רשו"ת להחמיר

תשס"ז 2007

לקנייה מהישיבה

 

 

 

 

 

מאמר הקדמה לספר 'רשו"ת להחמיר' מאת הרב יובל שרלו:

 

המאמר עוסק במקומה של החומרא בחיי האדם ובמטרותיה

 

אחד המאפיינים המובהקים ביותר של ההלכה הוא היות ההלכה מכוונת לאורח החיים המופנה לכולם כאחד. ברוב מוחלט של סעיפי השולחן ערוך אין אנו מוצאים הבחנה של ממש בין רמות שונות של בני אדם, ואין הלכות הנוגעות דווקא לצדיקים או לפועלים או לכל קבוצה אחרת. ההלכה היא דמוקרטית במובן זה שכל בני האדם שווים בה. כל בני האדם נוטלים לולב, מצווים לבנות מעקה, שומרים על דיני טהרת המשפחה ועומדים לדין בצורה שווה. התחומים המועטים בהם יש הבחנה הלכתית - דיני השבת אבידה, כבוד תלמיד חכם וכדו' - הם היוצאים מן הכלל שאי אתה רשאי להחזירם לכללם וללמוד מהם על הכלל כולו.

 

 

חכמי ההלכה קיבלו על עצמם מגבלות רבות בשל אופי מיוחד זה של ההלכה, ובעיקר שתי מגבלות עיקריות. ראשית, הם ויתרו בתחומי הלכה רבים על ייחוס משקל גדול מאוד לכוונה. בשל העובדה שכוונה היא חוויה אקסקלוסיבית ומובחנת בצורה חדה, אין לכוונה מקום מרכזי בעולמה של ההלכה. יש לשים לב כי על אף שנפסק כי מצוות צריכות כוונה, מיעטו פוסקי ההלכה במשקל הכוונה הנדרש כדי לצאת ידי חובה, וצמצמו אותו עד למינימום. עדיין נותרו תחומי הלכה בהם הכוונה היא עניין מרכזי - בעיקר בדיני דיבור כמו נדרים ולשון הרע - אולם ברוב מוחלט של ההלכות אין מקום לכוונה עצמה. שנית, הם קבעו בדרך כלל את קו המינימום כקו ההלכה. כדי שיתאפשר לכולם לשמור את ההלכה, אנו מוצאים כי ההלכה נפסקה בדרך כלל באורחות החיים הרגילים של בני אדם. יש המבארים כי הכרעה זו התחילה בעולמם של הפרושים שסטו מההלכה הצדוקית הכהנית המחמירה, יש שביארו כי ההכרעה כבית הלל היא שעיצבה את דרכה של ההלכה כפונה לציבור כולו, ויש שביארו כי בשל העובדה שסמכותה של ההלכה מותנית בסופו של דבר בקבלת הציבור הרי שהציבור הוא הקובע את הנורמה ההלכתית. תהא הסיבה אשר תהא - ניתן לומר בפסקנות כי ההלכה נפסקה בדרכם של בני אדם רגילים ונורמאליים.

 

 

ראיה נוספת לדרך ההלכתית הפונה לכולם הם כללים על-הלכתיים המובאים בדברי חז"ל. חז"ל קבעו כללים על-הלכתיים רבים, המלמדים כי זו הייתה דרכם בפסיקת ההלכה. בין כללים אלה ניתן לציין את "לא ניתנה תורה למלאכי השרת", "התורה חסה על ממונם של ישראל", "דרכיה דרכי נעם", "כבוד הבריות", "אין גוזרין גזירה לגזירה" ועוד ועוד. לא זו בלבד, אלא שבמצבים חריגים הורו כי "מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין". בדרך זו יצרו חכמינו יצירה מופלאה שבכוחה לגבש ציבור עובד א-לוהים, ולא רק שכבת עילית נאמנת ההלכה. לכל אלה מצטרפת מצוות תלמוד תורה, שמאז מהפכת עזרא שפירש את התורה בהמון עם והוציאה לרשות הרבים הפכה נחלתו של כל אחד מישראל, וכל אחד ואחת שותפים בתלמוד תורה - כל אחד לפי דרכו ומעלתו. הכרעה זו היא אחד מפסגות הייחוד של עולם התורה.

 

 

כלכל הכרעה מוגדרת, גם להכרעה זו מחיר מסוים. דווקא בשל הציבוריות של ההלכה נמנע לכאורה ביטוי הייחוד המבחין בין בני אדם שונים; דווקא בשל התמקדות ההלכה במעשה, מעומעמת החוויה הפנימית והעולם הרגשי כחלק מקיום המצוות. ניתן להדגים זאת במחיר המסוים ששילמה התפילה: התפילה רותקה לגדרים אובייקטיביים המאפשרים לכל אדם להיות שותף בתפילה, ואף לקיים תפילה ציבורית שלא הייתה יכולה להתחולל בלוא זמנים קבועים ונוסח קבוע המאפשר לציבור כולו להיות שותף. המחיר הנגבה מהתפילה הוא העובדה שהכוונה ירדה ממעלתה העיקרית וכמעט שאינה מהווה תנאי ליציאה ידי חובה ברוב מוחלט של חלקי התפילה. לא זו בלבד, אלא שבתפילה המנוסחת והקבועה כמעט ואין מקום לביטוי ייחודו של האדם.

 

 

כפילות המשמעויות של אופיה של ההלכה הצמיח שני כיווני התמודדות עם המחיר שהעמדת ההלכה בדרך זו תובעת. הראשון שבהם הוא השבת הכוונה למקום הראוי לה, וייחוס חשיבות גוברת לעולם הפנימי בשעת קיום מצוות. ודאי שההלכה אינה אוסרת את הכוונה. בד בבד עם קביעת הנורמה המעשית של ההתנהגות בדרכה של ההלכה נפרש עולם שלם של ספיריטואליות שההלכה מהווה לה רקע מעצים. נשמתו הייחודית של האדם מאפשרת לו להעניק משמעות פנימית למצווה, ולכלול בקיומה לא רק את הכלים המעשיים שבדמותו כי גם את העולמות הרחבים של המחשבה, הרגש, הדמיון, הרצון ושאר חלקי האישיות. עולמם של חכמינו מדבר הרבה על התודעה הפנימית, והיו שביארו כי קיום הלכה ללא תודעה פנימית הוא חסר משמעות, ולעתים אף מהווה "פושעים ייכשלו בם". בין הראשונים הקדיש לכך בעל חובות הלבבות את ספרו, ואף כתב כי בלוא חובות הלבבות במשמעות הרחבה של המילה "לא תיתכן לנו מצוה ממצוות האברים" (הקדמה).

 

 

הכיוון השני הוא עולם החומרות.

 

 

עולם החומרות הוא המקום בו יכול האדם להביא לידי ביטוי את עולמו הפנימי. זה המקום בו ניתן לעשות יותר, ולממש את ההקרבה העצמית בפני ריבונו של עולם; זה המקום בו יכול האדם לבטא את אהבתו לא-לוהים בעשותו מעבר למה שההלכה מחייבת אותו; החומרות מאפשרות לאדם לקדש את עצמו במותר לו; זה המקום בו יראת החטא מניעה אותו והוא מתרחק מהאפשרות לחטוא ולהידרדר במדרון החלקלק; זה המקום בו למדנותו הספקנית הממאנת להכריע בין שיטות שונות כדי שלא לאבד אחת מהן מאפשרת לו להחמיר כשיטות השונות גם יחד; זה המקום בו הוא יכול לממש את מידת החסידות שלו שאינה רוצה להתקרב אף לפריפריה של העוון; זה המקום בו משיכתו לרוממות הנפשית מוצאת דרך לבטא בעולם המעשי את הדברים, ועוד ועוד. כל אחת מהסיבות השונות המצמיחות את הרצון להחמיר מתאפיינת גם בתהליך שונה של החמרה ובביסוסה על מקורות שונים. לפיכך אנו מוצאים עולם מלא ומרתק של חומרות שבני אדם מחמירים על עצמם - בין חומרות שנכנסו לעולם ההלכה עצמו, ובין חומרות הנובעות מוולונטריות אישית.

 

 

אותה דרך מחשבתית שאיפשרה את ההחמרה מתוך מודעות עמוקה לצורך בה ולמחיר שמשלמת ההלכה האובייקטיבית תקפה גם ביחס להחמרות גופן. גם להחמרות יש מחיר מסוים שיש להיזהר ממנו. בעולמם של חז"ל מצאנו ביקורת קשה על החמרות מסוימות. רבי טרפון שביקש להחמיר כדעת בית שמאי וסיכן את עצמו לשם כך, נתקל בתגובה צוננת מאוד; ביאורים רבים נכתבו על ביקורת זו, שהרי לכאורה כל שרצה רבי טרפון הוא להחמיר על עצמו כבית שמאי. הביאור הנפוץ שביניהם הוא שלעיתים ההחמרה מביאה בטעות לפסיקת הלכה שלא כדין - המתבונן ברבי טרפון עלול היה לחשוב שהלכה כבית שמאי, ודבר זה הוא חמור מאוד. ממוצא דבר אתה למד כי המחמיר חייב לוודא שיהיה ברור לו ולרבים אחרים כי מדובר בחומרה אישית ולא בטענה כי זו אכן ההלכה.

 

 

במקום אחר ביקרו חז"ל בצורה חריפה יותר את המחמיר ללכת לאור שתי שיטות: "לעולם הלכה כדברי בית הלל, והרוצה לעשות להחמיר על עצמו ולנהוג כחומרי בית הלל וכחומרי בית שמאי על זה נאמר והכסיל בחשך הולך..." (תוספתא עדיות ב, ג). גם כאן נותר מקום נרחב לעסוק בשאלה אימתי נכון לבקש לצאת ידי חובת השיטות כולן, ואימתי מדובר במעשה כסילות. יש לזכור כי עצם הרעיון לצאת ידי חובת השיטות כולן קיים אף הוא בעולמם של חכמים, והסתירה שבין המקורות השונים מולידה כדרך הסתירות עולמות חדשים ומרשימים של גווני חומרות למיניהן.

 

 

חכמים גם נזהרו מאוד מלגזור גזירה לגזירה. כדי שלא להאריך ניתן לצטט את הסיבות לכך מהאנציקלופדיה התלמודית: "...שאם היינו גוזרים גזרה לגזרה נתמלא גזרות, ואם היה הדבר מתפשט מגזרה לגזרה היו אוסרים כל הדברים מעט מעט". ישנם עוד כללים המגבילים את גזירת הגזירות של חז"ל.

 

 

הביקורת בעולמם של חכמים על החומרות נמצאת גם בצד השני של המטבע. כאמור לעיל, ישנם סימנים רבים לכך שביסודו של דבר העדיפו חכמים את ההליכה בדרך הקולא, כבר מימי הפולמוס בין הצדוקים לפרושים או בין בית שמאי ובית הלל. בדברי חכמים אנו מוצאים את הביטוי "כח דהיתרא עדיף". יש כמובן להיזהר בשימוש בכלל זה, בשל העובדה שניתן לבאר כי כלל זה אינו עוסק בעולמה של ההלכה אלא בעוצמתו של פוסק ההלכה. כך לדוגמה ביאר רש"י: "דהתירא עדיף ליה - טוב לו להשמיענו כח דברי המתיר, שהוא סומך על שמועתו ואינו ירא להתיר, אבל כח האוסרין אינה ראיה, שהכל יכולין להחמיר, ואפילו בדבר המותר" (ביצה ב ע"ב). אף על פי כן, רבים הפוסקים שכתבו כי יש להעדיף את ההליכה בדרך הקולא, ולאורך הדורות אנו מוצאים את עולם ההלכה מצטט כלל זה כיסוד הלכתי של ממש. התמונה נעשית מורכבת יותר בשני המישורים של כוח דהיתרא. במישור עוצמתו של הפוסק, יש להזכיר את דברי רבי שקבע שהוא צריך להיזהר שלא יוגדר כרב שכל מהותו היא כרב מקל. במישור ההלכה עצמה, יש לזכור שישנם נושאים משמעותיים בהם דווקא יש להחמיר בהלכה.

 

 

לסיבות אלה ולאחרות ניתן לצרף עניין אחד שהוא יסודי ביותר. הנושא אינו רק עצם קיומה של חומרה אלא גם השאלה במה מחמירין. בשל העובדה שבדרך כלל אין האדם יכול להחמיר בכל ההיקף הגדול של עולם ההלכה האדם בוחר במה להחמיר ובמה לא. באופן טבעי נוטה האדם להחמיר בעניינים שבין אדם למקום. הסיבות לכך למעשה רשומות למעלה - המעיין היטב בסיבות המביאות להחמרה יגלה כי רוב הסיבות אכן מביאות את האדם לתור אחר הקשר בין

א-לוהים ואדם ובדרך זו לחדד את רצונו הפנימי.

 

 

על תופעה זו עמדו כבר הנביאים, והם שחשפו את הנטייה האנושית לבוא לבית המקדש ולהרבות בקורבנות לפני המקום, גם בשעה שהעולם החברתי נותר מופקר. הנביאים כולם ביארו כי ההחמרה צריכה למצוא את מקומה דווקא בסדר הפוך. יש להקדים את העיסוק בתיקון העולם - בצדקה ובמשפט, בחסד וברחמים - להליכה לבית ד', ואף מחו בצורה נמרצת ביד אלה שהפכו את הסדר. רבי יהודה הלוי ביאר את דברי הנביאים בצורה מרחיקת לכת, וקבע כי כביכול "הודיעם הא-לוה כי הוא היה מסתפק בפחות מזה באומרו להם: מי יתן ושמרתם את המצוות אשר החברה הפחותה והשפלה ביותר מקבלת עליהם, והן הצדק וההטבה לזולת וההודאה לא-לוה על חסדו כי התורה הא-לוהית לא תשלם כי אם לאחר שלמות החקה החברתית והשכלית...".

 

 

 

 

 

מופלא לציין את העובדה שההלכה בדרך כלל לא ביטאה עמדה זו. ההלכה בדרך כלל לא פסקה בעניינים שבין אדם לחברו. אין אנו מוצאים כמעט בספרי הלכה קדומים דיני לשון הרע, הלבנת פנים, חסד, חתירה לצדק, התייחסות מתמדת ועקבית לגר ליתום ולאלמנה ולשאר הנרדפים. על תופעה זו עמד כבר בעל המשך חכמה: "...בהתבונן בדרכי התורה נראה כי במצות מעשיות כמו עו"ג ועריות יש כרת וסקילה ושאר מיתות ומלקות לא כן בנמוסיות ומדות כמו מחלוקת לשון הרע רכילות גזל אין מלקות דהוי לאו הניתן לתשלומין או דהוי לאו שאין בו מעשה, אולם זה דווקא ביחיד העושה אבל אם הצבור נשחתין בזה מצאנו להיפך בירושלמי דפאה (א, א) דורו של דוד כולם צדיקים היו וע"י שהיו בהן דילוטורין היו נופלים במלחמה כו' אבל דורו של אחאב עובדי עו"ג היו וע"י שלא היו בהן דילוטורין היו יורדים למלחמה ומנצחין בו, שאם הצבור נשחתין בעו"ג ועריות ע"ז נאמר (ויקרא טז, יז) השוכן אתם בתוך טומאותם אבל בנמוסיות ומדות לשון הרע ומחלוקת ע"ז כתוב (תהלים נז, ו) רומה על השמים כו' כביכול סלק שכינתך מהם..." (שמות יד, כט).

 

 

לא זו בלבד, אלא שבדרך כלל ההלכה הפורמאלית לא נתנה את המשקל המשמעותי לעניינים אלה שהנביאים קראו להחמיר בהם. מבחנם ההלכתי של תחומים בהלכה הוא מה נעשה בשעה שיש התנגשות בין תחומים שונים. בשעה שהתנגשו ענייני בין אדם לחברו ובין אדם למקום, ההכרעה היא בדרך כלל לענייני בין אדם למקום. זה ייחודה של ההלכה הפורמאלית. אף על פי כן, לא ניתן להתעלם מהמשקל הגדול של דברי הנביאים ושל דברי חכמים.

 

 

פן מיוחד בעולמם של פוסקי ההלכה הוא היחס שבין החומרות השונות ובין איסור בל תוסיף. משה רבינו בספר דברים מורה על יסוד גדול בהלכה: "לא תֹּסִפוּ על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמר את מצות ד'

א-להיכם אשר אנכי מצוה אתכם" (דברים ד, ב). יסוד זה נתבאר בדברי הפסיקה השונים ובמניין המצוות מבארי טעם המצוות חתרו לפענח את הסיבות לכך. בין הסיבות השונות שניתנו לאיסור בל תוסיף ניתן לציין את המחיר שההוספה גוררת בעקבותיה. המחיר הוא הפגיעה הפרדוכסלית ביחס המקודש אל ההלכה. גם פוסק ההלכה אינו בעל הבית על ההלכה, ואין הוא רשאי לנהוג בה כבתוך שלו. בהוספה יש מעין פגיעה בציווי הא-לוהי, כאילו לא די במה שאסר ריבונו של עולם. חששות אלה מצויים עוד יותר בשעה שמדובר בחומרות - לא רק במישור הפורמאלי, כי אם גם במישור ההתייחסות העקרונית להלכה. פעמים שדווקא ההחמרה יוצרת תחושה כי ההלכה אינה דבר רציני.

 

 

אסור לטעות ולסבור כי איסור בל תוסיף חוסם את הדרך בפני ההחמרה. אין צורך להוכיח טענה זו, שהרי עולם ההלכה מלא מגזירות חכמים ומשאר עניינים המהווים החמרה על מה שהתורה אסרה. בדברי הראשונים נאמרו ביאורים שונים מפני מה אין סתירה בין הדברים. חלק ביארו שהאיסור מוטל על בני אדם רגילים ולא על בית הדין. ידועים דברי הרמב"ם כי האיסור הוא לטעון כי ההוספה היא חובה מהתורה, אולם אם קיימת הבחנה בין דברי תורה לדברי חכמים - הדבר מותר. בין כה ובין כה יש להיזהר.

 

 

העולה מכל זה הוא שההתייחסות לחומרות ולקולות בעולמו של פוסק ההלכה היא עניין מורכב ומסובך מאין כמוהו. מחד גיסא, הוא חלק בלתי נפרד מהחיפוש אחר דרכים להחמיר, אך לא יתר על המידה; דווקא אחריותו לתחומי הלכה שונים מחייבים אותו לשים חיץ וגדר עוד לפני המדרון החלקלק, אך בד בבד עליו להקפיד שלא להגזים ולא לגזור גזירה לגזירה; הוא הולך בדרך התמידית של פוסקי ההלכה אשר נתנו משקל גדול לענייני הלכה שיש להחמיר בהם, אך בד בבד הוא מבקש להכניס את עולם הלכות בין אדם לחברו למשקלם הראוי; הוא מודע לכך שקיים איסור בל תוסיף ואף חודר לעומקו, אך הוא מכיר גם את דברי הראשונים המיישבים את ענייני בל תוסיף עם הרשות ולעיתים החובה להחמיר.