מי באמת כתב את מגילת אסתר? תחקיר מיוחד!

מי כתב את המגילה? לכאורה המגילה מעידה מתוכה כי כותביה הם מרדכי ואסתר, שכן נאמר: "וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים" (אסתר ט, כ), וכפי שכותב רש"י על אתר: "ויכתב מרדכי - היא המגילה הזאת כמות שהיא". כמו כן, בהמשך הפרק: "וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר" (ט, לב). שוב מעיר רש"י שהפסוק מדבר על מגילת אסתר - "ומאמר אסתר קים וגו' - אסתר בקשה מאת חכמי הדור לקבוע ולכתוב ספר זה עם שאר הכתובים וזהו ונכתב בספר". רש"י מקשר את הנאמר בפסוק לגמרא (מגילה ז, א), שם נאמר כי אסתר בקשה מחכמים "כתבוני לדורות". כלומר, המגילה נכתבה ע"י מרדכי ואסתר ונשלחה לחכמים בכדי שיקבלו אותה להיות חלק מכתבי הקודש.

 

עמדה הפוכה עולה מן הגמרא במסכת בבא בתרא - "אנשי כנסת הגדולה כתבו יחזקאל ושנים עשר, דניאל ומגילת אסתר".[1] מרדכי ואסתר לא כתבו את המגילה אלא אנשי כנסת הגדולה! כיצד ניתן יהיה להכיל את שני הדברים גם יחד?[2] מי כתב את המגילה מרדכי ואסתר או אנשי כנסת הגדולה?

 

שאלה נוספת מתעוררת, מה גרם לחכמים לקבוע את קדושתה של מגילת אסתר. שכן, נראה שהסיפור הוא סיפור של חיים בגולה, סיפור שמכיל בתוכו דברי הבאי, שם ה' לא מוזכר בו אף לא פעם אחת. התשובה לשאלה זו ידועה ומפורסמת - "אסתר ברוח הקודש נאמרה" (מגילה ז, א). כלומר תוכנה של המגילה נובע ממקור א-לוהי, אף על פי שלא כך עלול להיראות במבט ראשון.

 

 

 

 

נבוא לדון בסוגיית רוח הקודש של מגילת אסתר ומתוך כך שאלת כותב המגילה תבוא על פתרונה.

 

המקור הראשוני לסוגיה מופיע במסכת מגילה:

 

תניא, רבי אליעזר אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר: ויאמר המן בלבו. רבי עקיבא אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר: ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל ראיה. רבי מאיר אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר: ויודע הדבר למרדכי. רבי יוסי בן דורמסקית אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר: ובבזה לא שלחו את ידם. אמר שמואל: אי הואי התם הוה אמינא מלתא דעדיפא מכולהו, שנאמר קימו וקבלו - קימו למעלה מה שקיבלו למטה.

 

אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא, לבר מדשמואל דלית ליה פירכא.

 

מגילה ז, א

 

 

 

 

הוכחותיהם של רבי אליעזר, רבי עקיבא ורבי מאיר נראות כמבוססות על דיוק בפסוקים במגילה. כאשר ישנו אזכור שלא נראה שכותב אנושי יכול לכתבו מדעתו - הדבר מעיד על כתיבת המגילה ברוח הקודש. לעומת זאת, לדעתו של שמואל יש לדרוש את הפסוק "קימו וקבלו היהודים" ומתוך הלשון המיוחדת שלו ללמוד כי כתיבת המגילה נעשתה בהסכמת שמים.

 

רבא מוסיף שדברי התנאים – בניגוד לדברי שמואל –  ניתנים להפרכה. בהמשך, הגמרא מסבירה את הפירכות לדברי התנאים כשהמכנה המשותף לכולן הוא שכותב המגילה יכול לכתוב דברים מדעתו, אף אם אין להם תוקף מטפיזי. לאחר מכן, רבינא מעיר על גדלותו של שמואל בפתגם - "טבא חדא פלפלתא חריפתא ממלי צני קרי" (=טוב פלפל חריף אחד ממלוא הסל דלועים). לבסוף מובאים שני אמוראים נוספים שמציינים מקורות לרוח הקודש של אסתר: "רב יוסף אמר, מהכא: וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים, רב נחמן בר יצחק אומר, מהכא: וזכרם לא יסוף מזרעם".

 

 

 

 

ישנן שאלות רבות שעולות מפרשנות זו של הגמרא:

 

1. כיצד יתכן שהגמרא מבטלת ב'הינף יד' את דעותיהם של שלושה תנאים ואף אומרת שדעתם נדחתה מפני דעתו של האמורא שמואל.
2. מדוע סברתו של שמואל טובה מסברת התנאים? הרי הוא משתמש במתודה של דרש שמקבלת את תוקפה רק מקדושת הפסוקים שהיא במקרה הזה דבר שמוטל בספק. נראה כי שמואל משתמש בכלי פרשני שרלוונטי רק לאחר שהטקסט הוגדר כקדוש, ואיך ניתן להשתמש בכלי שכזה בכדי להוכיח את קדושתו של הטקסט? הדבר סתור מניה וביה.
3. דעותיהם של האמוראים בסוף הסוגיה נוקטות באותו הלך רוח שעולה מדברי התנאים – מכוחן של אמירות שרק 'יודע הכל' יכול לדעת אותן מוכח שהמגילה כתובה ברוח הקודש. אם כן, מדוע לא נדחית דעתם באותה צורה שבה נדחו דעותיהם של התנאים?

 

 

 

 

אבקש להציע תשובה לשאלות אלו מתוך דברי ר' יצחק עראמה:

 

ואמנם צורתה (של המגילה – מ.כ) כבר ביארנו היותה בדבור ברוח הקדש מהנלבש ממנו. וזה כי לבקשת אסתר (מגילה ז) אנשי כנסת הגדולה העתיקום מספר דברי הימים ממדי ופרס ובאמצעות התלבשותה ברוח הקדש ביררו האמת מן השקר מהכתוב כמנהג הכתובים ויען כי העתיקום מספרי עכו"ם לא הוזכר שם של קדושה בתוכה: א״כ הפועל אותה היו אנשי כנסת הגדולה כאשר אמרנו.

 

הקדמת עקידת יצחק על חמש מגילות

 

 

 

 

ר' יצחק עראמה מציג תמונה מורכבת של כתיבת המגילה. המגילה נכתבה בפעם הראשונה בתוך ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס[3] ללא רוח הקודש כלל. כותביה היו ככל הנראה מרדכי ואסתר אך רוח הקודש לא שרתה עליהם בזמן כתיבת המגילה. לאחר מכן, לקחו אנשי כנסת הגדולה את אותו הנוסח וביררו ממנו את הזקוק בירור, עד שעשאוהו כסולת נקיה.

 

על פעולה זו של בירור נאמר כי היא נעשתה ברוח הקודש. נראה ללמוד מכאן כי רוח הקודש איננה נבואה שבה 'שומע' הנביא את דברי ה' אלא דרגה נמוכה יותר. חכמים לא כתבו את הטקסט, רק ערכו אותו.

 

 

 

 

סיוע לדברי ר' יצחק עראמה על רוח הקודש ניתן למצוא בדברי הרמב"ם:  

 

שאדם מרגיש כאילו דבר-מה שרה עליו וכוח אחר מופיע עליו פתאום ומדובב אותו. אז הוא מדבר פתגמי-חוכמה או שבח או דברי הטפה מועילים או דברי הנהגה או דברים א-לוהיים. כל זה במצב של עֵרות ופעולת החושים כהרגלם. זה הוא אשר נאמר עליו שהוא מדבר ברוח הקודש. באופן זה של רוח קודש חיבר דוד את תלים, וחיבר שלמה את משלי וקהלת ושיר השירים. כן חוברו דניאל ואיוב ודברי הימים ויֶתר הכתובים באופן זה של רוח קודש. לכן הם קרויים כתובים, כלומר, שהם כתובים ברוח הקודש. בפירוש אמרו: מגילת אסתר ברוח הקודש נאמרה.

 

מורה נבוכים (שוורץ) ב, מה.

 

 

 

 

בהקשר זה יש להתייחס לדברי הירושלמי (מגילה ה, ה): "רב ורבי חנינה ורבי יונתן ובר קפרא ורבי יהושע בן לוי אמרו: המגילה הזאת נאמרה למשה מסיני אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה". דברים אלו סותרים בצורה חזיתית את דברי ר' יצחק עראמה והרמב"ם, שכן אם המגילה נתנה למשה מסיני, פועל יוצא הוא נתינתה בדרגת הנבואה הגבוהה ביותר - "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" (לד, י).

 

הדבר נראה תמוה ביותר, כיצד יתכן לומר שמגילת אסתר – שישנם דיונים בגמרא[4] שמטילים ספק בקדושתה – ניתנה למשה בסיני, הדבר אומר דרשני.

 

אשר על כן, יש להבין את דברי הירושלמי באור שונה ע"פ דברי התלמוד הבבלי במסכת מגילה (ז, א): "שלחה להם אסתר לחכמים: כתבוני לדורות. שלחו לה: הלא כתבתי לך שלישים, שלישים ולא רבעים. עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה: כתב זאת זכרון בספר". כלומר, כתיבת המגילה עונה לקריאה העולה מן הפסוקים ומבטאת יסוד שטמון בתורה[5]. נמצא אם כן, כי כאשר ערכו אנשי הכנסת הגדולה את המגילה הם עשו זאת מתוך רוח הקודש, לאמר, מתוך עיון מעמיק בדברי התורה[6] והכרה כי דברים אלו ראויים להיות מונצחים.

 

 

 

 

על דבר זה אומר הירושלמי (ברכות ט, ה): "א"ר יהושע דרומיא שלשה דברים גזרו בית דין שלמטן והסכים בית דין שלמעלן עמהן ואילו הן חרמה של יריחו ומגילת אסתר ושאילת שלום בשם" ודוק, מגילת אסתר היא גזירת בי"ד של מטה שעמה מסכים אף בי"ד של מעלה. מצויים בה שני היסודות; אנושי וא-לוהי. זאת כמובן, מכח שה'גזירה' נעשית בהבנת עומק דברי התורה.

 

 

 

 

הגמרא במסכת מכות (כג, ב) מרחיבה את דברי ר' יהושע: "א"ר יהושע בן לוי: שלשה דברים עשו ב"ד של מטה והסכימו ב"ד של מעלה על ידם, [אלו הן:] מקרא מגילה, ושאילת שלום [בשם], והבאת מעשר. מקרא מגילה, דכתיב: קימו וקבלו היהודים. קיימו למעלה מה שקבלו למטה". דבריו אלו של ר' יהושע זהים לחלוטין לדברי שמואל שהוזכרו לעיל. מתוך כך נראה שיש להסביר את דבריו של שמואל באותו אופן.

 

שמואל סובר כי למרות שהמגילה נכתבה ע"י אנשי כנסת הגדולה אין בכך בכדי לפגום בקדושתה, שכן היא נכתבה 'בהסכמת' בי"ד של מעלה[7]. הסכמה זו מעידה שהמגילה שואבת את יסודותיה מתוך התורה - אילולא נמצא לה סמך ויסוד בתורה לא היתה מגילת אסתר נכתבת לדורות.

 

מכאן מובנת גדלותו של שמואל שכן בדבריו הוא מניח את היסוד לדברי התנאים (שודאי היה ידוע גם להם אך לא לקורא הפשוט בגמרא). רק כאשר מבינים שניתן לחדש גזירה שיסודה בתורה ולתת לה תוקף של בי"ד של מעלה, רק אז ניתן גם לדרוש כל פסוק ופסוק ולטעון כי הוא מבטא אמירה א-לוהית על המציאות. ללא מצע זה תמיד נוכל להקשות כי כל העולה מן הפסוקים כמסר א-לוהי הוא פרי מוחו הקודח של הכותב היצירתי. שמואל אינו חולק על התנאים, הוא מעמיד את היסוד שנותן תוקף לטענותיהם. כעת, מבוארים דברי רבינא על שמואל "טבא חדא פלפלתא חריפתא ממלי צני קרי". אילולא הפלפל החריף טעמם של הדלועים לא היה מורגש כלל[8]. דברי התנאים לא באו להוכיח את כתיבתה של המגילה ברוח הקודש, אלא לגלות יסודות א-לוהיים שמופיעים בסיפור המגילה[9], לגלות את הניצוצות הא-להיים שמתגלים בבריאה. מתוך כך מובן מדוע סברותיהם של רב יוסף ורב יצחק אינן נידחות - בשלב זה הגמרא כבר העמידה את היסוד שמאפשר את דבריהתנאים ורב יוסף ורב יצחק נוקטים בדרך דומה.

 

 

 

 

מסקנות התחקיר-

 

לאור האמור לעיל, אנו למדים כי המגילה נכתבה ע"י מרדכי ואסתר ו'פורסמה' לראשונה בספר דברי הימים למלכי מדי ופרס. לאחר מכן באו אנשי כנסת הגדולה וחידשו כי מגילה זו ראויה להיות חלק מכתבי הקודש, זאת כמובן לאחר שבררו ממנה את הטפל. גזירה זו של אנשי כנסת הגדולה נמצאה רצויה לפני ה' ועל-כן הונצחה לדורות.[10]

 

דווקא חידושם של מגילת אסתר וחג הפורים ממחיש את המשך המסורת, הוא מעיד על כוחם של חכמים לחדש דבר מתוך עיון והבנה מעמיקה בתורה, מתוך רוח הקודש.

 

כעת ניתן לראות באור קצת שונה את דבריו המפורסמים של רבא: "אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב: קימו וקבלו היהודים, קימו מה שקיבלו כבר" (שבת פח, א). דווקא חג הפורים שמבטא יותר מכל את כוחם של חכמים מצביע על הקבלה המוחלטת של התורה. הסיבה לכך היא שכוחם זה לא היה יכול לבוא לידי ביטוי אלמלא נמצא לדבר סמך בתורה בנביאים ובכתובים. במילים אחרות, לולא היה חג הפורים המשך ישיר למסורת הוא לא היה נקבע לדורות. הגמרא מגדילה לעשות ואומרת כי מקרא מגילה הוא מצוה שניתן להגיד שהאדם 'מושבע ועומד' עליו:

 

שכן מצינו במשה רבינו, כשהשביע את ישראל אמר להן: דעו, שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי, שנאמר: ולא אתכם לבדכם וגו' כי את אשר ישנו פה; אין לי אלא אותן העומדין על הר סיני, דורות הבאים וגרים העתידין להתגייר מנין? ת"ל: ואת אשר איננו; ואין לי אלא מצוה שקיבלו עליהם מהר סיני, מצות העתידות להתחדש, כגון מקרא מגילה, מנין? ת"ל: קימו וקבלו, קיימו מה שקבלו כבר.

 

שבועות לט, א

 

 

 

 

יש לדייק מדברי הגמרא שני צדדים: מצד אחד מצוות מקרא מגילה היא בתוך הגדר של 'מצוות העתידות להתחדש' ומצד שני השבועה על קיומה עומדת מהר סיני. בדברים אלו אין כל סתירה, חידושם של מגילת אסתר ושל חג הפורים מהווה המשך ישיר לדברי התורה ונובע מתוכה, על-כן מקרא מגילה נכלל ברעיון הכללי של שבועה מהר סיני. נמצא אפוא כי באורח פרדוקסלי בקריאת המגילה אין חידוש – 'קימו את אשר קבלו כבר'!

 

 

 

 

[1] בבא בתרא טו, א

 

[2] נראה שרש"י על אתר לא רואה סתירה בין הנאמר בגמרא לבין פירושו שלו את הפסוקים במגילה.

 

[3] לאור הפסוק "וְכָל מַעֲשֵׂה תָקְפּוֹ וּגְבוּרָתוֹ וּפָרָשַׁת גְּדֻלַּת מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי מָדַי וּפָרָס" (אסתר י, ב) וכן מתוך הבנת עומק דברי הירושלמי (מגילה ה, ה)- "רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק מה עשו מרדכי ואסתר כתבו אגרת ושלחו לרבותינו שכן אמרו להם מקבלין אתם עליכם שני ימים הללו בכל שנה אמרו להן לא דיינו הצרות הבאות עלינו אלא שאתם רוצין להוסיף עלינו עוד צרתו של המן חזרו וכתבו להן אגרת שנייה הדא היא דכתיב לקיים עליהם את איגרת הפורים הזאת השנית מה היה כתוב בה אמרו להן אם מדבר זה אתם מתייראים הרי היא כתובה ומעלה בארכיים הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס".

 

[4] הן בגמרא הירושלמית והן בזו הבבלית, כך שלא ניתן לתלות זאת במחלוקת התלמודים.

 

[5] יסוד זה קשור כמובן לעמלק. ואכמ"ל.

 

[6] לאור דברי הירושלמי (מגילה ה, ה): "לא זזו משם נושאין ונותנין בדבר עד שהאיר הקב"ה את עיניהם ומצאו אותה כתובה בתורה ובנביאים ובכתובים". מתוך דברים אלו ניתן גם להסביר את מחלוקת בה"ג והרמב"ם ברמת הציווי של המגילה מדרבנן או מדאורייתא. יש לומר כי הם אינם חולקים האם ניתנה למשה מסיני אלא האם ניתן לומר על דבר שחודש בכוח רוח הקודש וזכה להסכמה מבית דין של מעלה שהוא מדאורייתא. 

 

[7] ניתן אולי לומר כי תוקפה של המגילה נלמד דווקא מכך שיהודים קיבלו אותם על עצמם. כלומר ניתן ללמוד את דעתו של בי"ד של מעלה מתוך כך שהיהודים 'קיבלו עליהם'.

 

[8] תכונה ידועה של החריפות היא פתיחת הטעמים הנוספים שיש במאכלים שאיתם היא באה איתם במגע.

 

[9] שאלה שאותיר פתוחה היא מהו אותו יסוד שכל תנא או אמורא רוצה לחדש בדרשתו את המגילה.

 

[10] בירושלמי (שם, שם) אף נאמר כי למגילה מעמד גבוה יותר מאשר שאר ספרי הנ"ך שכן מצוות קריאת המגילה לא תיבטל לעולם- "רבי יוחנן אמר הנביאים והכתובים עתידין ליבטל וחמשת סיפרי תורה אינן עתידין ליבטל מה טעמא קול גדול ולא יסף רבי שמעון בן לקיש אמר אף מגילת אסתר והלכות אינן עתידין ליבטל".