"רעה שהיא מעין טובה"

שנים ספורות לפני פטירתו של סבי, ר' יוסף גולדברג ז"ל, בקרתי אותו בביתו שברמת גן. סבא, שהיה אז 'צעיר' בן תשעים וחמש שנים, פתח בשאלה קצרה וישירה כדרכו: תמיר, תגיד לי, הוא שאל: "יש לך פשט במשנה בברכות (נד א): "חייב אדם על לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה...מברך על הרעה מעין על הטובה ועל הטובה מעין על הרעה".  

לטובת מי שלא שולט בחומר, אבאר בקצרה. המשנה בברכות קובעת שלא רק על הדברים הטובים שקורים לנו עלינו להודות ולברך (ברכת הטוב והמטיב או שהחיינו), אלא גם על הדברים הרעים (להלכה: ברוך דיין האמת). ועוד היא אומרת שיש טובה שבעצם היא רעה, ויש רעה שבעצם היא טובה.

ולעניינו, סבא, שלא כדרכו, החליט לברר איתי בעיה פרשנית, אולי אמונית, ואני עניתי לו מה שעניתי, מן הסתם כביאור הגמרא, ותוך כדי דיבורו הוא מנפנף בידו כאומר: "לא, לא", וצועק עליי (הוא היה כמעט חרש אז): "אני אסביר לך, אני אסביר". הבנתי, הוא לא רצה להקשיב לתשובה שלי, אלא לומר את שלו. והתחיל לספר.

ברחנו בתחילת המלחמה (השואה נקראה בפי הדור ההוא פשוט: "המלחמה" – בהא הידיעה) מעיירתי קולבסוב, הרחק מזרחה לנהר סן, שהיה הגבול המזרחי של השלטון הגרמני לפי ההסכם עם רוסיה, כדי לא להיות תחת המגף הנאצי. כל המשפחה מצאה מקלט בלמברג, היא לבוב העיר האוקראינית הגדולה, שהייתה גם מרכז יהודי גדול. שם, תוך זמן קצר היינו תחת שלטון הצבא האדום. הייתי שם, סיפר סבא, עם משפחתי הגרעינית, אשתי ושני ילדים, ועם ההורים והאחים, בקיצור – כמעט כל המשפחה.

ככל שחלף הזמן הרוסים התחילו להיערך למלחמה, וניסו לגייס כמה שיותר צעירים, ובכללם יהודים. מודעות נתלו ברחוב, סיורים תפשו יהודים צעירים ולקחו אותם לצבא, ואנחנו עשינו כל דבר כדי שהגזירה הנוראה הזו של גיוס לצבא של סטלין, לא תנחת עלינו.

אבל יום אחד זה קרה, ונתפשתי, וקבלתי צו התייצבות למחרת בבוקר בתחנת הרכבת, וכשהגעתי הביתה ובשרתי זאת למשפחתי, הייתה תדהמה ופחד גדול. כשנפרדתי מהם, היה בכי נורא, מי ידוע אם אחזור, חשבו כולם.

עכשיו. תקשיב, תמיר, הוא אומר לי סבא. התגלגלתי ממקום למקום, עד שהייתי 'חימושניק' בצבא הקומוניסטי. בשיא המלחמה השתתפתי בקרב הגדול בהיסטוריה, בסטלינגרד, ופגז ריטש את רגלי,  ושכתי שלושה חודשים בקור נוראה של החורף הרוסי בבית חולים שדה שהוקם מחבילות קש!

אבל מה, הוא קובע, נצלתי! נשארתי בחיים, הקמתי משפחה!

ואף אחד מכל משפחתי, אשתי, ילדיי הקטנים, עשרות בני המשפחה הרחבה, אף אחד מהם לא נשאר בחיים. הנאצים פלשו כמה חודשים אחר כך מזרחה, ורצחו את יהודי לבוב באמצעות האוקראינים בפוגרומים נוראיים, ואת השאר שלחו לתאי הגאזים בבלז'ץ.

אז עכשיו, תאמר לי, תמיר, הוא מסיים: "אתה מבין מהי טובה מעין על הרעה, ומהי רעה מעין על הטובה".

אנחנו מבקשים תמונת עולם יציבה, ברורה, שבה הטוב הוא טוב, עכשיו ולתמיד, ואף הרע הוא רע, מובהק וברור, ושתאפשר לנו לבחור בביטחון בין החלופה הטובה לרעה, אבל הכול כה שברירי, זמני, ומי יודע, מי יכול לדעת.

סבא למד על בשרו ולימד אותי לראות מעבר להווה, לדעת שמציאות טובה יכולה להיות פתח לאסון נורא, אבל גם שרע מאוד יכול להתהפך לטובה, והרי הוא הקים משפחה וראה נינים גדלים.

חייב אדם לברך בהווה, בכל מקרה, כי אף פעם לא נדע בהווה בבטחון, מה ייוולד מתוך במצב העכשווי. אולם את תכלית המאורעות ומשמעותם אין אנו יודעים לפני שהם מתרחשים, אלא בסוף, מאחור: "וראית את אחורי, ופניי לא ייראו".

תמיר גרנות