דרוש מנהיג

לא סוד הדבר שמשבר מנהיגותי חריף פוקד את החברה הישראלית בשנים האחרונות. אנו מתבוננים סביב, למעלה ולמטה, קדימה ואחורה ומחפשים. מבקשים לעצמנו מנהיג ראוי שיוביל את החברה והמדינה בשנותיה הבאות, ונדמה שאין.

כשאנו שואלים את עצמנו מי הוא המנהיג הראוי, נדמה שקיים אצלנו פער בין ה"מודע" ל"תת מודע". מצד אחד אנו מבקשים מנהיג שיש לו "דרייב", שחשוב לו להיות מנהיג, שיש לו שאיפות גדולות. מאידך אנו מבקשים גם מנהיג בעל ענווה וצניעות. מחד הדרישה היא שידע מהי הדרך הנכונה, שיוביל בה את העם בנחישות וללא היסוס. מאידך, עליו להיות גם בעל כישרון הקשבה והכלה שידע להטות אוזן לרחשי לב, ולחפש אחר דרך מאחדת ומגבשת. אנו רוצים שיהיה רהוט בלשונו, שיהיה כריזמטי ובעל 'הופעה' שתסחוף אחריו את הרבים. מצד שני, אנו יודעים שאל לנו להסתכל בקנקן כי אם במה שבתוכו. אנו יודעים כי אסור להיכנע לתרבות הרייטינג הזולה, אולם בה בעת ברור לנו שבקרב על התודעה החיצוניות מנצחת לרוב את האמונות הפנימיות.

אז מי הוא המנהיג אותו אנו מחפשים, והיכן הוא נמצא? לאן נעלמו כל אותם ראויים להנהגה שבעבר הופיעו כשהדבר נדרש? כיצד ייתכן שיש בינינו רופאים גדולים, מדענים, סופרים, הוגי דעות ואנשי רוח, אולם מנהיגים אין בנמצא?

החל מהשבת ועד לסוף חמשת חומשי התורה, ילווה אותנו לאורך כל פרשיות השבוע הבאות משה רבנו, גדול מנהיגי האומה הישראלית. לא זו בלבד שמדובר בגדול המנהיגים, אלא שדרך הנהגתו אנו גם נתוודע לתהליך היווצרותו של עם ישראל שאותו הוא מנהיג. אולם למרבה הפלא משה המנהיג הגדול והדגול הוא גם הארכי-טיפוס של המנהיג המודרני: הוא כבד פה, הוא ענו (יש שיאמרו בצורה מוגזמת), המנהיגות נכפית עליו, הוא שקוע בעמל המנהיגות מבוקר ועד ליל, אך בה בעת מוכן לקבל עצות לייעול השירות לעם. כל אלה ועוד מציבים את משה כמנהיג ייחודי, שלא לומר כדגם יחיד במינו, אליו צריכים לשאוף מנהיגים.

שלשת הפרקים הראשונים בספר שמות מהווים תשתית ראויה ללימוד דרכי היווצרותה של הנהגה. ראשית, מדגיש הכתוב את היסודות המנהיגותיים שהיו טבועים באישיותו של משה עוד לפני שנבחר: "ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בכה". השינוי מ"ילד" ל"נער" באותו פסוק מתבאר בדבריו של  האברבנאל שכותב: "ראתה שהיה ילד קטון בצורתו ואיבריו, ומצד אחד ראתה  שבבכייתו היה כנער והוא אמרו והנה נער בוכה". מבחינה פיזית בת פרעה ראתה מולה ילד בוכה, אולם מבחינה מהותית היא שמה לב כי לפניה נער. הדבר בא לידי ביטוי גם בהמשך, בפסוקים בהם מתאר הכתוב את תהליך גדילתו של משה: "ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו. ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו". פעמיים חוזר הכתוב על הביטוי "ויגדל". בפעם הראשונה הדבר משקף את תהליך התבגרותו הפיזיולוגית, כשהאזכור השני מתאר את תהליך התבגרותו הנפשית- רוחנית, כשהביטוי לבגרות היא הדאגה לכלל. יציאתו של משה לאחיו מלווה בהתבוננות. המילה "וירא" מראה כי משה לומד מהר מאוד להבחין בין  "איש מצרי" ל"אחיו". הבירור המיוחד שהוא עושה עם עצמו, גילוי הערבות והשייכות תוך וויתור על נוחותו האישית ומעמדו בארמון פרעה, הם מדפוסי היסוד של מנהיגות. 

משה מתייחד גם במוסריותו. עמדה מוסרית מהווה בסיס להנהגה לאומית, שכן רק כך ניתן להוביל אומה.

התנהגותו של האיש המצרי הביאה את משה לתגובה קיצונית וחד-משמעית. לכאורה לא היינו מצפים לצעד שכזה מצד איש חסד, איש היוצא מביתו לצורך הזדהות עם עמו. ברגע הראשון אנחנו לא מצליחים להבין כיצד ייתכן שאדם שכזה ינקוט בצעד כ"כ חד- משמעי, כ"כ אלים כביכול. אלא שמנהיג אמיתי לא יכול להבליג על עוולה נוראית. מנהיג אמיתי לא יכול להסתתר מאחורי קלישאות נבובות, מאחורי סיסמאות  ריקות מתוכן. מנהיג צריך לנקוט עמדה מוסרית ולפעול כשהדבר נדרש.

גם היותו של משה רועה צאן מעידה על היותו מנהיג. חכמים דברו רבות על כך שרעיית צאנו של יתרו הייתה חלק מהכשרתו של משה להנהגה. רועה צאן מוביל את העדר בעזרת חליל. עדינותו הפנימית ורגישותו של המנהיג היא זו המאפשרת לו להוביל את הצאן למרעה ולמלחמת הקיום מחד, ובסוף היום חזרה הביתה מאידך. לשם כך נדרשת מנהיגות שיש בה מנגינה, וזהו בדיוק אתגר המנהיגות היהודית: לא מנהיגות כוחנית, לא מנהיגות דורסת, כי אם מנהיגות אוספת, מכילה, אוהבת ותומכת. אהבתו של הרועה מביאה אותו להביט כל העת לצדדים כדי לראות אם יש מי  שיצא מהעדר. שכן אותו, ודווקא אותו, על המנהיג לאסוף ברכות ולהחזירו אל הצאן.

אולם, לא פחות מתכונותיו האישיות הנעלות, נקרא המנהיג גם למבט אחר ולהצבת חזון: "ויאמר אלקים אל משה אהיה אשר אהיה ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם". 

על המציאות ניתן להביט בשני אופנים שונים. מבט אחד נובע מהעבר, ואילו האחר צופה לעתיד. ישנו מבט הרואה בהיסטוריה מעמסה, ואילו ישנה הסתכלות אחרת הרואה בהיסטוריה לקח, מסר ורעיון שמתוכו יש להמשיך קדימה. המוקד הוא ההתקדמות, החזון, התקווה והאמונה הגדולה בתיקון.

תשובתו של משה לעם המיוסר ששואל אותו מי שלח אותו אליהם היא: "אהיה שלחני אליכם". במילים אחרות: משה אומר לעם כי מה שמניע את שליחותו הוא העתיד. משה מבקש ששליחותו תימדד בראיה רחבה שבבסיסה בעתיד ולא ברגע הנוכחי.

דרוש לנו מנהיג ואי אפשר להמשיך לשבת בצד, לקטר ולהותיר את הזירה לאחרים. יש בתוכנו רבים המוכשרים להנהגה. זו העת ללמוד מדרכו של משה, ליטול אחריות ולהצטרף להובלתה של המדינה לשנים של אור וטוב.

המאמר התפרסם בעלון 'השבת' של צוהר