"נסיעה ברכבת בשבת בחו""ל"

שאלה

"לרב יובל שרלו, שלום וברכה.
אני כותב אליך בשאלה הלכתית שכבר דנת בה בעבר, אך רציתי לחדד כמה נקודות שלדעתי מצדיקות דיון חדש.
*בגלל המקרה והמיקום הספציפיים, אני חושב שהשאלה אינה מתאימה לפרסום באינטרנט.
משפחתי ואני עברנו לגור בעיר ברלין בגרמניה, למשך שנה או יותר, במסגרת עבודתי האקדמית. יש לנו כמה ילדים וכן תינוק בן שנה וחצי (שמהלך לבדו). בחרנו לגור במרחק הליכה קצר מבית הכנסת של חב""ד כדי שנוכל להתמודד עם איסור הטלטול. כמשפחה שהגיעה מלב ירושלים, ההתמודדות הבאה שלנו הייתה ועודנה בעיית הבדידות החברתית בשבתות. קהל בית הכנסת מורכב ברובו מאוכלוסיה מקומית מבוגרת ולא דוברת עברית (אף שאנו עושים מאמצים להתחבר גם אליהם, טרם צלחנו), ומעט אורחים מזדמנים. יש כמה משפחות ישראליות דתיות שהתוודענו אליהן דרך המסגרות היהודיות, אך ההליכה אליהם בשבתות ארוכה, וקשה במיוחד מפני שאי אפשר לקחת עגלה לתינוק. בקיץ השבת יוצאת בשעות הלילה המאוחרות וההכרח להישאר באיזור הבית, ללא עיסוקים שאינם מותרים בשבת, וללא חברים להורים ולילדים, פוגם מאוד בחווית השבת שלנו.
מכאן המוטיבציה לבדוק מחדש את שאלת הנסיעה ברכבת בשבת. קראתי כמה וכמה תשובות מפורטות בנושא, ולא השתכנעתי שבמקרה כזה צריך להיות איסור מוחלט, בתנאי שמקפידים על תנאים ידועים. ברשותך אפרט מעט ואני מתנצל על האריכות.
כמה מן הבעיות שהועלו בקשר לנסיעה זו קלות לפתרון, לפחות בנוגע לעיר ברלין:

1. מדובר בנסיעה של כמה תחנות ברכבת עירונית, כך שאין בעיית תחומין.

2. הכרטיס הוא כרטיס של נסיעות חופשיות שנרכש מראש.

3. לא נושאים ולא מטלטלים דבר, גם לא את הכרטיס, כך שאין בעיית טלטול (מניסיוני, יש סיכוי נמוך שמבקר ידרוש ממך להציג כרטיס, וגם אם זה קורה אפשר להסביר לו את הנסיבות וזה יעבור בשלום).

4. אנחנו בטלים באלף בתוך המספר הרב של הנוסעים הגויים, כך שאין כאן מלאכת גוי שנעשית במיוחד עבור יהודי.

5. אני מוסיף עניין שלא העירו עליו: בחלק מן הרכבות הדלתות אינן נפתחות מעצמן, אלא כאשר הנוסע לוחץ על כפתור. אך אם נוסעים בשעות היום הבעיה הזאת נפתרת, כי בכל תחנה יורדים ועולים נוסעים רבים ומישהו ודאי יפתח את הדלת.

נותרו שתי בעיות שהפוסקים העירו עליהן והתבססו עליהן כדי להחמיר: מראית עין, ועובדין דחול. אם יורשה לי, אחווה את דעתי עליהן ואשמח להתייחסותך.
א. קשה לי לקבל את הטענה של מראית עין כטענה ממשית במקרה זה. אפשר להבין זאת כשבתוך עמך אתה יושב, ומישהו עלול ללמוד ממעשיך דבר מוטעה מכיוון שהוא אינו מודע לפרטים, וכיוצא בזה. אבל מי ילמד ויטעה ממעשינו כאן? כמעט כל האוכלוסייה כאן גויים, וגם היהודים לא בהכרח מזהים אלה את אלה ברחוב (אני נוהג לחבוש קסקט, גם בהיותי בארץ. הילד הגדול חובש כיפה אך יכול לחבוש כובע).
מעבר לכך, הבעיות ההלכתיות שעלולות להתעורר מנסיעה בשבת ידועות היטב לכל מי שגר כאן ואכפת לו מן ההלכה. יהודים דתיים בחו""ל רגילים למגוון של בעיות שבת וכשרות, ולמגוון של פתרונות, ולכך שיש מקילים ויש מחמירים, ויש תנאים שצריך להקפיד עליהם, וכדומה. הרעיון שעלייתנו לרכבת תביא יהודי אחר לחשוב שמותר לנסוע עם כרטיס, או שמותר לנסוע מחוץ לעיר, איננו סביר בעליל.

ב. לגבי עובדין דחול – זו בעיה חמורה ואינני מקל בה ראש. בילינו כאן כבר מספר שבתות ועד עתה לא התרנו לעצמנו לנסוע ברכבת, וכך ויתרנו על פעילויות שבת קהילתיות שמתרחשות הרחק מאיתנו. אבל מתברר שלקהילתיוּת היהודית בניכר יש משמעות רבה – פסיכולוגית וגם דתית, ובמיוחד עבור הילדים. לא עמדתי על העוצמה של הדבר לפני בואנו לכאן. ללא קהילה אנו חשים כי השבת מביאה עמה עוגמת נפש במקום שתביא שאר רוח. המוטיבציה לשאלה שלי באה מתוך ניסיון להעצים את השבת, ולא מתוך רצון להקל ללא צורך.
לא מדובר בנסיעה לצורך תפילה בבית הכנסת, אבל גם לא מדובר בנסיעה למוזאון או לחוף הים. להבנתי, נסיעה לארוחת שבת יכולה להיחשב צורך מצווה בהגדרה רחבה, כאשר אין אלטרנטיבה אחרת, וכאשר המטרה היא חוויה משפחתית-קהילתית סביב שולחן השבת. אני תוהה אם ""עובדין דחול"" הוא השיקול הנכון כאן, שהרי הנסיעה נעשית לצורך השבת גופה.

ידועה ומובנת לי עמדתך שבנושא זה צריך לפסוק המרא דאתרא. ככל הידוע לי, הרבנים המקומיים אוסרים מן הנימוק של עובדין דחול (בהנחה ששאר הבעיות נפתרות כמפורט לעיל). לדעתי אין להסתפק בתשובתם. הקהל שלהם הוא קהל מקומי שגר קרוב לבתי הכנסת ואשר חי כאן כל חייו. הקשרים הפנימיים שלהם ענפים. הבדידות ומחסום השפה אינם בעיה עבורם. ואילו מצבה הספציפי של משפחה ישראלית במדינה זרה לא נלקח בחשבון על ידי הפוסקים המקומיים.
אני מתנצל על האריכות. אשמח לשמוע את תשובתך."