השבת האמון ההדדי – דרך חדשה

יש כל כך הרבה סיבות טובות, לא לתת אמון איש ברעהו. בוודאי כשהאחד כבר נחל אכזבה מן השני, או בהיותו למוד מאבק ארוך ועיקש עמו.

ערב מלחמת שמחת תורה, החברה הישראלית הגיעה לשיאם של חוסר אמון ואיבה, ואז באה עלינו המלחמה. נראה כעת, שרובה של החברה הישראלית, מימין ומשמאל, מאמין, מבקש ומייחל שמכאן ולהבא זה יהיה אחרת. אך בין הצדדים הנצים, פעורה תהום עמוקה של כעס, אכזבה, האשמה ומעל כל אלו מרחף – חוסר האמון.

בימים האחרונים, נעשים ניסיונות של הידברות, חידוש השיח, ורצון להגיע להסכמה לפחות על האופן שבו יתנהל מכאן ולהבא הוויכוח, ואולי אפילו ניסיון לייצר מכנה משותף, שיהווה מצע מוסכם להתחלה של בנייה משותפת, גם אם ישנן על גביה הרבה מחלוקות ואי הסכמות.

מצד אחד, יש בזה משהו מעודד שאולי פנינו לדרך חדשה, אך מצד שני, נשמעות הסתייגויות רבות, משני צדי המתרס.

את הרבנים שבאו להיפגש ולהידבר, מאשימים במזימה 'להכשיר את השרץ'. הם לא מתכוונים לסגת מהרפורמה המשפטית; פניהם להדתה ולחקיקה דתית; את המלחמה ואת ההתפקחות של רבים בחברה הישראלית ביחס לחמאס הם מתכוונים לרתום ולגייס לתנועה למען יישוב מחודש ברצועת עזה, למפעל ההתנחלויות והמאחזים.

ובכלל מאחורי כל רב עם זקן, מתחבא מיסיונר שתכליתו החזרה בתשובה של כל היהודים. 'ואם אינכם מאמינים', יאמרו החושדים, 'פשוט תשמעו מה הם אומרים בשיעורים לתלמידים שלהם, ותיווכחו שהחשד מוצדק לחלוטין'. הם לא באמת באים להקשיב ולהתפשר. הרי ברור שהם לא יוותרו על ההזדמנות ההיסטורית שנקרתה בדרכם: ממשלת ימין מלא על מלא, וניצולה בכדי לשנות פעם אחת ולתמיד את כללי המשחק במדינה. ידוע שפשיזם, פונדמנטליזם ומשיחיות, אינם יכולים להשתנות. הם יכולים רק להתחפש, וככאלה, הם המסוכנים ביותר!

את נציגי 'אחים לנשק', שבאו למפגש, מאשים הצד השני בניסיון להכשיר את מאבקם בביבי – שהרי זוהי תכליתם ומטרתם היחידה. למעלה מזה! כל מפעל החמ"ל האזרחי, ההתנדבות וההתמסרות, הכניסה לעומק הלחימה ללא היסוס, גם אם ראשיתם לשם שמים, כעת יהפכו לכלי שרת בידם לחסום את הצד השני מלהאשימם בבגידה, חוסר נאמנות ופירוק המדינה. כעת הם יאמרו: אנחנו אלה שהצלנו את המדינה! ההתגייסות שלהם, כך יטענו כעת, מוכיחה כמה המדינה כשלה ובראשה הממשלה וכל מערכות השלטון, ומדוע כה חשוב להחליפם.

הרי הם לא יוותרו, יאמרו המאשימים, על החלפת ביבי, הם לא יתנו לשנות במילימטר את מעמדו של בית המשפט העליון. ובכלל, פרוגרסיביות, ופוסט מודרניזם, אינם יכולים להשתנות אלא רק להתחפש וככאלה הם המסוכנים ביותר.

וכך הפער גדל והולך, וכל ניסיון להניח גשר, קורס אל תהום החשדנות, הניכור והזרות שחש כל צד לזולתו.

ואיך יוצאים מזה?!!

'ברור', כל צד אומר, 'שאם השני יניח את נשקו, אבל באמת! אם יהיה מוכן לוותר על א,ב,ג – אז נוכל להגיע להסכמות', אבל הא,ב,ג, שכל צד מבקש מהשני להניח – עבורו הוא קל, אך עבור הצד השני הוא נשמת אפו. אז מה עושים?? איך לא שוקעים מחדש אל תהומות השנאה, המלחמה, האיבה שהיינו נתונים בהם? וכנראה שהפעם ביתר שאת, שהרי כולם הקריבו את מיטב בניהם ובנותיהם ממש, במלחמה זו, וחשים שכעת את מלחמתם הם נלחמים, ועליהם לעשות הכול כדי שמותם לא יהיה לשווא.

אני הקטן, מאמין, שללא נתינת אמון איש ברעהו וכל צד בזולתו, לא נצליח להתקרב איש לרעהו. נתינת אמון במסירות נפש! גם כשזה קשה, גם כשיש מה לחשוד.

השבת האמון תתאפשר, לעניות דעתי, בשלושה תנאים:

1. עין טובה - נתינת אמון, אין פירושה נאיביות, או תמימות מנותקת מן המציאות. אני יודע, שלכל אחד יש מניעים רבים לפעולה, חלקם אלטרואיסטיים וטהורים, חלקם אולי נגועים באינטרסים – גבוהים או נמוכים, חלקם ערכים שאני לא מזדהה ועוד. ובכל זאת, אני מבקש להתרכז בטוב שבו. לדוגמה, ה'אחים לנשק' – נרתמו בכל מאודם למען מדינת ישראל בחודשים האחרונים – זה טוב! בלי שום סייג! זה גם חשף את נאמנותם, שאולי לפני רגע פקפקתי בה. זוהי הזדמנות עבורי לעשות תשובה על כך, להבין שטעיתי.

זה חשף את הנכונות שלהם לעזור לכולם, לא משנה אם הם דתיים או חילוניים, ימנים או שמאלנים. זה משמח ומרגש אותי, מקרב אותי אליהם בחזרה. מן הצד השני, הציונות הדתית, אף היא מקריבה את מיטב בניה למען שלום העם והארץ; מפקדים, חיילים, מוסרים נפשם בנאמנות גמורה. ההתנחלויות נרתמות לעזרה ללא סייג למפונים, לחיילים, לא משנה מאין הם, לאיזה מגזר הם שייכים ומה הייתה דעתם על הרפורמה ובאילו הפגנות השתתפו לפני המלחמה. זה מספר משהו על הציונות הדתית. משהו שאולי, אני הנמצא בצד השני, שכחתי. בסופו של דבר הם רוצים לחיות אתנו כאן ביחד, ומוכנים למסור את נפשם על זה, זה משמח אותי. מחזיר לי את היכולת לתת בהם אמון. הילדים שלנו סומכים אחד על השני בשדה הקרב, מאמינים אחד לשני – לא ייתכן שאנחנו לא נאמין איש לרעהו.

2. חיפוש הסכמות ומכנה משותף – אחרי חודשים של שיח מקטב והטחת האשמות, כדאי לקפוץ כמוצא שלל רב, על כל מי שעושה צעד אחד ולו קטן, לעבר הצד השני. כדאי לנסות בכל מאודנו לייצר הסכמות משותפות. נתחיל מהבסיס, נחפש בנרות מכנה משותף, ערכים משותפים, גם אם בסיסיים. נדגיש אותם, ננכיח אותם, נניח אותם כתשתית. ייתכן שבקצוות ישנם כאלו שעדיין אינם חפצים לדבר, אינם מוכנים לחפש מכנה משותף. לא מוכנים לעבור שינוי. זה מצער, נלמד גם עליהם זכות, אך עלינו לזהות את כל מי שמוכן לחפש את המשותף. גם בתוך הימין – הדתי; וגם בתוך השמאל – הדמוקרטי, יש מנעד של דעות. הבה ננסה לייצר תנועה רחבה של אלו שאינם בקצה של כל אחד מן הצדדים, להרחיב ככל האפשר את המנעד של אלו המוכנים לעשות צעד אחד לקראת השני. לזהות אותם, ולייקר את השיח עמם ואת ההליכה המשותפת, למרות חילוקי הדעות. אולי באופן הזה, נצליח גם לקרב את הקצוות ולהשפיע גם עליהם.

3. צעדים בוני אמון – את האמון, צריך לחדש בצעדים בוני אמון. משני הצדדים. צעד בונה אמון, משמעותו ללכת לקראת השני. להיות מוכן לוותר על משהו שלפני כן, לא הייתי מוכן לוותר עליו. שהרי לולא זאת, נשוב בדיוק לאותה הנקודה שבה היינו. כדאי להצהיר: על זה אני מוכן לוותר עכשיו, בשביל להיפגש, בשביל לנסות לבנות משהו ביחד. ובעיקר – לא לחכות לשני שיעשה זאת, ואז אני אעשה זאת. בדינמיקה כזו, כל אחד אומר לעצמו: אם אחשוף את הוויתור שלי, ובסופו של דבר הוא לא יוותר – איבדתי נכסים בלי תמורה. כך מתנהלים מול אויב, לא מול אוהב. אעשה צעד בונה אמון ואאמין שזה יוביל את הצד השני לעשות אף הוא.

אמנם כן, יש היום בחברה הישראלית מחלוקות גדולות ויש פערים גדולים, אך דווקא לכן, אין דרך אחרת לפתור אותן, ללא השבת האמון איש ברעהו, ובהשבת המשותף.

המלחמה הנוראית הזו, הכריחה אותנו להכיר במשותף הבסיסי ביותר – הנכונות של כולנו למסור את הנפש להגנה על עם ישראל ומדינת ישראל, ומיגור הרוע המוחלט שפגשנו.

אך זהו צעד ראשון. חייבים להמשיך הלאה לבסיס משותף איתן ורחב. באמת יש הרבה סיבות לכל צד למה לא לעשות זאת. וגם כל צד אומר לעצמו – אבל הסיבות שלי הן אמתיות. שלו הם דמיונות!

ואני הקטן אומר לכל אחד מהצדדים – יכול להיות שאתה צודק.

אבל אם בכביש נאמר: 'אל תהיה צודק, תהיה חכם', זאת כדי למנוע תאונה שכולם ייפגעו ממנה גם הצודק וגם הטועה, אז כשמדובר בעתידה של המדינה והעם, הרי שהסכנה הרובצת לפתחם של המשך האיבה והשנאה והמלחמה הפנימית, היא קיומית ומוחשית לעתידנו.

על כן צריך לומר: בואו, רק לרגע – לתקופה, לא נהיה צודקים – בואו נהיה אוהבים, מאמינים (אחד בשני) וקשובים. ביחד, ובאמון – נתנער מעפרנו לדרך חדשה.