אל תתן-תעזוב

פעמיים מצווה התורה על מעשר העני. לראשונה - בפרשת ראה. בשנייה - בפרשת כי תבוא. אך כל פעם נאמר הציווי בלשון אחרת. בפרשת ראה - "תוציא את כל מעשר תבואתך... והנחת בשעריך. ובא הלוי... והגר והיתום והאלמנה...". לא שלך הוא המעשר. נלקחת ממך אפילו טובת ההנאה הקטנה שיש בזכות להחליט למי לתת את המעשר, ומתוך כך לזכות לקבל את ריגשי תודתו. לעומת זאת בפרשת כי תבוא - "ונתת ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה". וכבר עמדו חז"ל על ההבדל שבין הפסוקים, וחילקו בין מעשר עני שאדם מחלק בשדהו, בו נאמר "והנחת", לבין מעשר עני שאדם מחלק בתוך ביתו, שם נאמר "ונתת".

שתי פנים הן לנתינת מעשר העני. לא דומה הוא לתרומה ולמעשר הלוי, אשר מקבליהם נוטלים אותם בזכות, "חלף עבודתם אשר הם עובדים באוהל מועד". מעשר העני, בחסד ניתן הוא לעני. מה קל הוא לנותן המעשר להיכשל בנתינה לעני בדרך מתנשאת ויהירה. מה קל הוא לבייש את העני בנתינה לא רגישה...

סידרה ארוכה של הלכות נאמרו בדיני מתנות העניים כדי להתמודד עם בעיה זו. הלקט, השכחה והפאה, הפרט והעוללות - לא ניתנים בידו של העני. להיפך, בעל הבית מצווה על דבר אחד: "תעזוב"! יבוא העני ויקח לו בעצמו. לא ישפיל את עצמו לקבל את מתנתו מידך. לא יתן לך את הסיפוק והתענוג שבנתינה אישית, אליהם יכול להתגנב אבק של יוהרה. בצדקה - המצוה לכתחילה היא דווקא "מתן בסתר", בו לא ידע הנותן למי נתן, ואף המקבל לא ידע ממי קיבל. אף מעשר העני כן הוא. אם בגורן הוא מתחלק - נאמר בו "והנחת". לא משלך אתה נותן. לכל היותר תוכל להיות פקיד הממונה על החלוקה הצודקת בין העניים הבאים לקחת, כדי שיתקיים בכל אחד מהם "ואכלו בשעריך ושבעו". רק אם לא באו העניים לגורן לקחת בעצמם, אז מותר לך לקחת את הנותר לביתך ולחלק אותו בעצמך על פי רצונך.