בינת הלב חלק ראשון

 אברהם אבינו גילה את האלוהות בתוך הפליאה , מתוך שאלה ולא מתוך תשובה . בכל תשובה יש סכנה שהיא תתקבע ותהפוך להיות 'טבע' או 'חוק', כי תשובה מחזירה את העולם אל הסדר. השאלה מתעוררת דווקא בשבירה של הסדר הטבעי. כשאדם מתפלא ולא מוכן לקבל את העולם כפי שהוא, ומחפש את מה שמעבר לחיים עצמם. שמה מתגלה האלוהי האינסופי. לכן הפליאה חייבת להישאר, ואסור לנו 'לקלקל' אותה עם תשובה טובה.

אתה יכול להיות 'דתי' בלי להיות 'מאמין' , כלומר בלי להיות מוטרד ממשמעות הקיום ובלי להתפלא . אתה יכול לשמור מצוות , אבל אמונה במובן של יחס חי לאלוהים וחריגה מהסופיות , מופיעה כשהטבע והחוקיות נשברים. רגישות להוויה , בקשת משמעות ופליאה - אלה הם יסודות האמונה . כשהם מופיעים האמונה נולדת , והם גם מחיים אותה ושומרים עליה שלא תתאבן ותתייבש .

האמונה איננה 'התשובה הנכונה', אלא היא הגילוי שנולד בליבו של אדם שהמרחב שבו הוא חי חורג מהטבעי ומהסופי. האמונה מתחילה כשהאדם מבין שהוא נוגע באינסופי, שיש בו משהו טרנסצנדנטי; כשהוא מחפש את מה שמעבר לחיים ולא מקבל את המציאות כסופית . כלומר כשהוא עומד מולה . בשפה החסידית אומרים שא-לוהים "ממלא כל עלמין ומסובב כל עלמין" , והכוונה היא שאברהם אבינו גילה שיש א-לוהים לא רק בשמים, אלא גם כאן, בעולם, וגילה שנשמתו של האדם קשורה בו.

הגילוי הזה התרחש ברגע שבו הוא לא היה מוכן יותר לקבל את העולם כפי שהוא, כששאלות שבאו 'מהמעבר' הטרידו אותו. יכולות להיות תשובות, אי אפשר לחיות בספק כל החיים, אבל אסור שהן יהפכו לתבנית קבועה, כי צריך לשמור על הפליאה. גם כשיש תשובה, יש להמשיך להיות מוטרד מסופיותו של הקיום.

כל תשובה לשאלות האמונה שפותחת פתח למשמעות היא אכן אופציה , אבל מאמין שחי לנוכח האינסופי יודע שגם אם הוא יקבל תשובה, היא לא תשובה מוחלטת. יכול להיות שמישהו אחר ימצא תשובה אחרת , כי התשובות באות מהאינסוף והן כולן ביטויים של מה שמעבר לחיים. גם כשהוא מוצא תשובה שמניחה את דעתו, המחשבות הללו עדיין בוערות בתוכו ומעמידות אותו בזיקה אל האלוהי, אל האינסופי. הזיקה הזו, החתירה והדרישה הללו, הן הן האמונה.