ריקודי נקמה
שאלה
הרב האם יש בעיה בלשיר את השיר שמעון ולוי טבחו בשכם מעשה אבות סימן לבנים וגם בנוגע לשיר זכרוני נאתשובה
שלום וברכה
לפני הרבה שנים כתבתי על כך.
אני שולח לך את הדברים הקצרים:
ריקוד הנקמה הופך פעמים רבות לאחר הריקודים הסוערים ביותר בחתונות ילדינו. דבריו האחרונים של שמשון "עזרני נא...ואנקמה אחת משתי עיני...", המולחנים כשיר שניתן לרוקדו, מפעים את ליבות הרוקדים, וקולם גובר ועולה. העוקב אחר תנועות הידיים ושפת הגוף מגלה שם הזדהות עצומה עם המילים, ולעיתים אוחזים הרוקדים כלי נשק מאולתרים כדי להדגים את חזונם בעולם הנקמה.
קשה שלא לחוש באמת הבוקעת מהתנהגות זו. ראשית, אין אנו עוינים את הנקמה. הנקמה מלמדת כי יש דין ויש דיין, וכי עונשו של הפושע בא. חלק בלתי נפרד מאמונה בצדק ומדחיית יחסיות המוסר ואובדן הקרקע המוצקה שלו, בא לידי ביטוי ביחס החיובי למעמד הנקמה. הנקמה נובעת מעולם שבו מתבררים הטוב והרע, הנבל והחסיד מופרדים זה מזה, וזהו העולם שראוי לחיות בו. למעלה מכך, אויבנו השפלים המנהלים מלחמה בדרכם של עמלק "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך", ופוגעים בנשים ובילדים ללא הבחנה בין במצויים במעגל המלחמה ובין אלה שמחוצה לו, ראויים כי יעזור לנו ד' לנקום בהם את דם עבדיו השפוך. זו טרגדיה נוראה שכמעט אין אף אחד מילדינו שלא נפגש עם הטרור - אם באופן אישי, אם על ידי פגיעה בקרוב משפחה או חבר, ואם במפגשו עם בן כיתתו שאיבד את היקר לו. שלוחי המצווה הגרים ביישובים מצולקים, דיים כדי להצדיק את בקשת הנקמה.
אף על פי כן, יש להוציא ריקוד זה אל מחוץ לתחום ולאסור אותו, לא מצד תוכנו אלא מצד הריקוד שבו. אף במקום בו אנו מבקשים את הנקמה הצודקת, אין אנו רוקדים אותה. אין אנו רוקדים אותה בשל העובדה שאין רוקדים על שפיכות דמים; אין אנו רוקדים אותה בשל העובדה כי בני אברהם אבינו אנו, ואנו רוקדים רק על שמירת דרך ד' לעשות צדקה ומשפט; אין אנו רוקדים אותה בשל העובדה שאין אנו מתעלמים מהמחיר הכבד שנקמה גוררת בעקבותיה, וממעגל דמים בלתי פוסק; אין אנו רוקדים אותה מפני שאנו נזהרים שלא תקלקל הנקמה אותנו, ושלא נתאהב בה וברוע שהיא מפיצה בעולם. אלו אינם מילים לריקוד, כי אם למלחמה שקטה וענוותנית, ולתיקון מתמיד של הנשק שמלחמה זו יוצרת בעולם.
על כן למדונו רבותינו כי רק שמואל הקטן יכול היה לתקן את ברכת המינים. הוא, שרגיל היה לומר "בנפול אויבך אל תשמח", יכול היה לבוא לעולמה של נקמה בדרך הראויה, המבקשת את האמת בה ולא את התלהטות היצרים; את הצדק שבה ולא את שמחת שפיכות הדמים; את תיקון העולם שבה ולא את הריסתו. לימים בא ולימדנו הראי"ה כי אנו מתקשים לנהל את התהלכותנו הפוליטית בתוך עולם של שפיכות דמים. ב"ה, ריבונו של עולם עזר לנו להתגבר על הסלידה הטבעית, ולהעדיף את המלחמה על פני הכניעה, ואת הניצחון על פני החורבן. עזרנו ריבונו של עולם, ונצחנו את מלחמותינו כנגד המבקשים לגרש אותנו מירושתנו, ובעזרתו גם נעשה חיל בעתיד והוא יבוס צרינו. ברם, אין לנו לגרור את יחסינו למלחמת המצווה אל הנקמה.
העובדה כי זהו ריקוד שאנו רוקדים מלמדת כי אין אנו שומרים על ההבחנה בין הצד האלוקי והצודק שבנקמה, לבין הזהירות מפני ההשחתה והקלקול שהיא מביאה בכנפיה. העובדה שאנו רואים במעמדו של שמשון את המילים המעוררות אותנו מלמדת כי חדר ייאוש אל תוכנו, ואין אנו מבקשים את תיקון העולם שלעיתים מופיע בביעור הרע, כי אם מבקשים את הנקמה העומדת לעצמה, שאין בה ברכה. ריקוד זה ביום בו מעמיד זוג את חופתו ובונה את תחילת דרכו, רק מעצים את הפער הנורא בין שני המעמדות, ואת התהום אליה אנו מתדרדרים. ההימנעות מריקוד זה מלמדת על אותו יחס עדין הראוי למציאות הנוראה של הנקמה - הכרה בחשיבותה בד בבד עם הרצון להיטהר טוהר מתמיד מאהבת שפיכות הדמים. על כן, ראוי לנו כי נשליך שיר זה מהבעת השמחה שלנו, נשמח חתן וכלה בשירי הבניין היצירה והאמונה, ונותיר את הנקמה למקומה המצומצם הראוי לה.