עין טובה

הרעיון היסודי של "הכל בעיני המתבונן" היה ידוע לחכמינו הרבה שנים לפני קאנט ולפני פוקו. הם לימדו אותנו את המשמעות העמוקה של ה"עין הטובה" ואת ההבדל בינה ובין ה"עין הרעה". עיניים אלו אינן מתארות את המציאות האובייקטיבית כי אם את ההכרעה הסובייקטיבית של האדם. האפשרות לבחור בין שתי העיניים היא חלק מצלם אלוקים של האדם. יכול האדם לבחור בעין הטובה, ואז להתבונן במידת החסד על המציאות, ולשפוט את הסובבים אותו בעין טובה ומאירה. יכול אדם לבחור בעין הרעה, ולהפיץ רוע ושלילה בכל דבר בו הוא מתבונן.

הבחירה בעין הטובה מביאה ברכה מרובה בעולם. בראש ובראשונה היא יוצרת את דמותו של המתבונן עצמו. היא חלק מעיצוב עצמי של עולם התיקון - העולם המבקש להוסיף אור וטוב בכל המציאות, ובשל כך הוא גם מתבונן על העולם הסובב אותנו בדרכים המעצימות את היכולת להתקדם ולהשביח. האדם המסגל לעצמו את העין הטובה הופך בעצמו להיות מאיר ומתקן, ורוכש לעצמו חווית חיים חיובית עמוקה. לא זו בלבד, אלא שהתבוננות זו משפיעה אף על המציאות עצמה. פעמים שהיסוד הגדול של "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" מביא לכך שהעין הטובה מדביקה גם את הסובבים את האדם. הם חשים כי נותנים בהם אמון וכי רואים את כישרונותיהם ורצונם הטוב, והדבר מחזק בהם את הרצון לממש כישרונות אלה ולהביאם לידי ביטוי; הם חשים כי נוטעים אותם בשדה המבקשת את שלומם ואת טובתם ובשל כך הם מתמסרים לחוויה זו ומוכנים להשקיע את הנצרך כדי לנבוט ולעשות פרי; הם עצמם נדבקים במבט הזה, ועל כן הם מאמצים אותו בדרכם להתבונן על אחרים. העין הטובה וההטיה לכף זכות נדרשת בעולמם של חכמינו גם כמשפיעה הגדולה ביותר על הארת הפנים של הקב"ה. אגדות חז"ל בעוסקים בעין הטובה מסתיימות בתפילה "ואתם כשם שדנתוני לכף זכות המקום ידין אתכם לכף זכות", וכך אנו פותחים את הפתח להארת הפנים של הקב"ה.

חילופיהם של כל אלה בעין הרעה. זו מנסה ללכת לקצה המחנה, ולהציע פרשנות אחרת למציאות האובייקטיבית. זו למעשה העין של הקללה. על אף העובדה שכוונתו הראשונית של בלעם אינה כתובה כלל בתורה, אנו מסוגלים לשער מה הוא ביקש לומר ומה הייתה מגמת קללתו. השערה זו מבוססת על ההנחה שהפסוקים שאנו קוראים בתורה הם הפיכת הקללה לברכה, ואם כן אין לנו אלא להפוך אותם בחזרה, ולהבין מתוכם מה הייתה כוונתו. מדברי הברכה עולה כי הוא רצה לקבוע כי אין מדובר בעם היוצא ממצרים, כי אם בשבט עבדים שאין לו זכות קיום; מדברי הברכה עולה כי מגמתו הראשונית הייתה להביט אל המכוער בעם ישראל, אל הטעויות, אל השוליים, אל הקשיים - ואותם להפוך למרכז ההתבוננות על האומה.

בלעם הרשע נותר על כנו כמלמד הגדול של דמות האדם מישראל - "בהפוך". ממה שעשה וממה שאירע לו אנו למדים על היכולת לאמץ נקודת מבט אחרת לחלוטין. המורה הגדול שלנו לכך היה אברהם אבינו שהיה בעל העין הטובה, ומימיו של אברהם אבינו למדו חכמים במסכת אבות כי אין טוב יותר מאשר לאמץ את המבט הטוב והמעצים. על אף העובדה שבימינו הדבר נעשה קשה יותר ויותר, בשל תבנית התרבות התקשורתית שאנו חיים בתוכה, ובשל המציאות הפוליטית המרגילה את האדם לחפש את הרע ואת הכישלון, הלקח הנצחי מפרשת בלעם מחד גיסא ומאברהם אבינו מאידך גיסא נותר עומד על כנו. אימוץ העין הטובה אינו מונע את האפשרות להגדיר את הרע ולהילחם בו, אך יש בו הרבה יותר מכך - הוא מצליח לגייר את הרע ולהפוך אותו מקללה לברכה, וזו הדרך העמוקה יותר לכינון דמותו המלאה של האדם.