מדותיו של הקב

חיפוש

הרב יובל שרלו 29.06.16

שאלה

שלום הרב!

חבר הראה לי את הגמרא בברכות על המשנה: "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך, מודים מודים - משתקין אותו."
הגמרא שם אומרת:
"על קן צפור יגיעו רחמיך מאי טעמא?... רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא; חד אמר... וחד אמר: מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזרות." רש"י שם מבאר: "מדותיו - מצותיו, והוא לא לרחמים עשה, אלא להטיל על ישראל חקי גזרותיו; להודיע שהם עבדיו ושומרי מצותיו וגזרות חוקותיו, אף בדברים שיש לשטן ולנכרים להשיב עליהם, ולומר מה צורך במצוה זו. "

אני מבין לגמרי את המחויבות הטוטאלית שאמורה להיות לכל יהודי כלפי הקב"ה וכלפי ההלכה, וגם אם יש הלכות שקשה לי איתן, אני מבין שאני מחוייב לקיים אותן. אך קשה לי עם הגישה הזאת, האם אין שום הגיון מאחורי המצוות? שום היבט מוסרי/רוחני/הומני? כל המצוות הן גזירות וכל מה שהקב"ה רצה זה להעמיס עלינו חובות ומטלות ומחוייבויות כלפיו? איך ניתן לומר דבר כזה?! הרי יש עיסוק נרחב בספרות היהודית בטעמי המצוות ובהגיון הרב שעומד מאחוריהן, ומעבר לכך, להפוך את הקב"ה לרודן דיקטטור שמטיל עלינו חובות חסרות הגיון וכל מטרתן הוא לחייב אותנו במשהו כלפיו ותו לא? איך אפשר לחשוב דבר שכזה?

תשובה

"

כמבוא לתשובה, אני מצרף דברים שכתבתי לדף פרשת שבוע לפרשת חוקת. ראה אם הדברים מדברים אליך, ואם תרצה להמשיך לדון בהם - בשמחה:

 
 
משעה שהביטו לומדי תורה על התורה במבט רפלקטיבי, וביקשו לא רק את ה״נעשה״ אלא גם את ה״נשמע״ - נולד הדיון העמוק ביחס לטעמי מצוות, לעיסוק בהם, ולקיום המצוות מתוך הבנה עמוקה. מעודדי העיסוק בטעמי המצוות הצביעו על התועלת המרובה שבחתירה להבין את דבר ד׳: בדרך זו מתרחב קיום המצוות בעולמו של האדם. המצוות אינן מופנות רק אל הצד המעשי והביצועי, אלא גם אל תודעתו של האדם, ואל עולמו המחשבתי; בדרך זו מתעצמת הזדהותו של מקיים המצוות עם המצווה - היא אינה מתרחשת בעולמו כקיום צו שהוא נכפה או נאלץ לקיים, אלא כעולם רוחני שהוא מזדהה עימו מאוד, והופך להיות חלק מאישיותו; בדרך זו פוסק ההלכה מונחה לא רק על ידי היבטים טכניים, אלא דווקא מתוך חתירה להבנת שורש המצווה מתאפשר לו לכוון בפסיקותיו לעולמה המדויק של ההלכה; בדרך זו ניתן לקרב אנשים מבחוץ, ולהראות להם שאנו ״עם חכם ונבון״ מכוח התורה אותה אנו מקיימים, והדבר מהווה בסיס הן לקרוב עם ישראל לתורה, והן לאפשרות להפיץ את תורת ישראל בעולם - כל אלה הם הנימוקים העיקריים, אך לא היחידים, שמעצימים את התועלת הגדולה בטעמי המצוות.
גם למתנגדים האירה שמש אמונית עמוקה, שהתסיסה את הרתיעה ואת הפעולה ההפוכה - קיום המצוות מצד הגזרה הא-לוהית לעצמה, ובלי לקשור בו את השכל האנושי. הם טענו כי המבין את טעם המצוות ממיר את קיומה ממהותה האמיתית: הוא לא עושה זאת בשל העובדה שהקב״ה ציווה, אלא בשל העובדה שהוא השתכנע. למעשה, לא עבודת א-לוהים יש כאן, כי אם עבודת עצמו; בדרך זו פוחת החשש לרפיון בקיום התורה, שכן מקיימיה לא יאמרו ״אני ארבה ולא אסור״, ולא יחלישו את הנאמנות שלהם למימוש המלא של המצווה בעזרת נימוקים שכליים המחלישים את המחויבות הזו; מעבר לכך - ההנחה כי יש בידינו לפענח את המשמעות המדויקת של המצווה היא הנחה מפוקפקת מאוד: אפשר שאדם יסבור כי טעם המצווה מכוון לנושא פלוני, ואילו המגמה הא-לוהית המקורית הייתה שונה לחלוטין, ומכאן עלול לצמוח חורבן גדול. וכדרכם של דברים, יש עוד נימוקים השוללים זאת. 
מחלוקת זו אינה פילוסופית בלבד. היא נוגעת בשורשי האמונה הקיומית, ובטיב הקשר הנוצר בינינו ובין הקב״ה. פרשת פרה אדומה מהווה מקור קיצוני ל״אמרתי אחכמה - והיא רחוקה ממני״, לאמור: למצווה שאין ביכולתנו לפענח לא את מהותה העקרוני ולא את פרטיה (״מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים״). היא מכניסה לעולמנו את אחת התנועות העמוקות בעמידתנו מול הקב״ה, שמהותה היא פינוי עולמנו הפנימי ממחשבותינו ומתפישותינו, ולתוך החלל הזה אנו מכניסים את דבר ד׳, ומניחים לו להפעיל אותנו, להניע אותנו, ולמלא את עולמנו בדרך המיוחדת של הקב״ה.
ואפשר שאין צורך להכריע. אפשר שבדרך שפתח רבי סעדיה גאון, בהבחינו בממד המצוות ה״שכליות״ והמצוות ה״שמעיות״ - יש בידינו ללכת בדרכים מגוונות, ולחיות בעולם עשיר של מצוות. לקיים מצוות באופן מוחלט גם בשעה שאין אנו מבינים אותן, והן אף עומדות בניגוד למחשבותינו או ערכנו, ולחיות בכך את חיי האמונה העמוקים ביותר; לחתור להבנת מצוות, ולקשור את עולמנו הפנימי עמן; להבחין בין מה שאנו מסוגלים להבין ולהגביר אותו, ובין תחומים שאין אנו מסוגלים, ועוד ועוד. חיי האמונה הופכים בכך לנאמנים באופן מוחלט למצוות, ולחיפוש דרכים מגוונות להתקשרות בהן, לעתים על ידי הבנה, ולעתים דווקא על ידי פינוי עצמנו. ״אלו ואלו דברי א-לוהים חיים״ הוא הביטוי המתאים ביותר לסוגיה זו.
 
"