עבירה לשמה
שאלה
שלום כבוד הרב יש לי שאלה אמונית לגבי המקרה עם איציק סעידיאן ראיתי כל מיני כותרות בתקשורת והתבטאויות של ראש הממשלה הרמטכל ושר הביטחון, ואני יודע שדברים עדיין בהתהוות ,אך באמת נראה מהם שהרבה חוסר צדק שהיה כלפי נכי צהל שנים רבות יטופל עכשיו ברצינות בעקבות המקרה שהיה אינני כמובן בא לשפוט את העושה וברור לי שהיה במצוקה נפשית קשה אך עליי לומר שהסתירה בין כמה שמעשה של אובדנות ופגיעה עצמית אסורים לפי ההלכה לבין כמה שהתוצאות יכולות להיות חיוביות ולחולל חסד וצדק בעולם מטרידה אותי. ספק אם איזהשהיא מחאה והפגנה שהיתה נעשית בדרך כשרה לפי ההלכה היתה יכולה לחולל את השינוי וההכרה הציבורית שהמעשה שלו עשה. וזה גורם לי לחשוב... האם יכול להיות שהמטרה כן מקדשת את האמצעים לפעמים ביהדות? האם זה בסדר לעשות מעשים קיצוניים ואפילו לפגוע בעצמך אם הם יכולים לגרום לתיקון עולם כלכך גדול?
תשובה
שלום וברכה
השאלה שאתה עוסק בה היא מהמסובכות ביותר בהקשרים של אתיקה חברתית. אתה מזהה היטב מצבים שבהם דווקא פעולות לא ראויות ואסורות – גרמו לתוצאות חיוביות, וממילא עולה השאלה האם אנו בוחנים את הפעולות בלי להתייחס לתוצאות; לתוצאות בלי להתייחס לפעולות; או שאנו מוצאים דרך לכנס את שני היסודות גם יחד. בתולדות האתיקה התקיימו דיונים רבים ומגוונים על כך, וחלק מהם תוכל לראות בערך הזה בויקיפדיה: https://bit.ly/3n2cXtG.
מבחינה אמונית, אנחנו בדרך כלל מסתכלים על המעשים, ומיחסים את התוצאות הטובות שיצאו מהם (אם אכן כך אירע) לריבונו של עולם, ולהנהגתו בעולם. ראשונים עסקו בזה כאשר הם בחנו את מעשיו האיומים של פרעה, מול התוצאות שהיו למעשה דבר ה', וגם הנבואה נגד אשור (ישעיהו י, מפסוק ה ואילך) נבחנה בדרך זו.
מטרה אפוא אינה מקדשת את האמצעים. לעתים היא דוחה את האמצעים, ואין לנו ברירה אלא להשתמש במעשים פגומים. אולם אין קדושה בכך, ולא זו בלבד, אלא שבדרך כלל אנחנו מופקדים על עשיית המעשים הטובים, ונמנעים מלעשות "עבירות לשמה".
כל טוב ויישר כוח על השאלה החשובה