אחרית הימים-היום?

נבואת ישעיהו " באחרית הימים" קיבעה בתודעה שלנו את העובדה כי ביטוי זה הוא ביטוי אפוקליפטי, ומדבר על קץ התנהלות ההיסטוריה בחוקים אותם אנו מכירים. אחרית הימים הוא זמן בו השיניות בין מרכיביו השונים של העולם מתבטלת, והכל נהפך לקרוא בשפה ברורה בקול ד'. על כן תמהים אנו על הופעת הביטוי בפרשת השבוע. יעקב קורא לבנין ומבשר כי הוא עומד לומר להם את העתיד: "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים". ברם, כשאנו קוראים את הדברים שבפי יעקב, אין אנו מוצאים חזון אפוקליפטי, כי אם דיבורים על עניינים קונקרטיים בבית יעקב - המנהיגות הפנימית (הסרת ראובן, שמעון ולוי מהמנהיגות ובחירת יהודה), חלוקת הנחלות ("זבולון לחוף ימים ישכון...
") וכדו'.

רש"י, שהיה ער לפער בין כותרת דבריו של יעקב לבין תוכן הברכות, כתב כי אכן יש פער בין המגמה הראשונה למה שאירע בפועל. המגמה הייתה אכן לעסוק באחרית הימים במובן האפוקליפטי של המילה, אולם נסתלקה מיעקב רוח הקודש שהיא תנאי לחזון עתידי זה, ועל כן עסק עמהם ברבדים נמוכים יותר של החזון. כדי לפרש את פירושו נאלץ רש"י להניח כי היה פער בין המגמה הראשונה לבין מה שאירע בפועל.

פרשנים אחרים פתרו את הסתירה בביאור המונח "אחרית הימים. ביטוי זה אינה מדבר על עתיד צפון ורחוק, כי אם על המגמה הבאה האפשרית. יעקב אכן מעצב את המשך דרכו של ביתו, והוא קובע כיצד בית זה יתנהל, ומה תהיה מערכת היחסים בתוכו. מערכת היחסים כוללת בתוכה חלוקת משימה לכל שבט, קביעה סכמתית של מפת ההתנחלות, ועוד גורמים שונים המעצבים את המשפחה. ברם, ראשונים אלה חייבים לענות על משמעות הביטוי "אחרית הימים", שהרי אם בספר בראשית הוא מדבר על קונקרטיזציה של המשפחה, יש צורך לבאר זאת גם בספר ישעיהו.

ואכן, בדרך זו יתבאר החזון שבראש ספר ישעיהו. אף הוא לא נאמר לכתחילה לימים רחוקים, כי אם להתוויית ייעוד האפשרי להגשמה. כך למדו זאת חז"ל באומרם כי ביקש הקב"ה לעשות חזקיה משיח וסנחריב גוג ומגוג. הקב"ה פתח בנבואת ישעיהו שערי שמיים, וקרא להירתם למשימת המימוש של אפשרויות הבאת הגאולה בימיו. אחרית הימים משמעם המגמה העכשווית הקרובה. ברם, חזון זה לא התממש כיוון שלא נעשו ההכנות הראויות לו, וחזקיהו שלא אמר שירה מנע את הופעת חזון הגאולה.

שכן זו דרכו של הקב"ה – הוא פותח אפשרויות ושערים רחבים בפני בריותיו, אך אין הוא מממש אותם אלא לפי מידת ההכנה האנושית לקראת שערים אלה. רבי יהודה הלוי שב על עיקרון זה פעמים רבות בספרו, ותיאר זאת כדפיקת הדוד על השערים בתביעה כי הרעיה תפתח את הדלת. אם תפתח יבוא אהובה וייכנס בשער, אולם אם תתחמק ותאמר כי פשטה את כותנתה ואין היא רוצה לפתוח, יחמוק דודה ויעבור.

הזדמנויות רבות נפתחות לפנינו בדורות האחרונים. נראה כי אף אנו קרואים להאזין לדברים הנאמרים באחרית הימים, ולדעת במובן העמוק של הצפייה לישועה, כי מחדש דופק הדוד על הדלת. השאלה האם אחרית הימים זו תיהפך להיות האחרונה, ושני המובנים של "אחרים הימים" יתלכדו האחד עם השני תלויה בשאלה האם אנו לא ננהג כמנהג הרעיה המתחמקת, כי אם נפתח את הדלת לרווחה, ונניח לאפשרויות להתממש. אם נזכה ונפעל כך הרי שנעמוד בשערי הקץ. אם ח"ו נתעצל, אין אנו יודעים את המהלך העתידי. יש בינינו אלה הסבורים שהם יודעים שאם לא נפעל – הכל יקרוס. מהעבר השני, יש בינינו אלה הסוברים כי הם יודעים בוודאות שהחוקים השתנו, וגם אם אנו לא ניענה לדפיקה הדוד יבוא, שכן אנו "בעיתה". קשה לדעת את העתיד, אולם ההווה ברור לנו מנבואתו של יעקב – עת לעשות !

המאמר התפרסם בעלון 'שבתון' לשבת פרשת ויחי תשע"ב