דיון פומבי בוואטסאפ
שאלה
שלום הרב, שאלה בנוגע להתנהלות בקבוצות וואטסאפ. אחת האמהות בסניף שהייתה מאוד לא מרוצה מהתנהלות של הקומונרית ורכז הנוער בנוגע לאלימות שהייתה בסניף כתבה שאת שעל ליבה בקבוצות ההורים והמדריכים בווטסאפ. לדבריה היתה התנהלות לא תקינה והיא מעוניינת שהאחראים יעזבו את תפקידם. היא כותבת בקבוצות בשפה נקיה אבל דברים קשים שמצביעים על חוסר אמון דברים כמו: אל תוציאו ילדים למסעות כשיש אנשים לא אחראים וכד. לדברי אחראי הנוער האירוע טופל, היתה לקיחת אחריות מלאה, התנצלות. חידוד נהלים ועוד. אחרי כמה שיחות שהיו איתה אחראי הנוער באילת הודיע לה שהוא מוציא אותה מכל הקבוצות ואכן הוא עשה כך, והוציא אותם מהקבוצות. לטענתו היא עושה נזק היא פוגעת במדריכים והוא צריך לקחת אחריות על המדריכים ולדאוג לשלומם ולכן הוא הוציא אותה. לדבריו. היא פועלת באלימות ולכן אין לו ברירה אלא להרחיק אותה ממרחבי הקבוצות שבהם יש מדריכים. אני הרגשתי שיש בזה בריונות ושהנזק גדול מהתועלת אשמח מאד לשמוע את דעת הרב, תודה רבה מראש שרית
תשובה
שלום וברכה
כואב לקרוא את מה שנכתב כאן.
יש לחלק את הדיון לשלושה שלבים.
השלב הראשון הוא עצם הדיון עצמו על דברים לא ראויים שנעשו.
צריך להטמיע את היסוד שקבוצות וואטסאפ חייבות להתנהל לאור הלכות לשון הרע ואיסורי הלבנת פנים. חובה זו אינה אוסרת דיון על התנהלות לא ראויה, וחובה לאפשר דיון כזה, ואפשר שהאמא פועלת כאן לאור החובה ההלכתית של "לא תעמוד על דם רעך". אולם יש לה כללים שפורטו בדברי החפץ החיים בפרק העשירי של ספרו. חלק מחובות אלה הוא התביעה לפנות ראשית לאלה שמדובר בהם (במקרה הזה: הקומונרית ורכז הנוער) ולדבר איתם, ולבחון האם התקבל מענה ראוי; החובה לספר את הדברים במדויק, ורק אלה שידועים למספר, ולא לערבב בין עובדות ופרשנות; ועוד. וכמובן – לפעול לשם שמיים. אם הדבר הזה נעשה – עצם הדיון הוא לגיטימי. גם אז, צריך לזכור כי אנו מדברים על בני אדם, וחובה לנסות לפגוע כמה שפחות, ולהיות רגיש, ולזכור כי כולנו טועים וכדו'. כמובן שלצורך בירור יש צורך לתת גם את אפשרות התגובה ההוגנת (אני מבין שהדבר נעשה כראוי), ועל ידי כך מאזנים בין החובה להישמר מלשון הרע, ובין האפשרות לתקן ליקויים. הדבר מקופל בפסוק עצמו שכן מחד גיסא הוא מהווה מקור לדיני לשון הרע – "לא תלך רכיל בעמך", ובין האפשרות לתקן עוולות "לא תעמוד על דם רעך".
כמובן שכל זה צריך להיות מופנה גם כלפי אותה אמא, וגם הביקורת עליה צריכה להיות לאור הכללים האלה.
שלב שני הוא מה עושים כאשר הדברים לא נעשים. הדבר הנכון לעשות הוא לנסות ככל יכולתנו לאהוב שלום ולרדוף שלום, ולעשות מה שאנו יכולים כדי לקרב בין הדעות, כדי לתקן את הדברים שצריכים לתקן, וכדי שהדיון לא יהפוך למרדף אחרי אלה שטעו ושגו. הדבר נכון גם בשל העובדה שחובה לנהוג כך, אך גם מבחינה פרקטית – כי כל דרך אחרת מותירה צלקות וכעסים, ואש רוחשת מתמדת, שמוצתת מחדש כל פעם שיש רוח מחלוקת. צריך להשקיע שם את עיקר המאמץ. למעלה מכך, צריך לעשות כל מאמץ לא לסתום פיות, לאפשר לאנשים לכתוב את אשר עם לבם גם אם הדברים אינם מוצאים חן, גם בשל זכותם היסודית, גם בשל העובדה שחשוב לחברה לשמוע דעות ועמדות שבאות מכיוון אחר מאשר זה של הממסד והרוב, וגם בשל העובדה שכאמור סתימת פיות אינה מועילה בסופו של דבר.
ורק בשלב השלישי, כאשר כלו כל הקיצים, מותר לחברה להתגונן מפני ניצול במה באלימות. חופש הדיבור אינו חופש השיסוי. ההלכה, כאמור, מטילה חובות על המדבר, וכשהוא מפר אותם בצורה מזיקה ופוגענית – מותר להוציא מקבוצת וואטסאפ. אני מבקש להדגיש כי זה צריך להיות מוצא אחרון, מאוד לא רצוי, ורק כאשר כל חלופה אחרת אינה אפשרית. הרבה ניתן ללמוד מהשלכה (זה כמובן לא אותו הדבר) מדיני זקן ממרה, שההלכה מבקשת לאפשר לו ללכת הכי רחוק שאפשר, ולא סותמת את פיו במהירות, ורק כשכלו כל הקיצים הוא נידון כך.
כל טוב, בקש שלום ורדפהו