היחס שבין ראש השנה ליום כיפור

כאשר אנו מנסים לבחון את הקשר והיחס בין ר"ה ליוה"כ אנו עשויים להגיע למסקנה מסויימת. הפיוטים שנכנסו לתפילות גרמו לכך שנוצר הרושם שר"ה ויוה"כ הם לכאורה אותו הדבר, ושייכים למהלך אחד,  בו הכתיבה מתבצעת בר"ה והחתימה – ביוה"כ. לכן, כדי לעמוד על המהות האמיתית של היום, צריך לנקות את התפילה מהפיוטים ולעמוד על תוכנה של תפילת העמידה בלבד. אז אנו מוצאים שהתפילות שונות לחלוטין.

תפילת ר"ה עוסקת בראש ובראשונה במלכויות, ולכן עניין זה מופיע בכל התפילות. כמו כן, הנוסח הוא מאוד אוניברסלי "מלך על כל הארץ", וכך במוסף בזכרונות "כי זכר כל יצור בא לפניך". אך ביוה"כ הווידוי הוא חלק אינטגרלי מחזרת הש"צ, דבר שלא מופיע בכלל בר"ה. מה עוד, שההלכה אמרה שאין מקום להתוודות בר"ה (ולכן "אבינו מלכינו חטאנו לפניך" נמצא בסידורים בסוגריים, או לא נמצא כלל).

וכך גם מצינו בשאר דיני היום - ר"ה הוא יו"ט, ויוה"כ הוא יום שבתון, יום עינוי. ר"ה הוא יום של משלוח מנות (ע"פ נחמיה), ויוה"כ הוא יום של צום.

אעפ"כ, התורה שבכתב מכנסת את המועדים כחלק מתהליך של ר"ה, יוה"כ, וסוכות. בפרשת המועדים מודגשת העובדה ששלושתם קשורים יחד לחודש השביעי. וכך גם בפרשת פנחס –  קורבנות המוספים דומים.

ההסבר לכך הוא שר"ה ויוה"כ הם שני ימים הפוכים והם נמצאים צמודים אחד לשני, בשל היותם חלק ממהלך אחד.

הרמב"ן בדרשתו לר"ה (בעיקר בחלק הראשון) עוסק בבירור מהות ר"ה, ומגיע למסקנה שזהו יום מלכות ד' שקשורה לדין. אנו מציינים בשמחה ועונג שהקב"ה הוא מלך העולם, וההשלכה לכך הוא הדין, כלומר, שהכל חתוך, מסודר ומבורר.

הנבואה שהכי מתאימה לכך היא נבואת מלאכי (פרק ג). עם ישראל בעצם טוען, בעקבות האכזבה הגדולה משיבת ציון, על צדיק ורע לו ורשע וטוב לו. תגובת הקב"ה היא כתיבת ספר זיכרון שכותב את כל החשבונות. עד היום בו יתברר מה לצדיק ומה לרשע, אומנם עכשיו זה נראה שטוב לרשע ורע לצדיק, אך הכל מחכה ליום הזיכרון שבו יפתח הספר ויתברר מי עובד ד' באמת ומי לא (ומכאן הדימוי שחכמים לקחו על ספר הזכרונות שצדיקים נכתבים בו). לכן ד' שולח את אליהו הנביא לפני בא יום ד' הגדול והנורא, מכוון וביום הגדול אין מנוס ואין יכולת להסתתר. הכל רק לפני זה – בחודש אלול. אז צריך לחזור בתשובה, אבל בר"ה הכל נסגר. לכן אנו שמחים בר"ה, מכיוון ואין לנו אלטרנטיבה אחרת.

אבל הדברים לא גמורים באופן מוחלט בר"ה, חסד עשה עימנו הקב"ה שמידת הדין לא פועלת לבד בעולם כי אז התהליך היה נגמר בר"ה. ישנה מידה נוספת והיא מידת הרחמים – המתבטאת ביוה"כ. אין הכוונה כאן למידת הוויתור, "כי כל האומר הקב"ה וותרן יוותרו מעיו". המקור למידת הרחמים הוא בי"ג מידות, שם אנו רואים שהקב"ה הוא "ארך אפיים", ו"נשא עוון ופשע וחטאה". כלומר מידת הרחמים היא בעצם השהיה, אשראי מאת הקב"ה שיהיו עוד הזדמנויות לפני ביצוע גזר הדין לחזור בתשובה. אבל הקב"ה נותן אשראי מכיוון והוא רואה ששווה 'להשקיע' באדם, "ונקה-לשבים". אנו מבקשים מהקב"ה ואומרים שהשנה הבאה תהיה טובה יותר, כי אנו מתכוונים לשפר, והעיקר – מתחרטים. אם ר"ה עסק בשנה שעברה, יוה"כ עוסק בשנה הבאה. אין כאן טיעון דיני, אלא בקשת הלוואה לפנים משורת הדין. לכן מי שלקח אשראי ובזבז אותו אז הקב"ה "פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים...". ביוה"כ אנו מבקשים שהקב"ה יצטמצם ולא יופיע במלוא הודו והדרו כדי שנוכל לקבל עוד הזדמנות (בניגוד לר"ה שביקשנו גילוי על כל העולם כולו). וזו מהות הוידוי, בקשה מאת הקב"ה שיכפר על חטאינו כדי שנוכל לפתוח את השנה החדשה ולעשות אותה טובה יותר מהשנה שעברה.