"הענק תעניק" - אותו

בשני סוגים שונים של עבד עוסקת התורה. ישנם פסוקים העוסקים בעני שמכר את עצמו לעבד בגלל מצבו הכלכלי הקשה, ואילו פרשתנו עוסקת בגנב שלא היה ביכולתו לשלם את הגניבה, ונמכר לעבד עקב כך (עי' רמב"ם, הל' עבדים א, א). ומכאן ניתן ללמוד משהו על הדרך הראויה לשיקומם של עבריינים.

הדבר הראשון המובלע בין השיטין של הלכה זו, הוא אחריותו האישית של הגנב לשלם על הגניבה. לא די בכך שירצה את עונשו. עליו האחריות לפצות את הנפגע. ובאם הפסיד את כל מה ש"רכש" בגניבתו, לא יוכל לפטור את עצמו בטענת 'אין לי'. עליו להימכר לעבד כדי שיהיה ביכולתו להשיב מיגיע כפיו את הגזילה אשר גזל.

הדבר השני הוא "תנאי המאסר" של אותו גנב. הוא אינו מושלך לבית הכלא, לא לחברתם של עבריינים ולא לבידוד בצינוק. הוא נשאר בתוך החברה, ומצטרף למשפחתו של האדון. רמת חייו צריכה להיות שווה - לכל הפחות - לרמת חייו של האדון. "כי טוב לו עמך" - אומרת התורה, דהיינו: "חייב האדון להשוותן לו במאכל ובמשקה, בכסות ובמדור". מעמדו הכלכלי של העבד כלפי האדון, טוב הוא ממעמדו של חבר קיבוץ בימיו הטובים כלפי מזכיר הקיבוץ. ולא רק הגנב עצמו זוכה לרמת חיים גבוהה, כי אם גם אשתו הנשואה לו.

ירדה תורה לסוף דעתו של גנב. מה מביא אדם לגניבה ולעבריינות? סיבות רבות לכך, ואחת מהן - ליקוי קשה בתחושת הכבוד העצמי ובתחושת השייכות החברתית. העבריין לא מסוגל לראות את עצמו חלק מן החברה. הוא לא מסוגל לראות את עצמו נושא באחריות לחברה. גם כלפי משפחתו מתקשה הוא לנהוג באחריות הראויה, ואף כלפי עצמו... ואז - שש שנים תמימות עובר הוא "סדרת חינוך" המביאה בחשבון את מגבלותיו האישיות. העבד אינו חייב להיכנס תחת עולה של הקמת משפחה. רשאי האדון לתת לו שפחה כנענית, אשר ילדיה - עבדים יהיו, ולא בניו של אביהם הביולוגי. ואף אם בעל אשה הוא, אין הוא נושא באחריות ישירה לפרנסתו האישית ולפרנסת משפחתו. אחריות זו מוטלת על האדון; אולם העבד חייב לשלם על כך בעבודה נאמנה. שש שנות עבודה, יש בכוחן להקנות לו הרגלים ראויים של פעילות יצרנית. רמת החיים הגבוהה בה הוא חי באותן שש שנים - רמת חיים שווה לאדוניו, והיכולה להיות אף גבוהה מכך (זאת במקרה בו יש לאדון רק כרית אחת למיטתו, למשל) - מחזירות לו את תחושת הכבוד העצמי ואת תחושת השייכות החברתית, תחושות שהיו כה חסרות לו.

כאשר מסתיימת תקופת העבדות, שתי דרכים עומדות בפני אותו עבריין המבקש להשתקם: דרך המלך היא היציאה לחופשי. או אז מצווה האדון על 'הענקה': "הענק תעניק לו מצאנך, מגורנך ומיקבך". ההלכה קובעת כי מצוות 'הענקה' לא נאמרה אלא ב"דברים שיש בהם ברכה מחמת עצמם", דהיינו: אמצעי ייצור. העבד יוצא לחופשי ברכוש גדול, המאפשר לו לפתוח דף חדש של חיים עצמאיים, לאור כל מה שלמד ורכש בשנות עבודתו. אותה 'הענקה' - אכן 'מעניקה' את העבד, מעלה אותו ממצבו הנפשי ה'גמדי' ומרוממת אותו להיות 'ענק' באישיותו.

בצד דרך זו, ייתכן כי יאמר העבד "אהבתי את אדוני... לא אצא חופשי". גם כיום ניתן למצוא בין כתליו של בית הכלא את אותם עבריינים שכבר ריצו את עונשם, אולם מרגישים כי אין בכוחם לחזור ולהשתלב בחברה. חשים הם כי נטל האחריות האישית כבד עליהם מנשוא, ובאם ייצאו לחופשי, אנוסים יהיו לשוב אל מנת הסם היומית ואל הפשע. על כן ניתנת האפשרות לאותו העבד להישאר בבית האדון לתקופה נוספת, כ"עבד עולם".

אולם אל לנו לחשוב כי חיי עבד - חיים שאין בהם חירות, חיים שאין בהם אחריות - אף הם דרך ראויה לחיות. לא זו הדרך. מאז נפדינו מעבדות מצרים ויצאנו ממנה לחירות עולם - נדרשים אנו להיות 'עבדי ה'', כנושאי אחריות אישית ישירה כלפיו, ולא "עבדים לעבדים". אין עבדות עולם בינינו. "ועבדו לעולם" - אינו אלא עד עולמו של יובל, עד שמגיעה שנת החירות שאינה מותירה כל מקום לעבדות, אלא תובעת מכל אדם להתעלות על עצמו וליטול אחריות אישית על חייו אל מול ה' א-להיו.

מה ניתן ללמוד מרעיונות אלו של תורתנו הקדושה כאשר מדובר על שיקום עבריינים בימינו?