סודה של הצניעות

בדרכים שונות ניתן להתבונן על המציאות ועל מבנה החברה הקונקרטית. אנו מכירים מדדים שונים בהם משתמש העולם: מדד הערים היקרות בעולם, מדד הדמוקרטיה, מדד האושר, מדד מספר הרופאים לנפש, מדד השכר הממוצע ועוד עניינים שונים. כל אחד מהמדדים מלמד הן על המציאות, והן על המתבונן. היא מלמדת על המתבונן, שכן הוא המכריע מה חשוב בעיניו ומה לא. היא מלמדת על המציאות לא רק בשל העובדה שאותה בחן המעריך, אלא גם בשל העובדה שפעמים רבות המציאות היא המכתיבה את עיני המתבונן.

מעמדה זו נובעת הפרשנות המיוחדת של התבוננות בלעם על עם ישראל וקריאתו: "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל". מבין הדברים הרבים שניתן היה להעריך בהם את ישראל - עוצמת הצבא הנפקד, המשכן, הרכוש הרב שהצטבר ועניינים רבים אחרים היכולים לתפוש את העין, - ציין בלעם נקודה אחרת עקרונית: סידור האוהלים, אותו ביאר רש"י: "על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה". זו אחת הבשורות העמוקות של תורת ישראל - הצניעות.

ומפני מה זו בשורה? שכן אמונת ישראל לא בחרה את דרכן של חלק מהדתות שלא יכלו להכיל בתוכן את הקשר בין איש ואישה, והעדיפו כי המנהיגות הדתית לא תהיה נשואה ולא תדע את הקשר ההדדי שבין המינים. לו זו בלבד אלא שאמונת ישראל גם לא בחרה את הדרך של פרישות ונזירות, ולא הציגה את הזוגיות שבין איש ואישה כדבר שיש לצמצם בו. אמונת ישראל איננה מתנכרת לגוף ולא מייחדת את הקשר הגופני רק לצורכי לידת ילדים, כי אם בנתה מהלך משמעותי של קשר בין איש ובין אשתו. גם כתבי הקודש הישראליים מדברים על אהבה, יופי, משיכה, ואינם טורחים להסתיר את כל אלה. אולם מנגד - אמונת ישראל לא השחיתה עצמה בקבלת היצריות ההדדית כיסוד החיים. היא מקדשת את היצריות, מטהרת אותה ומלמלדת כי מדובר בסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה. היא מחייבת את בני הזוג לבנות קשר רב-ממדי ביניהם, שיש בו מהחומר אבל גם מהרוח, מהקודש וגם מהחול.

וכאן ישאל השואל, ובצדק, האם ניתן בכלל לבנות מערכת חיים מורכבת כל כך? האם הניווט בין שני הקטבים הללו פשוט כ"כ? כיצד ניתן מחד גיסא להיות קשור באהבה וברומנטיקה, ומאידך גיסא לא להשחית את הכוח הזה ולא להפוך אותו לזול וגס? התשובה לכך היא מחנה ישראל ודבריו של בלעם. מחנה ישראל שבו פתחי האוהלים אינם פונים זה כנגד זה מלמד על הסוד הגדול - הצניעות. הצניעות היא המסך העדין המאפשר להיות פנימי ועמוק ולא מוחצן; הצניעות היא היוצרת מרחב בו ניתן לפנות אל המשפחתיות ואל יסודות הקיום בלי לפחד שמא יחוללו במבטם של זרים;  הצניעות היא המעצבת את פני המציאות מתוך מתח של יחסי פנים וחוץ, ושמירה קפדנית על ההקשר של מערכת היחסים שבין איש ואישה; הצניעות היא המפתח לאפשרות לנוע בין שני הקטבים.

הגרעין היסודי של הקיום - המשפחה - מתפתח כמו בבית המקדש. גם בבית יש קודש קודשים פנימי של בני זוג, גם בבית יש קודש של שולחן מנורה ואווירה כללית, וגם בבית יש חצר חיצונה הדומה לעזרה. זר לא מתקרב אל הקודש, ואוהל שאינו מכוון כלפי אוהל אחר אינו מאפשר למבטי זרים לפלוש לעולם לא להם. בכל אחד מאוהלי עם ישראל מתקיים קשר פנימי עמוק, לאף אחד מאוהלי ישראל לא מחלחל החוץ. את כל זה זכה בלעם לראות, ואף שהתכוון לציין זאת לקללה הפך הקב"ה את הקללה לברכה, ולימד אותנו דבר יסודי. דורות עברו. אנו כבר לא גרים באוהלים, ולמעשה אין מדובר כבר במחנה ישראל. ברם, המרחב העקרוני הוא המרחב המשפחתי, בו מטפחת כל משפחה את עצמה בצניעות, בייחודיות ובבחירה.

התפרסם בעלון 'השבת' של צוהר לפרשת בלק