הספד לרב יונתן זקס זצ"ל

הספד כתוב מאת רה"י הרב יובל שרלו:

דמותו של שלמה המלך ע"ה מהווה שורש נרחב ועמוק לעיסוק בסוגיות רוחניות רבות. אהבת ה' שהתבטאה בדבריו לקב"ה, ובכתיבת שיר השירים שהוא קודש קודשים, פותחת שערים לעסוק ביחס שבין האהבות המגוונות בעולמו של האדם, ודרכי ההתקשרות בריבונו של עולם; בקשתו מריבונו של עולם "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ, לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ, לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע, כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה" מפלסת את דרכו של דורש א-לוהים לצדק ולמשפט; משפט שתים הנשים הזונות מעשיר את הדיון בפסקי דין המבוססים על חכמת הדיין ותבונתו; בניין בית המקדש, ותפילתו ביום ההקמה, מהווים מפתח למקומו של המקדש בעולמנו, ולדיוני הרמב"ם והרמב"ן לגבי מקומה של התפילה בתרי"ג מצווה ועוד ועוד. אחת הסוגיות היסודיות שאנו למדים מדמותו היא המגע הרחב של שלמה המלך ע"ה עם העולם – בין במובן האנושי, דרך העמים השונים, חירם מלך צור, מלכת שבא וכדו', ובין בשליטתו בעולם החידות והמשלים, והחכמה הכללית שבעולם, וכמובן – ספר משלי של החכם מכל אדם.

הלומד את ספר מלכים רואה לנגד עיניו חלוקה בולטת מאוד ביחס לשתי תקופות בחייו. הנביא מציין כבר בתחילת פרק ג' את נישואין לבת פרעה מלך מצרים: "וַיִתְחַתֵּן שְׁלֹמֹה אֶת פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וַיִּקַּח אֶת בַּת פַּרְעֹה, וַיְבִיאֶהָ אֶל עִיר, דָּוִד עַד כַּלֹּתוֹ לִבְנוֹת אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת בֵּית ה' וְאֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלַם סָבִיב". בולטת העובדה כי אין אנו מוצאים בדברי הנבואה רמז לדברי ביקורת או שלילת נישואין אלה; הם מוזכרים שוב בתהליך בניין בית המקדש: "וּבֵיתוֹ אֲשֶׁר יֵשֶׁב שָׁם חָצֵר הָאַחֶרֶת מִבֵּית לָאוּלָם כַּמַּעֲשֶׂה הַזֶּה הָיָה, וּבַיִת יַעֲשֶׂה לְבַת פַּרְעֹה אֲשֶׁר לָקַח שְׁלֹמֹה כָּאוּלָם הַזֶּה" (שם ז, ח), וגם שם הדברים נראים טבעיים לחלוטין כחלק ממבצע הבניין הגדול. לעומת זאת,  בתחילת פרק יא אנו מוצאים שפה אחרת לגמרי בדברי הנבואה: "וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת בַּת פַרְעֹה מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת... וַיַטּוּ נָשָׁיו אֶת לִבּוֹ. וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם ה' אֱ-לֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו".

נחלקו גדולי ישראל בתלמוד הירושלמי האם לשם שמיים נתכוון או לשם עבירה נתכוון: "...וכתיב והמלך שלמה אהב נשים נוכריות - ר"ש בן יוחי אמר: אהב ממש לזנות, חנניה בן אחי ר' יהושע אומר: על שם לא תתחתן בם, ר' יוסי אומר: למושכן לדברי תורה ולקרבן תחת כנפי השכינה (ירושלמי סנהדרין יג ע"א). בדרכו העקרונית של המהר"ל מפראג במקומות רבים, שלימד כי דעות חלוקות בדברי חכמים הן היבטים שונים של האמת הגדולה, ניתן לקרוא את דברי חז"ל  גם יחד. אפשר שמדובר על שני שלבים בחייו: בחלק הראשון כוונתו לשם שמיים הצליחה. בחלק האחרון של חייו – נשיו היטו את לבבו. ואכן, דברי חז"ל רבים מלמדים על כך שגדלותו העצומה של שלמה היא זו שבאופן פרדוכסלי הכריעה אותו בסופו של דבר.

ואנו למדים מכך הוא שרוחב היריעה שהלך בו שלמה המלך עשוי להוביל לשני כיוונים מנוגדים. כאשר צדיקים ילכו בם – הוא מעשיר בעושר נרחב את עולמו הרוחני של האדם. הרוחב הזה מפגיש אותו עם כלל מכמני החיים והבריאה הא-לוהית המלאה; עם תרבויות עשירות, כמו מלכת שבא וחירם מלך צר; עם חידות ומשלים; עם הברכה הנמצאת בעושר העצום, עם היכולת העצומה והעושר הגדול. מאידך גיסא, סכנה גדולה טמונה בה. הכתוב מלמד על סכנות אלה במקומות רבים, למן סכנותיה של ארץ ישראל "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (דברים ח יב-יד), ובין כאשר מדובר בעושר כללי: "יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ (קהלת ה, יב). ועל כן חכמים לימדו אותנו דרך דמותו של שלמה גם את השגב הגדול וגם את חובת הזהירות, ההגבלה והאחריות.

בתולדות ישראל חזינו בשתי התנועות. אלה שנפלו מתוך ההיפתחות לכלל התרבויות השונות, או שתלמידיהן שתו את מימהם בצורה מעוותת, והם אלה שהתרחקו. היו בין אלה שראו עצמם כממשיכי הרמב"ם שהתרחקו מאוד, ועליהם יצא קצפו של הרשב"א בחרם המפורסם; משה מנדלסון שבוודאי סבר שכך יש ללכת, ואפשר שכוונתו הייתה לטובה, והוא אף מצוטט אצל גדולי ישראל בתקופתו – חשף לנגד עינינו את הנפילה הגדולה שדרך כזו עלולה להביא. מאידך גיסא, אנו מוצאים רבים שהלכו בדרך אחרת, בעיקר בתקופת ראשוני ספרד, חכמי איטליה, רש"ר הירש ותלמידיו שנפתחו לעולם הרחב, קיימו עימו משא ומתן, העשירו את עולמה של תורה מהמפגש הזה, ולא נפלו בסכנותיו.

האם ניתן למצוא מפתח שיאפשר לברר מתי נכון לאדם ללכת בדרך זו ומתי עליו להתרחק ? סוגיה זו עצמה נתונה במחלוקת גדולה לאורך הדורות כולם. הרב קוק טען כי זה היה במוקד ההבדל שבין יהודה ויוסף בני יעקב; סביר להניח שבעולמם של תנאים היה הבדל בין דרכו של רבי יהודה הנשיא ובין בן עזאי; המחלוקת הגדולה שכבר הוזכרה בין חכמי פרובאנס לבין הרשב"א, ועוד ועוד. לעתים התשובה ניתנת רק בדיעבד, ואפשר שמאוחר מידי. ברם, ניתן לסמן כמה סימנים עקרוניים: עד כמה הנאמנות להלכה במובן מימושה המלא מהווה בסיס; האם התנועה היא תנועה של אימוץ תרבויות זרות, או תנועה של התברכות מהן, העמדת התורה בראש, ולא זו בלבד אלא גם מאבק נגדן באותם תחומים שלא ניתנים; האם מדובר בניסיון אפולוגטי, שלעתים הוא אף פתטי, להוכיח שמה שאומרים אומות העולם למעשה כבר כתוב בתורה, או שמדובר ברכישת כלים המאפשרים לחשוף את הבשורה הגדולה שיש בתורה עצמה. בעולם הרוח קשה כמובן לסמן מדדים חדים וברורים, אולם ניכרים דברי אמת.

הרב יהונתן זקס זכר צדיק לברכה הלך בדרך זו. שורשיו היו נטועים בתורה. בראש ובראשונה הוא היה רב, ופעל כרב, בחוליה בשלשלת מקבלי התורה ומוסריה, ובנאמנות לשמירת מצוותיה . הוא ראה את עצמו קשור לרבותיו, ודמותו של הרבי השביעי מחב"ד עיצבה את החלטותיו; הוא היה דורש טוב לעמו, מתייצב על במות העולם כדי להילחם את מלחמותיו, קשור לארץ ישראל ולמדינת ישראל. הוא הקדיש חלק גדול מחייו לאחריות לכלל ישראל, ובעיקר אל מול ההתבוללות והנטישה. כל המרכיבים המסמנים את היתד הנאמנה הנעוצה בקרקע העמוקה של המסורת והתורה היו חלק מעולמו. מדובר בתפישות העולם שאותן הביא, בהתנהגות אישית והליכה בדרכי תורה וההלכה, בהתייצבות האמיצה והמשמעותית מאוד מול המבקשים לבלע אותנו, בפעילות למען עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל, ובתחומים השונים שבהם עסק.

והוא זה שלימד אותנו גם את הפירות המבורכים של המגע עם העולם הרחב. ראשית, בעצם תחומי העיסוק שלו. ברכתו של הקב"ה לאברהם אבינו "ונברכו בך כל משפחות האדמה" מבוססת על שני מרכיבים. ראשון בהם הוא המגע עם משפחות האדמה בתחומים שהם מחפשים בהם ברכה; שני בה הוא התוכן – הבאת הברכה מבשורת הצווי הא-לוהי. כזה היה הרב: הנושאים שבהם עוסקת הנהגת העולם היו לנגד עיניו ברוחב המלא. מהמיוחדים שעסקו בשאלות האקולוגיה, קיימות העולם והאחריות עליו מתוך עולמה של תורה; סוגיות ההגירה, הפליטים, השלום העולמי היו לנגד עיניו, והוא ביקש את הדרכת ה' לגביהן, ובישר זאת לעולם כולו; האתגרים הנוכחיים של המדע: הגנטיקה, האאוגניקה (השבחת הגזע), מדעי המוח, הבינה המלאכותית וכדו' – היו לחם חוקו. עצם המפגש העצום עם הסוגיות האלה הוא העושר הגדול שהוא התברך בו, והביא ברכה לעולם כולו.

הוא גם הבין היטב את המרחב בו העולם האמוני בכללו, ובמיוחד עולם הרבנות, פועלים בדורנו. עוצמתם של הלחצים החיצוניים שהכריחו יהודים להיות נאמנים לא-לוהיהם ולעמם נחלשה. התפתחות המדע נתשפת כדוחקת את הא-לוהים ככתובת אליו פונים בעת מצוקה. הוא הבין כי הדורות הצומחים יכריעו האם להישאר נאמנים לברית אך ורק מתוך בחירה חופשית, אם ישתכנעו שזה הדבר הראוי לעשותו. הכלים הישנים אינם תקפים עוד. אין ביד החרמות ונידויים, חסימות ופסקי הלכה, דברי מוסר ואיומים בדבר העתיד הנורא הצפוי בעולם הזה ובעולם הבא כדי לגרום לכך. אין מרכיב כלשהו שמסוגל לחייב יהודים להמשיך ולהיות קשורים בזהותם היהודית. הדרך היחידה לכונן רצון עמוק להיות שותפים במסע הגדול שהחל בו אברהם אבינו, היא העצמת הרצון ופיתוח עולם יהודי שנוגע בנפשות בני אדם. הוא הבין שמשימה זו מוטלת על העולם הרבני, ועולם זה חייב לשנות את שפתו כדי למלא את תפקידו הגדול. בראש ובראשונה הוא חייב להיות מופת לרצון הזה – למן התשובות לשאלות הזהות ועד התנהגותו האישית, למן העמדות המוסריות ועד לקידוש שם שמיים ברבים, ולמן שמירה קפדנית על ייחודו ועד לדרכי המעורבות בעולם האנושי הכללי. הוא עשה זאת, ובכך היה מורה דרך לרבים.

שנית, רוחב היריעה של המקורות שעמהם הוא קיים משא ומתן. תרבות העולם, העמדות הפילוסופיות היסודיות, התיאוריות הכלכליות, התפישות הסוציולוגיות – את כל אלה קרא והפגיש עם התורה. כראוי, הוא לא היה בינארי: לא כפף עצמו חס ושלום בפני עושר אנושי זה, ומנגד – לא דחה אותו מעצם העובדה ששפע התרבות הזו לא צמח בתוך העולם היהודי הסגור. הוא מיין ובירר, ניפה וזרה לרוח, אימץ ודחה, והיה מופת לברכה העצומה היונקת מהיציאה מן הבועה, רוחב הדעת, כנפי רוח בעלי מוטה רחבה מאוד. "איש אשר רוח בו". הוא הכיר בתרומה העצומה של עולם תרבותי זה וגם בחסרונותיו ובחולשותיו, כאשר הכל מכוון לשאלה מהי בשורת התורה לעולם זה.

מקום מיוחד בעולמו תפשה רגישותו המוסרית. ההתנהגות האתית הייתה בעיניו אחד המימושים הגדולים ביותר הנתבעים מן האדם שנברא בצלם א-לוהים. המוסר מחייב את כל באי עולם, שכן הקב"ה כתב בתורתו תביעות מוסריות, בעיקר בספר בראשית, מכל באי עולם. על אחת כמה וכמה הוא מחייב את צאצאיו של אברהם אבינו ע"ה, שכן תעודת הזהות שלו היא "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". התורה לא רק קוראת לעצם ההתנהגות המוסרית, כי אם גם מגדירה אותה, ובמקומות רבים היא מהווה אלטרנטיבה לתפישות המוסריות השגויות של העולם. סוגיות מוסריות רבות עלו על שולחנו, והוא ביקש את הדרך הראויה לעשות את הטוב והישר בעיני ה'.

ומתוך כך לימד תורה. מעל כל במה. בכל הקשר. לכל ציבור – בין שהוא בן ברית ובין שאינו בן ברית. התורה שלימד נגעה בליבות השומעים, בשל הצירוף המופלא של כלים ותוכן. הכלים הלשוניים שלו, יכולתו הרטורית, אומנות הדיוק, החן שהיה שרוי עליו – כל אלה הפכו את ההאזנה לדבריו ואת הקריאה בהם לחוויה עצומה. אולם, מה שהיה בהם בעיקר הוא תורה עם בשורה, הרצון לכוון ולדייק את התנהגותו הראויה של האדם, ולהפוך את העולם הזה לטוב יותר.

חלק מגדולתו היה טמון גם בקשת הרחבה של הקיום בה נגעו דבריו. הוא ראה את האדם הבודד, את מצוקותיו, את שמחותיו ואבלו – והביא בשורה בדבריו בדרך בה יש לנהוג. הוא ביקש לתת מענה לנוער היהודי המתבולל, ולקשור אותו מחדש במסעו של אברהם אבינו ע"ה; לנגד עיניו עמדה הקהילה היהודית, אתגריה משימותיה ויתרונותיה הגדולים, והדריך אותה בדרכה; מדינת ישראל הייתה חלק מהותי מעולמו, והוא פעל למענה ובתוכה ומחוצה לה כדי להעצים את כוחה ומשמעותה; העם היהודי כולו זכה לקבל ממנו הארה עצומה על דרכו; הוא פנה לכלל האנושות, מתוך עולמו התורני, וביקש את טובת העולם, את השלום הכלל עולמי, את מקומה הראוי של האמונה והפרקטיקה הדתית כמחוללות תיקון בעולם, בניגוד לאלה התולים בהן את האלימות הכלל-עולמית ואת היוצרות של שפיכות הדמים.

משנתו נתנה גם מענה לתחושת החלל העצום שנפער עם פטירתו. אני מדמה בנפשי את דבריו אלינו, אילו יכול היה לדבר עמנו לאחר פטירתו. נראה שכך היה אומר לנו: לאחר הכאב והמשבר, דברי הזיכרון וההספד, צריך לקום מעל מתנו ולומר לעצמנו: מי שנותר בעולמנו, חייב ליטול על עצמו את המשימה שהוא מסוגל לעשות, לפי כישרונו דרכו ויכולתו, כדי להמשיך את המפעל הגדול במסעו של אברהם אבינו עליו השלום ובדרכו של שלמה המלך. הוא לא היה קורא להתמסר לפעולות הנצחה כי אם להליכה בדרכו של עמוד האש והענן, ולממש את צלם הא-לוהים שבנו, ואת הברית העמוקה בינינו ובין ריבונו של עולם, בעושר הרחב והעצום שניתן לכונן בעולם.