עד שיירצה את חבירו

"עד שיירצה את חבירו" – אין שנה שבה קיים הצורך החיוני בעם ישראל לריצוי ולפיוס אמיתיים. מורי הדרך לכך הם בעיקר חיילנו, הנלחמים כתף אל כתף בגזרות השונות, ומביאים לידי ביטוי את המשמעות העמוקה ביותר של הערבות ההדדית, השותפות, והיותנו עם אחד. מכוחם אנחנו חייבים לפנות לחברה הישראלית כולה, ולקרוא לפיוס הדדי. כאשר אנו שמים לנגד עינינו את העובדה שאויבינו נכנסו גם דרך הסדק המתרחב בחברה הישראלית, וניצלו את ההאשמות ההדדיות ואת שלילת הלגיטימיות של העמדה המתנגדת, אנו מתעצמים עוד יותר בחיוניות של התהליך הזה.
פיוס אינו מבטל את המחלוקת, ואינו מבקש להשתיק את חילוקי הדעות. הוא מבוסס בראש ובראשונה על הכרה כי האמת אינה נמצאת באופן בלעדי בצד אחד, כי אנו שמחים על כך שיש דעות שונות ותנועות שונות בתוך האומה הישראלית, ועל הרצון לחיות חיים משותפים שמגשימים את יסודות הקיום שלנו. פיוס זה הוא גם מצווה מהתורה – "ואהבת לרעך כמוך" – וגם תנאי הכרחי לעמוד מול ריבונו של עולם, ולבקש מאתו כי גם הוא "יתפייס" עם עמו ישראל, ויפתח לנו שערים חדשים בשנה הנכנסת, שתאפשר לנו לחלץ את עצמנו מכל התהומות שאנו הפלנו את עצמנו לתוכם.
לקראת יום הכיפורים אני מבקש לקרוא לאותו פיוס. יש בכך קריאה לכל אחד מאתנו לתרום את תרומתו לתפירה המחודשת של הקרעים, ויש בכך גם ברכה מרובה לכולנו – כי כאשר נאפשר לעצמנו להתקרב האחד לשני ולפעול מתוך הגינות וריצוי, נמצא גם את הברכה המרובה הטמונה בשלום הפנימי, ונזכה לאורך חיים ושובע שמחות. עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו.