיכך, קיימת חשיבות עליונה להגדיר את המוות על פי ההלכה. חשוב להדגיש כי המוות בכלל אינו אירוע אחד. מדובר בקריסה של מערכות שונות, היכולה להימשך זמן מסוים, ועל כן הקביעה של רגע המוות באופן מדויק היא קריטית כדי שיהיה אפשר לקיים את המצווה הגדולה של הצלת נפשות, כפי שהתורה מחייבת. מאידך גיסא, לפי הטכנולוגיות הקיימות היום, השתלת האברים החיוניים אפשרית אך ורק אם הדם ממשיך לזרום בגופו של האדם המת, כמובן שבאופן מלאכותי, כדי לשמור על האברים כראויים להשתלה. בימים אלה מתקיימים דיונים במדינת ישראל ביחס להשתלת כליות גם לאחר הפסקת זרם הדם באופן מוחלט, אולם לא נדון במאמר קצר זה בנושא זה.

אין חולק על כך כי על פי ההלכה המסורתית קביעת רקע המוות נעשה בעבר על ידי הפסקת הנשימה, ולמעשה הפסקת פעולת הלב. זה גם מה שהיה מקובל במדע הרפואה. לעומת זאת, הרפואה מגדירה כיום את המוות בעזרת קביעות מוחלטות של מות גזע המוח. מות גזע המוח אינו הפיך, ומדובר בקביעה חד משמעית, כמובן כאשר מנטרלים את היסוד האנושי שיכול לטעות בקביעת  מות גזע המוח. השאלה העומדת בפני פוסקי ההלכה היא אפוא האם ההלכה מכירה במות גזע המוח, או שהיא נותרת בעמדתה כי יש לקבוע את רגע המוות על ידי הפסקת הנשימה ופעולת הלב בלבד, דבר שכאמור אינו מאפשר השתלת אברים.

מפני שתי סיבות יש לקבוע כי ההלכה מאמצת את מות גזע המוח. סיבה ראשונה היא העובדה שההלכה מטילה על הרפואה לקבוע את המוות. פוסקי ההלכה אינם אדישים להתפתחויות המדעיות, ואין אפשרות להכחיש את העובדה כי מות גזע המוח הוא מוות מוחלט, שלאחריו אין יותר שום סימני חיים. אין שום צורך אפוא לחדש חידושים מפליגים, אלא לקבל את הקביעה הזו שהיא נראית לעין עכל רואה. אולם גם אם נניח כי יש לדבוק בהלכה הקובעת את רגע המוות רק בהפסקת הנשימה והפסקת פעולת הלב – גם אז מות גזע המוח הוא עדות חד משמעית לכך שהלב הפסיק לפעום. מה שאנו רואים במוניטור (פעימות לב וזרימת דם) הוא למעשה משאבה מלאכותית הפועמת בגופה של אדם מת לחלוטין. הלב הפסיק לפעול, והוא מופעל בצורה חשמלית על ידי גורם חיצוני. עובדה זו היא כה חד משמעית, עד שאפשר שהדבר בכלל אסור בשל היות הדבר ניוול המת – האדם מת לחלוטין, ואנחנו ממשיכים לפעול בגופו ! על כן, בין אם נאמר כך ובין אם נאמר כך – ההלכה מקבלת את מות גזע המוח כמוות מוחלט.

זו הסיבה שרבנים רבים, בראשם הרבנים אליהו ושפירא זכר צדיקים לברכה, שהיו הרבנים הראשיים לישראל ותלמידי חכמים עצומים, קבעו באופן מוחלט כי יש לקבל את מות גזע המוח כמוות על פי ההלכה, והדבר מאפשר ברמה העקרונית את השתלת האברים. הרבנות הראשית לישראל קיבלה כבר בשנת תשמ"ז את ההחלטה העקרונית כי ניתן להסתמך על המוות המוחי כקביעת רגע המוות במישור העקרוני.

 

ד

קביעה זו עדיין אינה אומרת כי השתלת האברים היא דבר פשוט מבחינה הלכתית. עדיין עומדות בעיות רבות בפני אישורה, ובעיקר שתיים. ראשונה בהן היא העובדה שמשעה שאדם גוסס – אסור ליגוע בו, שמא מקרבים את מיתתו. הדבר אפוא קובע כי אסור לערוך בו בדיקות פולשניות כדי לוודא אם גזע המוח אכן מת. לפיכך, חייבת להיות פרוצדורה רפואית המאפשרת לקבוע את מות גזע המוח, בלוא לגעת בחולה משעה שהוא מוגדר בגדר "גוסס". מבחינה רפואית הדבר אפשרי בדרכים שונות, וביניהן פעולה על בסיס המכשירים שחוברו לגופו לפני שהוא הוגדר כ"גוסס".

הבעיה השניה היא בעיה של נאמנות. לאמור: חייבת להיות נאמנות מוחלטת של הרופאים בעיני פוסקי ההלכה, ושהם אכן לא יקצרו את חייו של ה"תורם" אפילו בשניה אחת, ויעמדו בכל הקריטריונים של קביעת מות גזע המוח. הרבנות הראשית היתנתה אפוא את הכרתה במוות המוחי בצירופו של רב לכל וועדה הקובעת את נקודת המוות בכל חולה ספציפי. תנאי זה של הרבנות לא התקבל על ידי הממסד הרפואי, ובשל כך בפועל לא הייתה הכרה של הרבנות הראשית במוות המוחי, וממילא גם לא הייתה כל אפשרות לתרומת אברים.

בשנת תשס"ח, ביוזמתו של ח"כ עתניאל שנלר, הוצעה דרך להתמודד עם שאלת הנאמנות, וזאת על ידי חקיקת חוק מיוחד בנושא זה. החוק הוא חוק ייחודי, כיוון שכל דרישות הרבנות הראשית לפרוצדורה הרפואית לקביעת רגע המוות הוכנסו בו, והדבר נעשה על ידי ויתור משמעותי של ההסתדרות הרפואית בישראל. פרוצדורות אלה כוללות מרכיבים רבים, למן המכשור שיקבע את רגע המוות ללא התערבות של שיקול דעת רפואי, ועד להרכב הוועדות לקביעת רגע המוות בחולה ספציפי, ווידוא נקיות דעתן ככל האפשר. חוק זה התקבל על דעת הרבנות הראשית, והרב עמאר הי"ו אף אישר זאת בכתב ידו.

מאז שנת תשס"ח ישנו אפוא בישראל חוק קביעת רגע המוות בו מוגדרים קריטריונים חד משמעיים וברורים, הבאים לוודא את העובדה שהדבר יהיה לפי ההלכה. מובן כי פוסק ההלכה בכל מדינה חייב לבחון את הקריטריונים האלה, וחייב לבחון גם האם ישנה פרוצדורה המבטיחה את קיומן של פרוצדורות אלה.

אולם חייב להדגיש גם את ההיבט השני: כל חומרה שאנו מחמירים בנושא החששות והספיקות משמעה מותם של אנשים. זה מה שהודגש בנקודת הפתיחה של מאמר זה: החובה המוטלת עלינו היא חובת הצלת נפשות. אסור לעשות אותה בדרך אסורה, אולם לא הותר לנו לגבב עוד חשש ועוד חשש, בשל העובדה שזו חומרא דאתי לידי קולא, והיא מביאה בסופו של דבר למותם של אנשים רבים. צריך ללכת לפי ההלכה ולא לסטות ממנה.

 

ה

בדיון על השתלת אברים ישנם גם פרמטרים נוספים הבוחנים את הסוגיה. בין השיקולים אנו מוצאים שיקולים הלכתיים, כמו האיסור ליהנות מגופת אדם ("ניוול המת"), חובת הקבורה וכדו', ושיקולים מהסוג הקשור לתחיית המתים וכדו'.

על אף החשיבות הגדולה של הנושאים האלה לעצמם, אין להם מקום בדיון ההלכתי. פיקוח הנפש של האדם הנוטה למות ושאפשר להצילו בהשתלת אבר מן האמת דוחה את כל השיקולים ההלכתיים האחרים, כפי שנאמר בפתיחה למאמר זה. גם לשיקולים הקשורים לתחיית המתים הם שיקולים זרים מאוד. לא זו בלבד, שאין הם חלק מפסיקת הלכה, אלא שגם אין בהם היגיון: וכי אין הקב"ה יכול להחיות מתים שלבם הושתל בלב אדם אחר ? קשה לקבל את ההיגיון בטענות אלה.

צריך לומר את ההפך המוחלט: זכות גדולה היא לאדם הנפטר אם הוא זכה להציל באבריו, לאחר מותו, אנשים אחרים ממוות, ולהביא חסד וגאולה למצוקות. אין דבר היקר יותר בעיני הקב"ה מאשר עשיית חסד – "כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלוקים מעולות" אמר הושע הנביא – ואנו חייבים ללכת בדרכה של תורה, ולא בדרך של חששות שכאמור אין להם מקום כלל.

 

ו

העמדה הקשה ביותר לקבל בתחום תרומת האברים הוא שאסור לתרום אברים אולם מותר לקבל אברים. זו עמדה שהיא כל כך שגויה מבחינה מוסרית, וקשה למצוא חילול השם גדול ממנה, שכן שמו של הקב"ה מתחלל בשעה שמאמיניו באים בטיעונים בלתי מוסריים. הדבר מזכיר את קריאתו של הנביא "הרצחת וגם ירשת", לאמור: המתנגדים לתרומת אברים טוענים כי מדובר ברצח של התורם, כי אבריו נלקחו לפני מותו, ואם כיצד ייתכן כי הם יסכימו "לרשת" אברים אלו. אף אני יודע כי ניתן לעשות חילוק פלפולי, ולומר כי כיוון שהאבר כבר מחוץ לגופו לפחות שיציל אדם ממוות, אולם פלפול זה אינו מסיר את הכתם המוסרי הכבד מעמדה זו, ויש לדחות אותה מעמדה הלכתית.

 

ז

יזכה אותנו ריבונו של עולם בחיים, ולוואי ושאלה זו לא תבוא לידינו. אולם כשחס ושלום מתרחש אירוע כזה אנו חייבים להוביל את הזכות הגדולה של תרומת האברים, ואת החובה ההלכתית לעשות זאת.