אחד ממאפייני ישיבת הר עציון ובנותיה הוא הערך הגדול שהן מעניקות לרעיון הפתיחות. במאמר זה ארשום כמה מחשבות על מקורות הפתיחות והעולם הפנימי שהיא מייצגת, על החששות מפניה וסכנותיה, ועל דרכי ההתמודדות עימה. סוגיה זו היא מסוגיות היסוד של בית המדרש.
מה עושים כאשר בן הישיבה שב הביתה ומגלה שאביו ואמו לא נהגו כפי שלמד בשיעור ההלכה בישיבה?
האם ניתן להפשיט פסוק מהעבר ולהלבישו על ההווה שלנו? 'וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים'. האם לאור הפסוק הזה ניתן לטעון כי אנו שהיינו על אוניות פליטים לפני שישים שנה לא רשאים לגרש מארצנו פליטים (על רקע של סכנת חיים ולא חיפוש עבודה)? השאלה הגדולה היא האם אמירה זו היא התגלמותה של תורה שבעל פה או שמא אמירה חסרת שחר ו'עם ארצות'.
