אגודת ישראל

שיבת ציון היא ללא ספק אחד מגדולי הניסים בתקופת התחייה, אולם נס זה גם הוביל להתמודדות עם שאלות רעיוניות והלכתיות מהותיות. מארבע כנפות הארץ באו שבי ציון ועימם מנהגים שונים. הוקמו קהילות, ישיבות  וישובים ובתי מדרשות לרוב, וכל אחד מהבאים רצה כדין, לקיים "אל תטוש תורת אימך", ולאחוז במנהג אבותיו. מאידך, היו רבים שערערו על המשך שמירת מסורת אבות תוך חלוקת היישוב והקהילה לבתי כנסת שונים, בהם קובעת כל עדה ברכה לעצמה. הללו טענו כי יש צורך באיחוד הכוחות של האומה באמצעות נוסח אחיד המסמל את החזרה לארץ ישראל.

במרכז פרשת השבוע  מצווה התורה: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ...", וידוע פירושו של הספרי:על הפסוק:" לא תתגודדו - לא תעשו אגודות אגודות, אלא היו כולכם אגודה אחת" . מן הראוי להדגיש שהספרי נקט הן בלשון שלילית, להימנע מפילוגים, והן בלשון חיובית המחייבת את כולנו לפעול ליצירתה של אגודה אחת, וכך גם מתיישבים הדברים על פי דברי הספרי בהמשך דבריו: "יחד שבטי ישראל - ולא כשהם עשויים אגודות אגודות...".  

מן הדברים עולה כי מגמת התורה היא למנוע מאתנו להתפלג. רוח התורה משדרת אחדות בסיסית, קיומית, המאפשרת לנו להיות כולנו " בָּנִים אַתֶּם לַה'" ומתוך כך: " עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹקיךָ". הגדרת הקדושה תלויה במידה רבה בהתרחקות מההתגודדות וכדרך שפירש הריטב"א ביבמות: "אתם בני אב אחד ואל אחד, ראוי לכם שלא תעשו אגודות אגודות, וכאילו יש כאן שתי תורות ושתי אלהות."  גם בטעמי המצווה מצינו שני כיוונים, האחד בדבריו של רש"י המגנה את המחלוקת כיוון שנראית התורה כשתי תורות, לעומת הסברו של בעל החינוך, שההתפלגות מובילה, בהכרח, למחלוקת גדולה, לריב ומדנים.

אולם עדיין נשאלת השאלה האם אין מקום לביטוי אישי? נקדים ונאמר כבר עתה כי יש ויש. השאלה קשורה, במידה רבה, בכבוד ההדדי, בהכרה ובנתינת המקום לעמדה האחרת. התורה מדמה את עם ישראל לבנים. לכל ילד, אופי שונה, אחר. אבל כולם - אחים ובנים לאב אחד. השורש המשפחתי, הנשמתי, תופס את המקום המרכזי בהגדרת הזהות. הבעיה מתיחלה כשבמקום להבליט את השורש המאוחש, אנו נותנים דגש דווקא להתאגדות הבדילה דבר שמגביהה את החומות בפני האחרים. כך מתחלק העולם לאלה שהם 'לנו' ואלו שהם 'לצרינו'. כך בדיוק קורה שהתורה נראית כשתי תורות וריב ומדנים משתלטים על האטמוספרה הלאומית. התורה לא אוסרת על ריבוי גוונים, על השמעת עמדות, אך היא מבקשת מאתנו לא למהר להקים 'אגודות'.

דומני שבשנים האחרונות אנו רוכשים מיומנות גדולה בהקמת 'אגודות' המדגישות את חיוניותה של אמת אחת על חשבונם של אחרים. אם לא די בכך, פעמים הרבה קורה שהמפלג והפורש שמקים מסגרת חדשה, נתפס כ"מחמיר", כדמות רצינית ששואפת לשלמות גדולה ולכן הוא גם איננו מוכן להתפשר. דורשי האחדות, לעומת זאת, מצטיירים  כמי שלא יודעים לעמוד על דעתם ונמנעים מלבקש אמת.  ומשכך הופך סדר היום הלאומי שלנו לקרעים, שבו כל קהילה, ואגודה, דואגת אך ורק לאינטרסים הקבוצתיים-כיתתיים שלה. הסכנה הגדולה במצב שכזה מתוארים בלשונו של מרן הרב קוק זצ"ל בספר האורות: "אין קץ לרעות הגשמיות והרוחניות של התפרדות האומה לחלקים. אע"פ שפירוד גמור כעולה על לב המנתחים באכזריות, אי אפשר הוא והיה לא יהיה. זאת היא ממש מחשבה של עבודה זרה כללית, שהננו בטוחים עליה שלא תתקיים... וככל מחשבה של ע"ז, היא מחריבה ומדאיבה, אפילו כשלא באה ולא תבוא לידי מעשה" (אורות עמ' עג-עד).

נקודת ההבחנה שבין התאגדות פסולה לבין ריבוי מפרה של דעות תלויה בכבוד ההדדי, בהימנעות מפסילה, בהערכה עמוקה לעמדה האחרת ובהבנה שהיא, טובה ונפלאה - למי שמתאים לה. אלו יסייעו בהנמכת המחיצות ובאפשרות להכרות הדדית עמוקה תוך נכונות ללמוד עמדות אחרות לעומקן מתוך ההבנה שיש בהן הצלה לאחרים. כמדומני שהגיע העת לבקש את ביטולן של האגודות, ולהשלים בין תורת אמת לחכמת המעשה: לכבד ולקבל, להעריך ולהוקיר. ימי אלול בפתח, והשבת, נברך את חודש הרחמים והסליחות הבא עלינו לטובה. יש בו כח, בחודש הסליחות, לחדש כוחות רדומים של תשובה ומחילה והתבוננות מחודשת על חיינו. זה הזמן, של כולנו, להעמיק בשאלה האם חברה מגוונת ובריאה יש לנו או שמא 'אגודות' רבות?

השאלה מקיפה רבנים ומנהיגים רוחניים, ראשי ישיבות ואולפנות כמו גם מנהיגים פוליטיים וכלל חברי הציבור. התרגיל הראשון בדרך לחורבן האגודות הוא להימנע מפסילה של האחר. לא להסתפק בשירה נרגשת בשעת סעודה שלישית או בסמינריון של תלמידים של:  "אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו", אלא להפוך בפועל את 'שנראה כל אחד מעלת חברינו' לתרבות מהותית. "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם".

המאמר פורסם בשבת פרשת 'ראה' בעלון 'השבת' של ארגון צוהר