נדון בעז"ה במהותה של קדושת יום הכפורים בהשוואה לשבת וליום טוב, בהתמקד בהיקפו ומהותו של איסור מלאכה ביוהכ"פ באופן כללי, ובמלאכות מסויימות, בעיקר: הוצאה, הבערה, ומחר ושביתת בהמתו. נתחיל ברענון הלימוד מהפסוקים בהתמקדות באיסור המלאכה והגדרתו בתורה, משם לעיון קצר בהבדל שבין שבת ליו"ט ואח"כ הדיונים הפרטניים על איסורי מלאכה מיוחדים (הוצאה, הבערה, שביתת בהמתו ומחמר). מתוך כולם - ננסה להגדיר את היקפו ואופיו של איסור מלאכה, את היוצאים מן הכלל, אם ישנם, וטעמם, מה משמעותו של איסור המלאכה, וכיצד הוא מעצב את קדושת יוהכ"פ?
בשיעור נלמדות אגדות התשובה בסיום מסכת יומא (דף פ"ז). הרב מתבונן באגדות המלמדות אותנו על תהליך התיקון והתשובה במקרה של פגיעה בין אדם לחברו. הרב מלמד על המעמד המיוחד שנתנו חז"ל לנפגע בתהליך התיקון, ועל אפשרות התשובה שהם נתנו לפוגע.
בשיעור ראינו את ר' יוחנן וריש לקיש לגבי סיבת פרישת כהן גדול מביתו שבעה ימים ומשם ניסינו להבין מה עניינה של פרישת כהן גדול שבעת ימים לפני יום הכיפורים, ואיך הייתה הכניסה לקודש הקודשים בתקופת אהרון.
נלמד בעז"ה את מונחי היסוד של יום הכפורים מתוך עיון מדוייק בעיקר בפסוקי התורה ובמדרשי ההלכה שבתלמוד ובתורת כהנים. תכלית השיעור היא להניח את היסודות בתורה שבכתב ללימוד סוגיות יום הכפורים בפרק שמיני של מסכת יומא – והאופן שבו קראו חז"ל את מונחי היסוד של החג.
הרב מסביר את מהות מושג עובדין דחול, תוך כדי הצגת מחלוקת רמב"ם ורמב"ן ומשמעות הלכתיות לימינו.
הרב סיקר את דיני והלכות מוקצה בשבת, הציג כל דין של מוקצה והסביר עליו לעומק. דף מקורות: https://drive.google.com/file/d/1ayTP...
השיעור יעסוק בסוגיית מוקצה בבעלי חיים בכלל ובחיות מחמד בפרט. בשיעור יעלו גם יסודות רבים בתחום סוגיית מוקצה מחמת גופו. בנוסף, השיעור יגע במדיניות הפסיקה ועל היחס בין ההלכה לתרבות.
סוגיה זו ראשיתה במשנה קלג ע"א ובגמ' עליה קלג ע"ב, אך רובה ככולה בדיוני האחרונים בעיקר מתחילת שנות השלושים של המאה ה-19, והיא נסובה סביב מרכיב הנראה לכאורה חיצוני למילה, ובעיקר סביב שאלת היחס בין המדע, והרפואה במיוחד – להלכה, ושאלות של פרשנות וסמכות – כפי שתראו. חלצו מתוך המקורות את ליבת הדיון, הציר העיקרי שלו, ואח"כ את ההיבטים המהותיים, הפרשניים, וגם ההסטוריים.
במקומות רבים בש"ס נתפרשו דעות תנאים על פי ההנחה שנחלקו ר' שמעון ור' יהודה בדין דשא"מ, היינו באדם העושה מעשה אחד שיש לו תוצאה אחרת הנגררת עימו, ואינו מתכוין לה, שר"י סובר שאסור מן התורה לעשותו, וייתכן שאף חייב עליו, ור"ש מתיר לכתחילה, למרות שעלול לעבור על איסור. האופי הקוטבי של המחלוקת והיעדר מקורות לשיטותיהם, מצביעים על כך שמחלוקתם מושרשת ביסודות המחשבה ההלכתית. בשיעור זה נחקור בעיקר את שיטת ר"ש, שהיא עצמה נתונה במחלוקת אביי ורבא. ראשית הדיון בסוגייתנו היא בשאלה מה יפסוק ר"ש בנסיבות בהן התוצאה האגבית האסורה של המעשה נגררת בהכרח אחר המעשה ואין אפשרות שלא תיעשה ("פסיק רישיה"), ומכאן השלכות למקומות רבים. אנחנו נרחיב במקורות ממח' בין אביי ורבא במרחבי הש"ס, וננסה לעמוד על השורשים המשותפים שלהן, ובעיקר על שיטת אביי המאתגרת יותר. מספר מקורות יעסקו גם בשיטת ר"ש כשלעצמה, וננסה ללמוד מזה ומזה.
בשיעור הרב דן האם יש עיניין הצער של הנימול בזמן המילה והאם יש עניין שיהיה בהכרה בזמן המילה , ומתוך כך האם מותר להרדים את הנימול בזמן הילה מתוך עיון בשותי"ם של אחרונים
