פרשת כי תשא - יחסי אדם ואלקים

פרשת השבוע שלנו מזמנת הצצה להיבט מיוחד במינו בקשר שבין משה רבינו ובין ריבונו של עולם. הפרשה מוצפת פסוקים בהם מועצם מאוד מעמדו של משה רבינו מול הקב"ה. הקב"ה עצמו אומר למשה: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" ומשה רבינו אינו מסכים; משה רבינו שובר את הלוחות שריבונו של עולם נתן, בלי שהוא מקבל ציווי מריבונו של עולם לעשות זאת; משה רבינו קובע את תנאיו שלו: "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת"; משה רבינו אומר לריבונו של עולם כיצד עליו להנהיג את עם ישראל: "ויאמר אליו: אם אין פניך הלכים אל תעלנו מזה. ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלוא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה", ועוד. אלו ביטויים מופלגים ומרחיקי לכת ביותר. לאמתו של דבר, הריכוז שלהם הוא המיוחד במינו, אולם דו שיח זה שבין אדם לאלוקים אנו מכירים לאורך התורה כולה: קין התווכח עם ריבונו של עולם, אבימלך התכווח ("הגוי הגם צדיק תהרוג"), אברהם אבינו התווכח ("השופט כל הארץ לא יעשה משפט"); וכך הלאה.

פסוקים מיוחדים אלה משתלבים היטב עם חלק מהדימויים המופיעים בדברי הנביאים בהיקפים גדולים מאוד. אנו רגילים לצייר את הקשר שלנו לריבונו של עולם בתור מלך שאנו עבדיו. יציאת מצרים חזרה על כך כמה וכמה פעמים. בשום מקום בתורה לא נאמר "שלח את עמי" או דבר מה דומה, ולאורך היציאה כולה הודגש "שלח עמי ויעבדוני" – אנו יוצאים מעבדות פרעה לעבדות ריבונו של עולם. אולם זה לא הדימוי היחיד המופיע בתורה. כבר בתורה אנו מוצאים דימוי של אב ובן: "ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ד' א-להיך כאשר ישא איש את בנו בכל הדרך אשר הלכתם עד באכם עד המקום הזה". אולם הנביאים רוממו את הקשר המיוחד הזה, והדימוי השכיח ביותר בנביאים הוא הדימוי של דוד ורעיה, איש ואישה, ארוס וארוסה. לאמור: עם ישראל אינו רק עם עבדיו של הקב"ה אלא גם בן ברית הנישואין כביכול, ומדובר על קשר מאוד אינטימי, דיאלוגי, שחלק ממנו הוא היכולת האנושית לדבר עם ריבונו של עולם, להביע את התפישות האחרות, להתווכח, ללכת אחרי ד' בארץ לא זרועה, ועוד עניינים הקשורים בחייהם של בני זוג.

קשה מאוד לממש תפיסת עולם זו בחיי האמונה שלנו. אנו איננו ריבונו של עולם, ולא נאמר עלינו כפי שנאמר בפרשה "ודבר ד' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו". מעבר לכך, צינור הדיבור שלנו עם הקב"ה אינו קיים עוד מיום שנסעה שכינה מבית מקדשנו, ועדיין לא שבנו לאותו מקום בו אפשר שידבר אדם בפני האלוקים ויטען את טענותיו, ולא זו בלבד, אלא שריבונו של עולם יקבל את הטיעונים, ואף יאמר "נצחוני בני", כפי שחז"ל ביטאו לא אחת, בצורות שונות, בדברי האגדה שלהם.

ואף על פי כן, דברים אלה פותחים פתחים רבים וחשובים בעולמה של האמונה. ראיית האדם כשותף עם ריבונו של עולם, כבן ברית, כבעל צלם אלוקים, כמי שמביא למפגש עם הקב"ה את עצמו ולא רק את כוח הציות שבו, כמי שמבקש לאהוב את ריבונו של עולם ולקיים את "ואהבת את ד' אלוקיך" בד בבד עם "את ד' אלוקיך תירא" – אלה הם חלק מדרכי המימוש של הפלא הגדול המופיע בפרשה, ובו מלמד אותנו משה רבינו לאן אנו מסוגלים להגיע ומהו העולם הרוחני שקיים בתוכנו.

​