שלוש הערות על הפסיקה בימי בין המצרים

שלוש הערות על הפסיקה בימי בין המצרים

מנהגי בין המצרים:
ישנו בלבול גדול בנושא המנהגים השונים. הבלבול נובע מהעובדה כי המקור ההלכתי הקדום קבוע יסוד הלכתי "משנכנס אב ממעטין בשמחה", ומצרף לכך רק כמה דוגמאות הלכתיות כגון כביסה, בית חתנות וכדו'. המונח "שמחה" הוא מונח קשה מאוד להגדרה, ועל כן רבו השיטות בנושא זה. לא זו בלבד, אלא שמנהגי אשכנז הרחיבו חלק ממנהגי האבלות גם לימי בין המצרים כולם, אך לא הוגדר בדיוק מה מורחב ומה לא. זו דוגמה כואבת מאוד ל"לא תגודדו", ולאין ספור מנהגים וויכוחים.
בד בבד עם העובדה שהמערכת ההלכתית שומרת בנאמנות על כך שימי בין המצרים לא ייעלמו מתודעתנו (הרוצה לראות מה קרה ליום כה חשוב ללא תמיכה הלכתית, וכיצד הוא נעלם – יתבונן במה שאירע לראש חודש), יש לכך מחיר מסוים. לא זו בלבד שרבו מחלוקות בישראל, אלא שתשומת הלב ניתנת לשאלות פרטניות דקדקניות ומיותרות, בעוד שהיא צריכה להינתן לתודעת החורבן ולרצון התיקון. על כן, לאחר קביעת חוט שידרה של מנהגי האבלות ייטיב כל אדם לעשות אם ירכז את תשומת ליבו להתקשרות לתחושת החורבן ולציפיית התיקון במובן התודעתי העמוק של המילה, ולא לחיפוש אחר כל הקומבינציות האפשריות של מציאויות ושאלות הלכתיות על מנהגי האבלות.

חיילים:
לפני כמה שנים נשאל הרב גורן זצ"ל על דיני תשעה באב וימי בין המצרים בצבא. השואל טען כי בצבא הדינים שונים, ויש לפטור את חיילי צה"ל בצורה כללית מאיסור גילוח, כיבוס וכדו', ואף מן הצום לגבי כל אלה שפעילותם היא פעילות פיזית והם צריכים להיות במיטבם (אפילו ש"ג). תשובת הרב גורן זצ"ל הייתה מורת דרך לדורות. טענתו הייתה כי בשום אופן אין לקבוע לצה"ל הלכות אחרות. אין פטור גורף בצה"ל. גם חיילי צה"ל חייבים כמו כל עם ישראל בדיני החורבן. מנקודת מוצא זו יש לדון כל מקרה לגופו: אם יש סיכוי להתייבשות לאסור לצום; אם יש חשיבות בצורת ההופעה במחסום – להתגלח וללבוש בגדים נקיים וכדו'.

מעוברות ומניקות:
באותה דרך יש ללכת גם בנושא מעוברות ומניקות ביום תשעה באב. אין בהלכה פטור גורף לגביהן, ואין לקבוע כי כל מעוברת וכל מניקה אינה צמה. ברם, אנו יודעים היום יותר מבחינה מדעית על סכנות הצום (איבוד מלחים, חשיבות מאזן נוזלים, סכנת הפסקת יכולת ההנקה וכדו') ועל כן יש בידינו לפסוק ביתר שאת בכל מקרה לגופו. במקביל, ההנחה כי הנשים היום חלשות יותר מבעבר אינה הכרחית, וההיגיון הרפואי אומר כי לאור התזונה והרפואה שאנו חיים בה היום המצב הוא בדיוק הפוך.
על כן, באופן כללי, גם מעוברת ומניקה זוכות להיות חלק מזכר החורבן ומיום הצום. הן צריכות להיערך טוב יותר – לאכול בערב הצום בעיקר פירות, הרבה נוזלים ומעט מלחים וכדו' – ולשמוע להוראות הרופאים. אם יש סיכון להריון או אם יש סיכון להפסקת ההנקה – הן לא צמות כדי שלא לגרום למציאות זו. באותה דרך בה אנו עוסקים בחיילים: נקודת המוצא היא שאין פטור גורף, ויש לבחון כל מקרה לגופו. בבחינת כל מקרה לגופו אין להחמיר שכן מדובר בצום מדרבנן.