סודה של הפרה האדומה

פרשת "פרה אדומה" סתומה היא לא רק בעניינה, כי אם גם במיקומה. פרשה זו העוסקת בטהרה מטומאה המוות, צריכה היתה להמצא לכאורה, בספר ויקרא, ספר הטומאות והטהרות. כשם שמתארת שם התורה את אופן הטהרה מטומאת הזב והמצורע, כך מצפים היינו למצוא בספר ויקרא את סוד הטהרה מאבי אבות הטומאה, טומאת המוות. מדוע אם כן, ממוקמת פרשה זו כאן, באמצעו של ספר במדבר?

חז"ל דרשו במדרש את עניין הסמיכות לסיפורו של קורח. "מה ראה קרח לחלוק על משה?  פרשת פרה אדומה ראה". ע"פ חז"ל, שורש הנפילה של קורח ועדתו בפרשת קורח, נעוץ הוא במחלוקת סביב פרשת הפרה האדומה. על מה ולמה נתעוררה מחלוקת זו?

עסקנו בשבוע שעבר בטעותו של קורח. קורח סבר שאנו שרויים במציאות "שכולה תכלת", מציאות אידיאלית בה כולם קדושים, וממילא מבינים אנו את הציווי האלוקי. למעשה, מרבית הנפילות של העם במדבר הינן נפילות הבאות מגדלות. גם המרגלים שהיו "ראשי בני ישראל" חשבו שהם מבינים היטב את רצון הקב"ה ולטובת כך העדיפו להשאר במדבר הרוחני. נדב ואביהוא גם הם, נפלו מתוך מחשבה שהם גדולים ממשה ואהרון ועל כן נכנסו הם לקודש הקודשים וכך קיפדו את חייהם, בהקריבם אש זרה - אשר לא ציווה אותם. חטא העגל גם הוא נובע ממחשבה של גדלות, כאילו מבינים הם את רצון הקב"ה ועל כן סברו לעשות עגל ודרכו לעבוד את הקב"ה. אכן, בני ישראל לא טעו בהרבה שהרי אין הבדל רב בין הכרובים לבין עגל הזהב (ע"פ הסברו של "הכוזרי"), למעט עובדה אחת, קטנה ומהותית  את זה ציווה הקב"ה ואילו שאר הדברים אינם ציווי כלל ועיקר.

הדבר הנותן כוח רוחני לכל חפץ כאן בעולם הינו הציווי האלוקי. ברגע בו מקיימים אנו מצווה אלוקית, אותו מעשה פשוט שעמדנו לבצע הופך להיות מעשה קדוש, רוחני ומשמעותי, כיוון שכמצווה - יונק המעשה משרש אלוקי אין-סופי. מעשה הנובע ויונק רק מתפיסתנו והבנתנו, הינו מעשה מוגבל כשם שמחשבתנו מוגבלת, גדולים ככל שנהיה.

למעשה, החטא הראשון בעולם, חטאם של אדם וחוה, נבע מאותו השורש של הרצון להיות כאלוקים "יודעי טוב ורע", אך ע"י הפרת הציווי האלוקי. מאחר וכך נתגשמה האכילה מעץ הדעה והפכה לאכילה גשמית, פשוטה ומוגבלת. ברגע בו חטא אדם בחטא זה, נקנסה עליו מיתה. האדם כבר לא יחיה חיי נצח (עד לימי תחיית המתים בב"א) מכיוון שיצר נתק בין העולם המעשי המוגבל לעולם הרוחני האינסופי, בין הפעולה למצווה, ואשר על כן "ביום אכלך ממנו - מות תמות", כלומר - תיצור נתק מוחלט בין גופך לנשמתך. על כן המוות הוא אבי אבות הטומאה. המוות מייצג את הדיסוננס העצום שבינינו לבין החיים האידיאלים, חיי נצח של עולם מעשי ורוחני האחוזים זה בזה בקשר בל יינתק.

התיקון לטומאה זו ולטעויות אלו הינה מצוות הפרה האדומה. מצוות הפרה הינה "חוקה" בהגדרתה. לא ניתן להבינה, כיוון שיש בה סתירה פנימית, שהרי המים המטהרים את הטמא, מטמאים את הטהור. למעשה, ככל שאדם מנסה להתחקות אחר טעמה הלוגי של המצווה כך צפוי הוא למפח נפש, כפי שטען שלמה המלך, החכם מכל אדם - "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" - ככל שנסיתי לחקור, כך התרחקה מצווה מהבנתי. טעמה של מצוות הפרה הינו עצם העובדה שאין בה טעם כלל ועיקר אלא גזירה אלוקית וכפי שאומר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו - "חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרין אלא אמר הקב"ה חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי" (במדבר רבה י"ח, ט'). מצווה זו מגלה שאין כח קדושה עצמי בכל פעולה שלנו. המים לא מטהרים והמת לא מטמא. מה שבאמת נותן כח למעשינו הוא הציווי האלוקי. מאחר והקב"ה ציווה על המים לטהר את זה ולטמא את האחר - זוהי למעשה פעולתן הרוחנית.

במובן הזה, הפרה מטהרת מטומאת המוות, הטומאה של נתק העולם המעשי מהעולם הרוחני. מצוות הפרה יוצאת מן הכלל על מנת ללמד על הכלל. קיום מצות הפרה מוכיח שכל עולם המצוות שלנו אינו מבוסס רק על הבנתנו, כי אם על הציווי האלוקי. אנו אכן מצווים לחקור את טעמי המצוות כדי שהתורה תהיה לנו "טעימה" יותר, אמנם הסיבה לקיום המצוות היא אחת בלבד - הציווי האלוקי. קיום מצווה זו חסרת הטעם, מוכיח הוא שכל עולם המצוות שלנו מבוסס הוא על הציווי האלוקי ולא על הבנתנו בטעמי המצוות, עמוקה ככל שתהיה.

אשר על כן, מכפרת מצווה זו גם על חטא העגל וכפי שדרשו חז"ל (שם):" ומפני מה כל הקרבנות זכרים וזו נקבה? א"ר איבו משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך אמר המלך תבא אמו ותקנח את הצואה כך אמר הקב"ה תבא פרה ותכפר על מעשה העגל". חטא העגל נבע ממצב של אופוריה לאחר מעמד הר סיני. העם היה בטוח שכבר הגיע לשמיים ומבין הכל, ועל כן יצר לעצמו עגל. מצוות הפרה תמיד תזכיר שגדולים ככל שנהייה, תמיד תהיה מצווה אחת שתהווה "חסם עליון", מצווה שאינה ניתנת להשגה.

קורח סרב לקבל מצווה זו של "פרה אדומה". היתה לו "רוח הקודש", והוא סבר שכבר מבין הוא את הכל. על כן מתווכח הוא עם משה על טעמי התורה - "טלית שכולה תכלת - מהו שתהא חייבת בציצית?". קורח טוען שכולם קדושים, כולם חכמים ונבונים, ועל כן קורח "הפיקח" מסרב לקבל מצווה אשר תעיד שיש משהו שגם קורח, עם כל גדלותו, אינו מבין.

זהו סודה של הפרה האדומה, המצווה ללא הטעם, ועל כן ממוקמת היא דוקא כאן, בין כל חטאי "הגדולים", על מנת להאיר לנו נתיבה כיצד להמלט מסכנת גבהות הלב, שורש הנפילות במדבר.

"חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי!"

​