העלאת הנרות - הסוד לאחדות

"דבר אל אהרון ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו פני הנרות. ויעש כן אהרון ... " (במדבר ח', ב'-ג') - "להגיד שבחו של אהרון שלא שינה" (רש"י, שם).

מהו חידושו של רש"י? וכי היינו מצפים שאהרון ינהג אחרת, ולא ישמע לצו האלקי?! נראה כי ברוח הסערות הפוליטיות האופפות אותנו, יש מקום להתמקד בפירוש עם נגיעה אקטואלית.

הלל הזקן מתייחס למדת השלום כמידתו המיוחדת של אהרון: "הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום ...". מה ענינו של שלום זה?

מדי יום ויום, בסוף התפילה, מזכירים אנו את מימרת ר' חנינא :"תלמידי חכמים מרבים שלום  בעולם..." - האמנם? ניתן לומר שבחים רבים בדבר ת"ח - מרבים תורה, מרבים חכמה, מרבים קדושה - אך שלום נראה דבר הרחוק קמעא מת"ח ...דוקא במשכנם של ת"ח שרויות מחלוקות רבות בעניני הלכה, אגדה, השקפת עולם וכו'. על פניו נראה כי כל מחלוקת, הגם שמאדירה תורה, רק מרחיקה את השלום !

  ברם, לשון חז"ל מדויקת ומכוונת לאמיתו של ערך השלום האלוקי, וכך מפרש הרב קוק בעולת ראי"ה : "יש טועים שחושבים, שהשלום העולמי לא יבנה כי אם ע"י צביון אחד בדיעות ותכונות, וא"כ כשרואים ת"ח חוקרים... וע"י המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דוקא ע"י הערך של ריבוי השלום... שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כ"א לפי ערכו, מקומו וענינו." (עולת ראי"ה ח"א של').  השלום אינו מעשה של פשרה וויתור הדדי, כי אם פעולה של שלימות. בזכות המחלוקת, כל צד מחדד את שיטתו, מחדש סברות חדשות ותורם בכך לפיתוח העולם.

השלום העולמי יבוא ע"י קיבוץ עקרונות הצדק מכל אידאה, ע"פ מדת האמת שבכל אחת "לפי ערכה,מקומה וענינה", ויצירת סינתזה עמוקה בין כל גווני האמת, ללא צורך בויתור על עקרונות וטשטוש הזהות של ולו צד אחד מן החולקים. לשם כך, עלינו להכיר, ראשית, שבכל מפלגה בעם ישראל, ישנם צדדים של צדק : "ואדרבא, גם הענינים הנראים כמיותרים או כסותרים, יראו ... שרק ע"י קיבוץ כל החלקים וכל הפרטים, וכל הדעות הנראות שונות... דוקא על ידם יראה אור האמת והצדק, ודעת ה' יראתו ואהבתו, ואור תורת אמת" (שם). מדת השלום האלוקית, באה דוקא בזכות הריבוי. השלום האמיתי מורכב מחלקי האמת הצפונים בכל הדעות השונות. אמנם, חשוב להבין, שאין זה שלום של טשטוש ההבדלים. שלום מעין זה הינו מסוכן ועלול להביא לעצירה בהתפתחות העולם, שהרי "קנאת סופרים תרבה חכמה" וללא ניגודים אין התקדמות. כזה היה גם חטאם של דור הפלגה שניסו להביא שלום של טשטוש "שפה אחת ודברים אחדים", מצב שעלול היה להביא לניוון העולם. השלום האלוקי, הוא שלום של אחדות, הבאה שלא מתוך אחידות...

מעין זו, היתה גם מדת השלום של אהרון, שבוטאה באופן סמלי בהעלאת הנרות. הנרות מייצגים אידאות שונות בישראל, וכך כותב הרב לגבי נרות חנוכה :"החנוכה... מציירת את כל המאורות שצריכים להאיר באומה, אור התורה, אור הנבואה, אור החכמה, אור הצדק, אור הגבורה, אור השמחה, אור החסד, אור האהבה וכיו"ב... נראים לנו האורות הרבים בפרטיותם כאילו הם דברים נפרדים, וצריכים הם לפעמים להיות עומדים בפירודם, כדי שלא תמחה צורת כ"א מהם...ולפעמים הפירודים מביאים ג"כ סכסוכי דעות...אמנם מתוך שכל אחד מתגדר להגביר ולהאדיר את הצד הטוב שנפשו נוטה אליו, הכלל מתבנה, והשכלולים מתרבים..."(עולת ראי"ה א' תל"ה). תפקידו של אהרון הוא "להעלות את הנרות" - למצוא את צדדי האמת בכל נר ולהעלותם לכוונו של הנר המרכזי - להפכם לנר אחד מאיר באור עצום - אור לגויים . "...ועיקר הברכה היא ברכת השלום, והיא תתקיים בעתיד בהיות ההכרה ברורה לכל, כי כל המאורות כולם בכל פרטיותם, הכל הם נר אחד" (שם). זהו שבחו של אהרון שלא שינה. הוא הצליח למצוא את האחדות של כל האורות השונים, אמנם בלי ששינה אף לא אחד מהם וללא שויתר על צביונו של ולו כח אחד בעם ישראל...

כח זה, מצווים אנו לשאוב בימים אלו מאהרון. ידענו לעשות זאת בעבר כשמצאנו דרך הממזגת חסידות וליטאיות ביחד, ללא הצורך בויתור על הייחוד של כל דרך, אלא ע"י מציאת דרך בה הכוחות משלימים ומחזקים זה את זה. ידענו בעבר, למצוא שלוב של עולם התורה עם עולם העבודה והטבע, דברים שלפני כמאה שנה נראו בסותרים לחלוטין, שלוב של אמת, של השלמה ולא של פשרה וויתור על עקרונות. כוחות אלו שאבנו מתורתו של "אהרון הכהן" של תקופתינו - הראי"ה קוק זצ"ל.

הדרך היחידה בה נוכל לצעוד ביחד, היא רק אם נבין שאין הצדק עם מחנה אחד בלבד  (לרבות המחנה שלנו) ובאותו אופן אין מחנה הטועה לחלוטין. התמונה מורכבת בהרבה מכפי ציור פשטני הזה. עלינו לנסות, כמו בעבר, למצוא את נקודות הצדק בכל שיטה ובכל מפלגה - דתיים,חילוניים,ימניים,שמאלניים - ולהרכיב בנין שלם יותר. הסיבה לכך שהאחדות נראית דבר  הנמצא מאיתנו והלאה, נעוצה  בכך שכל צד מנסה לשנות את רעהו, כך שידמה לו, במקום לנסות ולראות מה יכול הוא ללמוד מרעהו. ברם, זוהי טעות. אין כל שאיפה לשווי בדעות. הסוד לאחדות אמיתית טמון הוא במציאת אחדות ללא שימוש בנטייה הטבעית הדורשת מעימנו, לשנות את הצד השני - "להגיד שבחו שלא שינה". אהרון השכיל להשיג אחדות איכותית המושתתת על הצבת אלטרנטיבה כוללת ועמוקה יותר המחברת את כל השיטות השונות ללא ויתור על הצביון  המיוחד שבכל אחת ואחת. כיצד נמצא כיום דרך כזאת, במצב של פערים גדולים כל כך בין האידאות? "ואם תראה סתירה ממושג למושג, בזה תבנה החכמה ביתה, וצריך לעיין בדברים איך למצוא את החוק הפנימי שבמושגים, שבזה יתיישרו הדברים ולא יהיו סותרים זה את זה..."(עולת ראי"ה א' של'). אם עדיין לא מצאנו דרך לעשות זאת, כנראה שעוד לא ירדנו לנבכי סודה של תקופתנו ...