"היי, הייתי שמחה לבקש עזרה. אני בת 21, מתחזקת בשנה וחצי האחרונות מאוד. עברתי תהליך מאוד הדרגתי וב""ה אני מתקדמת לאט לאט. לצערי, נתקלתי במצב מורכב ובהורים לא פשוטים ולכן החלטתי להסתיר את זה מהם כדי שזה יקבל צורה בלי שהם ימנעו את זה ממני. אני מניחה שהם רואים קצת סימנים מהלבוש וכו', אבל עדיין. אני מרגישה שאני סוף סוף מוכנה לשתף אותם ואני פשוט לא מסוגלת. ההורים שלי מאוד אוהבים ודואגים ומבחינתם זה יהיה פנאטי ואני יודעת שהם יקשו עליי בזה, אולי אפילו ""לא ירשו"" לי. כמובן שאני מספיק בוגרת כדי להחליט על עצמי אבל זה בוודאות יגרום לבלאגן בבית, ואני אצטרך להילחם בהם לא מעט. מה גם, שאני חוששת שזה פשוט יוריד מהערך של זה בשבילי (מדהים לי לשמור שבת ולהתפלל בלי שהם יודעים, איך פתאום אני אעשה את זה בשלמות כשהם כועסים עליי ולא מקבלים את זה?). בנוסף לכל זה גם יצאתי עד לאחרונה עם בחור דתי כך שהרבה מהאשמה תלך אליו מן הסתם. אני באמת מרגישה אבודה, אני לא יודעת איך לעשות את זה, וחשוב לציין שוב שהפחד העיקרי הוא בגלל שההורים שלי הם אנשים לא פשוטים בכלל, ואני לא מגזימה כשאני אומרת שהם פשוט לא יתנו לי לעשות את זה וינסו לטרפד את זה. ואחרי כל זה- בהנחה שיגיע יום ואתוודה בפניהם- מה אוכל לעשות בשבתות המשפחתיות? אנחנו נוסעים כל כמה שבתות לסבתא שלי שגרה רחוק. אין לנו אפשרות לנסוע אליה במהלך השבוע, וזה זמן משפחתי בינינו וגם איתה. כמובן שאין לי דרך אחרת לעשות את זה ועצוב לי נורא לאכזב. אני ממש אשמח לעזרה, כל כך חשוב לי לעשות את זה והלוואי שיש קול שקול שיוכל לעזור לי. תודה רבה והרבה הערכה."
תשובה
שלום וברכהראשית, ברוכה הבאה. מה שאת מתארת על חייך מוכר היטב לכל עולם המעבר מקבוצת חיים אחת - לאחרת. זוהי תופעת ״דומינו״, כי השינוי שאת עושה בחיים אינו נוגע לך בלבד. הוא קשור גם לכל מי שסובב אותך, ובראש ובראשונה להורים. צריך להתחשב במציאות הזו, אבל לא להשתעבד לה.ההורים כדרכם אוהבים אותך, דואגים לך, רוצים בטובתך, והם רואים את מה שאת עושה כדבר המנוגד לכך. לעתים, הם רואים בכך גם פגיעה בהם ובדרכם. צריך להתחשב בכך, אבל כאמור לא להשתעבד לזה.מה אני מציע לך לעשות ?ראשית, ברחבי הרשת יש כמה קבוצות תמיכה של בעלי תשובה האחד לשני. כדאי לך לקרוא מניסיונם של אחרים, מהצלקות שהוטבעו בהם, מהדרכים בהן הם פתרו את הבעיה וכדו׳.שנית, להחליט לשתף את ההורים - לא בהנחתה של ההחלטה, אלא לספר על מה שעובר עלייך ומניין הגעת לזה, לשתף אותם באהבה שלך כלפיהם והרצון שלך שלא ילחצו עלייך לבחור בין הזהות המשפחתית שלך לזהות האישית, ולקיים שיחה גלויה, עדינה ורגישה, איתם. כאשר השיחה תהיה שיחה של שיתוף ולא של התרסה - היא עשויה לפתוח לבבות. זה לא וודוי. זה שיתוף.ואיך תסתדרו ? לאט לאט. מה שאתה יכולה לעשות - תעשי. מה שעוד לא - תעשי בהמשך. את תלמדי כיצד אפשר אט אט להגיע להסכמות; הם ילמדו כיצד אט אט ניתן להגיע להסכמות. וביחד גם תישארו משפחה חזקה מאוד וגם תוכלי ללכת בדרכך.אפשר שכדאי לך לקרוא את הספר: http://www.kinbooks.co.il/page_30163כל טוב, ואשמח להיות לעזר.
