יוסף הצדיק והבחירה החופשית

יוסף הצדיק הוא מורה דרך לדורות. אפשר להתמודד, לעמוד בפני הפיתויים ולהצליח. נער צעיר בן שבע עשרה שנה, יפה תואר, נטוש בארמון מלך זר, מנוכר למשפחתו ולבית אביו, תלוי בחסדו של אדונו, תחת סיכון מוות - עומד בפיתוי אשת פוטיפר. העמידה בפיתוי היא תוצאה של גורמים רבים, כגון: הידיעה כי המעשה עצמו אינו מוסרי "וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי. (ט) אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵא-לֹהִים"; דמות דיוקנו של אביו נראתה לו בחלון; ובוודאי היו שותפים נוספים לעמידה בניסיון הגדול. מכאן ואילך נסתמו התרוצים. אמנם, לא כל אחד מאתנו הוא יוסף הצדיק, אולם גם הניסיונות שאנו נתבעים לעמוד בהם אינם דומים למעמד הקשה של הצדיק. כל אחד נתבע לעמוד בניסיונות לפי כוחו, וכל אחד מסוגל לעשות זאת.

שתי סכנות אורבות לחובה הפנימית לעמוד בניסיון. האחת היא אידיאולוגיית קבלת העצמי בשימושה המופרז. אידיאולוגיה פסיכולוגית זו קוראת לאדם לזרום עם עצמו, לקבל את עצמו כפי שהוא, להכיר בחולשותיו, לא לתבוע מעצמו יותר מידי, והיא אף מצביעה על נזקים הנוצרים בעקבות התמודדות לוחצת ותובעת. כאשר מכירים בה ברמה הראויה שלה - היא אכן חיונית, בשל הרוגע המסוים שיש בה, ובשל הכנסת החיים לפרופורציות; ברם, כבכל תפיסה רוחנית ומוסרית, ההקצנה הגוברת והולכת בתחום זה מרסקת את יכולת העמידה של האדם, ואת החובות המוטלות עליו לעמוד מול האמת והמוסר, ולחיות לאורן. לעומת זאת, הרמב"ם קבע בהלכות תשובה כעיקר גדול וכעמוד התורה והמצווה את היסוד הגדול של הבחירה החופשית שיש לאדם, הנובעת מצלם א-לוהים שהוטבע בו. מכוח זה אנו מטמיעים בעצמנו את ההכרה כי הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים, ובתוך המציאויות המסובכות יש בכוחנו להפעיל את כוח הרצון שבנו, ובעזרתו לבחור בטוב ולמאוס ברע.

לעתים צומחת הסכנה לעקרון הבחירה החופשית והעמידה בניסיון מהכיוון ההפוך. פעמים רבות אנו מנסים לפתור בעיות רוחניות בעזרת בניית חומות מסגרתיות גבוהות יותר: המאבק נגד הגלישה האסורה באינטרנט דרך תוכנות חסימה; ההתמודדות עם המתח המיני האסור בין גברים ונשים על ידי הפרדה הולכת וגוברת; התקיפה של דעות פסולות דרך הימנעות מהיחשפות להן; בניית דרך חינוכית של איסורים וסייגים, בלי לחשוב על כך שבוגרי מערכת החינוך יעמדו בסופו של דבר על רגליהם שלהם ויקבלו את החלטותיהם וכדו'. כאמור לעיל, בכל דרך רוחנית יש תועלת מרובה, וההלכה לימדה אותנו כי ישנה חשיבות עליונה ליצירת המסגרת הראויה. ברם, ביסוס עולם רוחני על גבי מסגרות וחומות גבוהות משיג פעמים רבות לצערנו את המטרה ההפוכה: לא זו בלבד שבאופן עקרוני מסגרת אינה יכולה להבטיח דבר אלא רק לאפשר, היא מטמיעה יותר ויותר באדם את אווירת החולשה, את חוסר האמון בעצמו, את התלות המתמדת בפיגומים חיצוניים, ואת הצורך המתמיד לסגור את עצמו יותר ויותר. כך אנו לוקים פעמיים: גם החיים נעשים חשוכים יותר וקשים יותר ועולם האמונה נראה שחור יותר, וגם מתרגלים לסמוך על אותם פיגומים וכשהם נעדרים או אינם ממלאים את תפקידם - אנו קורסים.

פרשת שבוע זו הופכת את יוסף הצדיק למורה דרך לרבים. בד בבד עם בניית המסגרות המסוימות הנכונות, את עיקר מאמצנו אנו צריכים להטמיע בהכרה כי אנו בעלי צלם א-לוהים ובעלי הבחירה החופשית הטובה, המסוגלים לעמוד מול כל אתגר, ומחויבים לעשות כן מכוח ההנעה הפנימית הקיימת בתוכנו. אופי השיח הדתי צריך להתבסס על העצמה פנימית, עמידה אמיתית מול הקב"ה, רצון לעמוד בניסיונות ולהתגבר על היצר הרע, ולממש את עז החיים הטבעיים שבנו בקדושה ובטהרה, מתוך אמונה פנימית עמוקה.

המאמר התפרסם בעלון 'שבתון' לפרשת וישב